בין שתיקה ליצירה, בין אלבום הופעה לדבר האמיתי, איה זהבי פייגלין ממשיכה לשרטט קו מוזיקלי אישי ויוצא דופן שנע בין הרוק לפופ, עם נגיעות פולק ואלטרנטיב. עשר שנים חלפו מאז אלבום הסולו הראשון שלה, "שבעה שירים", וגם אז וגם לפני כסולנית המייסדת של להקת "כל החתיכים אצלי", היא תמיד שמרה על סגנון כתיבה חשוף וישיר. כזו שצוחקת על עצמה ולמה היא לא מתאמנת בשיר "ספורט", וכזו שגורמת לסכר הכאב והדמעות לקרוס בשירים כמו "כל הסיבות" ו"מגיע לי טוב". בעולם שבו חזות הכל היא למצוא חן בעיני מישהו, איה משדרת אמת בלתי מתפשרת שמעלה שאלה עיקרית אחת: איך כותבים שירים ששוברים את הלב?
"זו תעלומה גם מבחינתי, אבל בסך הכל אני חושבת שאנחנו כבני אדם מסתובבים בעולם עם תחושות וחוויות דומות", היא מספרת בריאיון ל-N12 לפני שתחזור להופיע ברביעי הקרוב (7.5) באולם צוקר שבהיכל התרבות בתל אביב. "בסוף, כולנו מחפשים אותם דברים ומפחדים מאותם דברים, וכל אחד רוצה שיראו אותו, שיאהבו אותו, וכל אחד מפחד שלא יראו אותו ולא יאהבו אותו. כל עוד אגיד משהו אמיתי עליי, זה כמעט בוודאות יפגוש גם את הקהל. מבחינה טכנית, אם הייתי יודעת איך אני כותבת שירים כאלה, הייתי כותבת עוד ופחות מעבירה זמן בתהליך הכתיבה עצמו".
לפני כחודש הוציאה זהבי פייגלין את אלבום הלייב "איה וגיטרה", שכפי הנראה לא היה יוצא בקונספט האינטימי אלמלא המציאות המטלטלת בישראל מאז 7 באוקטובר. האלבום הוקלט בהופעה חיה שהתקיימה באותו אולם צוקר בנובמבר האחרון, וכולל סט ליסט שחוזר לשירים שונים מכל האלבומים ("גיבור", "ילדה קטנה ומכוערת", "היי אחות" ועוד). בשלוש השנים האחרונות מאז אלבומה הקודם, איה הפכה לאמא ובהמשך גם פרצה המלחמה. לפני הכל, תהינו - למה אלבום הופעה ולמה דווקא עכשיו?
"בין 'הארץ המובטחת' לאלבום הזה, הבאתי ילד וגידלתי תינוק", היא מספרת. "זה משהו שלקח את רוב המשאבים שלי כי אין מה לעשות, זמן הוא משאב מוגבל. את האלבום הקודם הוצאתי כשהייתי כבר בהיריון, יצאתי לסיבוב הופעות קטן, ואז פרצה המלחמה ו-7 באוקטובר כמו שאנחנו יודעים טרף את כל הקלפים. אני לא בטוחה שאנחנו מבינים עד היום עד כמה. אבל דווקא מהמקום שלי כמוזיקאית, זה זרק אותי בין אם במודע ובין אם לאו לפוזיציה חדשה. אני מאמינה שהרבה מוזיקאים ואנשי תרבות ובידור יזדהו איתי: יש היום צו שעה שאנחנו נדרשים להיות שם - לתמוך, לנחם, ולתת לאנשים רגע לנשום ולהשכיח לרגע את הצרות. כמוזיקאית התפקיד שלי היום הוא קצת אחר. זה כבר לא רק המרדף האינסופי אחרי הגשמה, הצלחה וקריירה, אלא גם מה המקום שלי בתוך הקהילה שבה אני חיה".
"יחד עם זה, אני עדיין יוצרת וזה לא נעלם. אני עדיין שואלת את עצמי איפה אני, איה, בתוך כל זה. מה אני רוצה לומר ומה אני יכולה לכתוב? אנחנו עדיין בעין הסערה, אז זה גם לא שיש לי תחושה ברורה מה עברנו ומה עברתי ומה אני רוצה לספר על זה. אני מתעקשת להישאר ביצירה, גם אם אין לזה עדיין צבע או צורה. גם אם ייצא לי שיר שמח וכיפי, אם הוא נובע מהמציאות שלנו ביום-יום ומי יודע מה עוד מחכה לנו, אין פער מבחינתי".
