לפני שבוע, בן לילה, פרצה המלחמה עם איראן – ואיתה נולד כוכב ישראלי חדש. בני סבטי הוא חוקר במדור איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי ועד לאחרונה גם חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. הוא היה ממקימי דובר צה"ל בפרסית, ובשנים האחרונות הוזמן לא פעם לפרשן בתוכניות אקטואליה כמומחה לענייני איראן. אבל בשבוע האחרון, מאז תחילת מבצע "עם כלביא", הוא נמצא באולפן חדשות 12 לאורך רוב שעות היום, ממצב את מעמדו כסמכות מדינית-ביטחונית – וגם כאייקון שיער.
כשמחפשים את שמו של סבטי בגוגל, מיד עולות ההשלמות "שיער" ו"פאה". "תגיד, בני, מה נפלת עלינו ככה עם השיער הזה?", הוא צוחק. "פתאום זה הפך להיות הנושא הכי חשוב. לא איראן, לא פצצות. השיער זה סמל מסחרי עכשיו. כולם מתעסקים בשיער שלי, כל הזמן בתגובות ודיונים אם זה השיער האמיתי שלי או פאה. זה ממש מעסיק אנשים. אז זה הזמן להגיד, זו לא פאה. זה השיער שלי".
גם ברחוב אתה מקבל הרבה תגובות?
"אני עכשיו פתאום מפורסם אבל הרחובות ריקים, אז אין מי שיזהה אותי וישאל אותי על השיער. קצת מעליב", הוא צוחק שוב, מוטיב שעוד יחזור לאורך שיחתנו. "עד עכשיו רק מבוגרים זיהו אותי בחוף הים בתל אביב, ועכשיו כשהרבה יותר אנשים מכירים אותי, אין אף אחד ברחובות".
יש כבר קמפיין בדרך?
"אני מחכה. אולי אני צריך סוכן, אני לא יודע. כל מי שרוצה, תכתבי – בני מתחנן. סתם, לא מתחנן. זה למשל הבדל תרבויות בין איראן לישראל, בישראל אתה לא יכול לבקש. צריכים לבוא ולהציע לך".
היית עושה קמפיין אם היו מציעים לך?
"כן, בטח. מהמקום ההומוריסטי. אני אדם מאוד סקרן, וזה לא שאני אוהב פרסום כפרסום, אני אוהב את זה כי זו דרך למשהו אחר. אני רוצה להעביר את המסר שלי דרך הפרסום".
השבוע (חמישי) הוא כבר קיבל חיקוי ב"ארץ נהדרת" (קשת 12). "יש לנו קבוצה של חברים ותיקים, גדלנו יחד באיראן. הם היו הראשונים ששלחו לי את הלינק לידיעה ב-mako על החיקוי. הייתי בהלם, צפיתי שזה יגיע אבל לא כזה מוקדם. זה כבוד, מחמאה גדולה. אלי פיניש הוא איש יקר. פעם מזמן חיקיתי אותו, כשהם עשו את הדמויות של מדעני הגרעין האיראניים, אני וחבר לבשנו בפורים מדים כמו של הדמויות, הלכנו עם זה באמצע תל אביב ושאלנו איפה זה דימונה. אנשים היו בהלם, חשבו שהאיראנים נחתו פה".
"בעבר היה לי חלום להיות סטנדאפיסט", סבטי חושף. "לפני כמה חודשים, אחרי ליל המתקפה הראשון מאיראן, הלכנו כל המשפחה להופעה של שחר חסון ואני הלכתי עם מזימה בראש שאני הולך לתת שם קטע. בשלב מסוים הוא שאל מי פה מעל גיל 40 ואני הרמתי יד, וכשהוא שאל מי אני אמרתי, 'פרשן איראן' עם המבטא. כולם היו על הרצפה והתחיל מין שיח כזה של מה לעשות עם האיראנים. אמרתי שצריך להוריד אותם ולהפסיק לתת להם כבוד, והרגשתי שהמעגל נסגר".
חלום הסטנדאפ עוד קיים בך?
"יש לי חיידק במה. אז כן, החלום קיים אבל לחמש דקות, לא עכשיו להפוך את זה למשהו קבוע. אני עמוק בתוך העבודה שאני נמצא בה היום. תראי, אפילו בשיחה הזו עם שחר חסון, רציתי לדבר על איראן ובאמת התלבשתי על הנושא הביטחוני, על הנושא של איך מרגיעים. כל הזמן אמרתי לו, 'תורידו להם, אל תעלו להם'. הפרסום רק עוזר לי להפיץ את העניין, הוא לא המטרה".