"היי אחות". שיר שנכתב בעקבות המלחמה בהשתתפות "בריגדת האהבה", קבוצת מוזיקאיות ושחקניות שחברו יחד כדי להופיע בפני מפונים, פצועים וחיילים:
ב-8 באוקטובר 2023, כמו רבים מאומני ישראל, היא כבר הייתה כטרובדורית בדרכים ולצידה הגיטרה המזוהה עימה. "במצב הנוכחי, הדרך שלי להגיע לאנשים היא לא לבוא עם להקה או לפתוח הופעה במועדון הזה או בפסטיבל ההוא", היא אומרת. "הדרך הכי פשוטה ובלתי אמצעית לפגוש את הקהל היא עם הגיטרה. יש לי המון שעות טיסה איתה, ובשבילי זה גם נתן ביטחון. הכל מתפרק? לא משנה מה, יש לי את הגיטרה ואני יכולה לקחת אותה איתי לכל מקום. היא בוראת לי עולם של מוזיקה ושירים לפני שאני בכלל חושבת על מי אני פוגשת ומה אני נותנת. זה מה שמרגיע אותי ונותן לי תחושת אחיזה בתוך הכאוס".
כך נולד המופע "איה וגיטרה" והאלבום שבא בעקבותיו. "גם כשחשבתי להרים הופעה 'חגיגית' בצוקר, למה המובן מאליו זה משהו גדול עם מלא נגנים? זה לא מה שאני עושה בשנה וחצי האחרונות. אז לקחתי את הקונספט הנוכחי והגדלתי אותו באמצעות החיבור עם אמוץ נחמני, סאונדמן על עילוי, שבנה הופעה מהמחוזות הפסיכדליים ושילבנו תאורה מתאימה. בסופו של דבר, אהבנו את התוצאה, זו הופעה שרצה כבר שנה ונשמעה טוב בעינינו, אז גם החלטנו להקליט אותה ולהפיק ממנה אלבום. לא הוצאתי אלבום הופעה מעולם, ופתאום גם שמתי לב שיש לי כבר רפרטואר, מסה של שירים מתקופות שונות, אז זה גם עושה איזשהו סיכום של חלק א' ביצירה שלי".
"הבמות" שעליהן זמרים מופיעים השתנו כהרף עין. לא רק אולמות ומועדונים, אלא גם בתי עלמין, בתי חולים ובסיסים צבאיים.
"המפגשים האלה גם מטלטלים וגם שורפים את הנשמה, וגם יש בהם המון רגעי חסד וזכות להיות שם בשביל מישהו עם השירים שלי בכאב שלו. אלה הרגעים שאתה אומר – הנה, המין האנושי הוא גם טוב. לא רק מחבלי חמאס והזבל שיש לנו בממשלה".
זהבי פייגלין, שסיפרה בעבר על התמודדותה עם מחסום כתיבה, מסתכלת על אודיה או על טיילור סוויפט (להן עשתה קאברים מאלפים באינסטגרם) - ומקנאה בשפע בקטע מפרגן. "אני מבינה אנשים שמסתכלים ואומרים – וואו, איזה מרדף להוציא שירים כל הזמן רק מתוך פחד שלא ישמעו ממני או ישכחו אותי לרגע אחד. הרצון הזה לשמור על המקום שלי במצעדים ולהרגיש שיש לי תוקף ולגיטימציה. אפשר להסתכל על זה ככה, וזה נובע מחרדה שגם אני מכירה אותה, אבל אפשר גם לראות בזה שפע מטורף. הלוואי עליי לפעול בקצב מהיר יותר ושהיה מישהו שאומר לי: 'נו, איה, מה קורה?'. אולי זה היה תוחם לי גבולות, או נותן לי דדליין או בעיטה בתחת שיגרום לי לעמוד במחויבות לסיים שיר".
וכשאנחנו מדברים על הופעה, מה נחשב להופעה מוצלחת בעינייך?
"זה שילוב של שני דברים - יש את מה שאני חווה תוך כדי ההופעה, ויש את מה שאני מקבלת מהקהל אחרי. מבחינתנו, האומנים, זה גם הסם וגם החולשה שלנו. בסוף, אני תלויה בפידבק הזה, שנותן לי חותמת לגיטימציה. אם לא קיבלתי את התגובה שציפיתי לה, מבחינתי ההופעה הייתה גרועה וייקח לי כמה ימים להרים את הראש מחדש ולהזכיר לעצמי שאני טובה וראויה. מלייקים באינסטגרם ועד מחיאות כפיים מצד הקהל, אני נתונה כל הזמן לפידבק החיצוני מבחינת מה שחושבים עליי וכמה יתפעלו ממני. זה ממכר מצד אחד, אבל גם פצע אחושילינג עמוק שזקוק להרעפה של יחס ואהבה. צימאון שלא יודע שובע".
כשהיא נשאלת על השיר הכי כיפי מבחינתה לבצע בהופעה, התשובה היא חד-משמעית: "'ספורט', ואני גם מתגעגעת לכתוב שירים כאלה. כאדם אני גם שובבה ומצחיקה, לא רק עצובה ופצועה, אבל משהו בכתיבה וביצירה כמעט תמיד בא מהמקום הזה. עכשיו אני מחפשת דרך לחזור גם למקומות הכיפיים, לראות את היופי בחיים ולבטא את זה בשירים. 'ספורט' זו דוגמה טובה, כי גם אם הוא מדבר על חוויה קשה ונוגעת ללב של מישהי שאין לה כוח לצאת מהמיטה, הוא עושה את זה בהומור עוקצני".
גם איה עברה טבילת ריאליטי קצרה בעונה השביעית של "כוכב נולד", אי אז ב-2009. כרוקרית בועטת בת 21, שהייתה רחוקה שנות אור מהדנ"א הקלאסי של התוכנית, היא הודחה בשלב מוקדם וזאת אחרי שההפקה והמלהקות חיזרו אחריה והזמינו אותה לאודישן. היא נזכרת: "מה שהיה מגניב זה שנתנו לזה מקום אמיתי בפריים טיים. זה לא היה קוריוז, אבל בדיעבד אני מבינה שזה לא היה יכול להחזיק שנייה אחת מעבר. הייתי זמרת כל כך גרועה, הייתי ילדה שרוצה להיות זמרת כי לא נולדתי כזאת. זה משהו שלקחתי בכוח, ועברו הרבה שנים עד שהגעתי למקום שאני יחסית מרוצה מהאופן שבו אני שרה".
"אני לא מבריקה במערכות יחסים. זה לא הצד החזק שלי"
בחייה האישיים של הסינגר-סונגרייטרית בת ה-38 התחולל שינוי גדול לפני כשלוש שנים, כשהפכה אמא לשאולי. תהליך הכניסה להיריון היה מורכב והחל בהחלטה להביא ילד לעולם בתרומת זרע, ולגדל אותו לבד. "האימהוּת זה המקום הכי נינוח ומתוק בחיים שלי כרגע, טפו חמסה. אני אפילו לא יודעת להסביר למה, כי באותה מידה זה היה יכול לתפוס כיוון אחר לגמרי ומלא בחרדה. אולי זה בא בתקופות, אבל כרגע זה המקום הכי שפוי ונעים בחיים שלי, עם כל הפחד של לגדל ילד במציאות הישראלית ובלי קשר למציאות הישראלית. זה היצור הכי יקר לך, ואתה צריך לדאוג שלא יאונה לו כל רע. אני שרופה על הילד הזה, וגם אם הוא עושה צרות, אני אוהבת את האופי שלו. הפרסונה קיימת, הוא זורם וחברמן, אבל גם עצבני ויודע מה הוא רוצה ולא רוצה".
היית רוצה להגדיל עוד את התא המשפחתי?
"אני רוצה מאוד, אבל אני לא יודעת אם זה יקרה בגלגול הזה. ההיריון עם שאולי היה בסיכון בגלל הנכות שלי ברגל ובאגן", היא אומרת בהתייחס לסרטן העצמות שבו חלתה בגיל 6, אשר הותיר אותה עם צליעה המוזכרת בשיר "למעלה למטה". "כשתכננתי את ההיריון הראשון עוד לא היה לי ילד, אז היד הייתה יותר קלה על ההדק בקטע של 'בסדר, מה אכפת לי מה יקרה לי?'. היום אני כבר אמא, ויש ילד שאני צריכה לגדל והוא תלוי בי. אז אני חוששת להיכנס שוב להיריון כי זה לא מובן מאליו שהכל יעבור בקלות ובשלום. אבל הדבר הביולוגי הזה שאימהות מדברות עליו, אני מרגישה אותו. הגוף כאילו מבקש את זה, ואני רוצה עוד תינוק. הדיאלוג הפנימי הזה מתקיים".
היא גם בוחרת לשתף בכנות על הדרך שבה בחרה כאם יחידנית: "אני לא מבריקה במערכות יחסים. זה לא הצד החזק שלי. במהלך ההיריון עם שאולי הייתי בזוגיות מדהימה עם אישה שהסתיימה אחרי שנתיים. היא אקסית שאני אוהבת עד עמקי נשמתי. מראש, רציתי להביא ילד שלא מותנה בקשר זוגי. כבר לקראת גיל 30 בער בי להיות אמא, והתחלתי לעבוד על זה. שוב, זה לא היה פשוט והיו הריונות שלא החזיקו והיו הפלות. כל מי שהתנסתה בהפריה חוץ-גופית (IVF) מכירה את זה היטב ויודעת שזה לא בא בקלות. היום, שאולי הוא כבר חלק ניכר מהכתיבה שלי וזה עוד דבר שמעניין לדעת איך לכתוב. ילדים זה נושא שבקלות יכול להישמע קלישאתי ושחוק".