ג'יפ של משמרות המהפכה בא ודרס את אבא שלי. הבנו שאנחנו חייבים לברוח מאיראן
בני סבטי, או בשמו המלא בנימין ארמין סבטי, נשוי. את אשתו הכיר ביחידת המודיעין בצה"ל שבה שירתו ("אני חולה עליה. היא כל כך תומכת בי, באמת לא מגיעה לי הבחורה הזאת"). הוא אב לשלושה ילדים; בן 25, שהתחתן לפני כשלושה שבועות ("אל תגידי את המילה סבא, זה מלחיץ אותי"), בת 23 ובת 18, לפני גיוס. המשפחה שמחה בחשיפה המוגברת של אב המשפחה, והבת הצעירה שלו אפילו התחילה השבוע לנהל לו את העמודים ברשתות החברתיות. "הם נהנים מזה. הנה, אדיר מילר עשה עליי עכשיו איזה קטע וחן מזרחי עשה גם, וכל מיני אנשים שמעניינים אותם. לא רק החתיארים. פתאום הם רואים דברים באינסטגרם ואומרים, 'וואו, אבא שלנו זה דלת לסלבים'. וכן, אני גם נהנה מזה".
הוא נולד ב-1972, 7 שנים לפני המהפכה, בטהרן. מהתקופה שלפני המהפכה הוא לא זוכר הרבה, אבל את תקופת המהפכה ומה שהגיע אחריה הוא זוכר היטב. "הקהילה היהודית באיראן מנתה לפני המהפכה 120 אלף איש. היום יש רק כ-10,000. הקהילה מאוד שגשגה אז, היה מלך חילוני והוא שחרר את היהודים מההגבלות העתיקות ומפגיעה. האנטישמיות לא נעלמה, אבל על פני השטח הייתה סובלנות ליהודים. עד כיתה ב' עוד הלכתי לבית ספר יהודי ואז כשהייתי בן 7 התחילה המהפכה. בשנה הראשונה שלה 80 אלף יהודים עזבו. רובם היו אנשים אמידים, סוחרים. המשפחה שלי הייתה יותר קשורה לאיראן, גם סנטימנטלית וגם ההורים שלי עבדו בממשלה, אז הם חשבו שיהיה בסדר ונשארנו. אבל המהפכה הייתה מאוד אלימה. מראות שקרו ב-7 באוקטובר, אני ראיתי שם, כילד בן 7. אנשי המהפכה הרגו אנשים בידיים שלהם".
ושרדתם שם עד שהיית בן 15?
"כן. בגלל החיבור של ההורים שלי לאיראן אמרנו שנסבול קצת ונשרוד, אבל הם לא ידעו מה מגיע בהמשך. כי בהמשך הגיעה מלחמת איראן-עיראק שהייתה מלחמה מאוד קשה, הרבה מאוד טילים, הפצצות, ובאיראן אין מקלטים. אני ביום הראשון של כיתה ד', חזרתי הביתה ברגל מבית הספר במרכז טהרן, ופתאום מטוסים בשמיים, מפציצים בכל מיני מקומות כמו שאנחנו מפציצים עכשיו ואין הגנה אווירית איראנית כי המטומטמים האלה הוציאו את כל הגנרלים ואת כל הקצינים האיראנים מהתקופה שלפני המהפכה להורג".
מה גרם לכם להחליט שדי, אתם רוצים לעלות לארץ?
"הבעיה הגדולה הייתה האיום של המשטר עצמו כלפי האזרחים וכלפי היהודים. למשל, כשאחותי רק בת 3 אמא שלי חזרה איתה מקניות כשהיא על הידיים שלה. אמא שלי כמובן מכוסה כולה והן נתקלו בסיור צניעות של משמרות המהפכה שאמרו להן שהילדה לא צנועה ושהן פוגעות במהפכה. ותהיי מוכנה למה שאת הולכת לשמוע כי זה קשה. הם אמרו לה שהילדה עם מכנסיים קצרים וזה מגרה את הבחורים המוסלמים. תוך כדי שהיא לא שמה לב, אחד מהאנשים ממשמרות הצניעות ניגש מאחורי אחותי, הוא היה עם סיגריה ביד וכיבה את הסיגריה מאחורי הצוואר שלה. עד היום יש לה את הסימן. שתביני כמה באיראן הסטייה היא קשה. ילדה בת 3 מגרה את הבחורים המוסלמים. כל הזמן קרו דברים כאלה.
"אני נעצרתי פעמיים בגלל השיער. תמיד אהבתי שיער ארוך, כמו שיש לי עכשיו. באחת הפעמים, הייתי אולי בן 12–13, שמו את הראש שלי על קצה הביוב, שמו עליי את הרגל, הוציאו מכונת גילוח ידנית כזאת של פעם וממש גזרו לי את השיער. אבל היום הספציפי שהתקבלה ההחלטה לעזוב היה ב-4 בנובמבר 1985, אני זוכר את התאריך כי זה היה ביום חגיגי של המהפכה באיראן. אבא שלי יצא מהעבודה לאוטובוס שלוקח אותו הביתה, ואז הגיע ג'יפ של משמרות המהפכה, דרסו אותו והעיפו אותו כמה מטרים באוויר. תודה לאל. הוא יצא חי, אבל עם הרבה מאוד שברים. אז הבנו שאנחנו צריכים לברוח מאיראן".
ועשיתם את זה מיד?
"פנינו מיד למישהו שאחראי להברחת יהודים מאיראן, הוא הגיע לפגוש אותנו כדי להתחיל את התהליך וכל הדבר הזה לקח שנה וקצת, גם בגלל שאבא שלי היה צריך להחלים מהפגיעה. בינואר 87, בדרך ארוכה ומייגעת מאוד, עלינו לארץ. חצינו בלילה חורפי, בסיוע מבריחים כורדים, את הגבול לפקיסטן ולאחר מספר ימים הגענו לישראל באמצעות דרכונים מזויפים. בישראל התמקמנו במבשרת ציון כי ההורים שלי ידעו שהם רוצים שנהיה בירושלים".
אבא שלך נפטר בחודש שעבר. הוא הספיק לראות אותך מככב בתקשורת?
"כן, הוא מאוד אהב את זה. הוא מאוד גאה שהייתי בצבא. הוא כל הזמן היה אומר לי להחזיר לאיראנים, לא ממקום של נקמה, אלא כדי להראות להם את העליונות של ישראל. הוא בא ממשפחה של רבנים ראשיים באיראן והיה מאוד ציוני".
בהתחלה היה קשה. באיראן אתה מחכה לרשות דיבור, פה כולם קופצים
אחרי קשיי היום-יום באיראן והעלייה המורכבת, גם הקליטה בארץ לא הייתה נטולת משברים. "הגעתי למרכז קליטה במבשרת ציון, פגשנו שם ערב רב של עדות ועמים, אבל כולנו היינו שווים. כמה חודשים אחרי הלכתי כבר לבית ספר בירושלים ושם באמת התחיל החיכוך שלי עם הישראלים. זה לא התחיל ברגל ימין, היה קשה. גם בגלל השפה וגם בגלל שאני בא ממקום של ביישנות וצניעות. באיראן אתה מחכה שיאשרו לך לדבר, אתה לא קופץ, ופה כל הזמן קופצים. אני לא הבנתי שאם אתה לא מדבר אז חושבים שאתה לא רוצה לדבר או שאתה סנוב. אף אחד לא התעניין בי, הלבוש שלי היה בהתחלה שונה, הדיבור שלי כמובן היה שונה. הייתה כמעט שנה שהייתי מגיע כמו איזה רובוט לבית ספר, מבין מה שמבין, לא מבין מה שלא מבין. אחר כך מצאתי את האנשים הנכונים וזה התחיל להשתפר".
בצבא שירת ביחידת חצב, יחידת המודיעין הגלוי. "זו יחידה שלצערי נסגרה מאז. אני הייתי שם מחצית מהשירות, אחר כך הייתי בחטיבת המחקר ועוד כל מיני דברים, בין השאר השתתפתי בהקמת דובר צה"ל בפרסית. נשארתי בצבא 30 שנה. השתחררתי בתחילת 2021, ממש בתוך הקורונה. כשהשתחררתי רציתי בכלל להיות מדריך טיולים. בחופשת שחרור הלכתי ולמדתי את זה, הנושא האיראני לא הרפה ממני. נשאבתי חזרה למערכת".
איך התחלת את הדרך בתקשורת?
"הזמינו אותי לתת ביקורת על איזה סרט איראני שהגיע לארץ ובמקרה היה שם אוהד חמו. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי, הכרנו ואז הוא התחיל לשלב אותי בכל מיני כתבות עומק. אחר כך כבר התחילו להגיע פניות מערוצים אחרים. אוהד הוא זה שפתח לי את הדלת, אבל לצערי הרב מה שהכי דחף אותי פנימה היה 7 באוקטובר. כמו כולם ראיתי מה קורה והתחלתי מיוזמתי להתקשר למערכות הטלוויזיות, עיתונים, ולהציע את עצמי. אמרתי, 'אם צריך אני אבוא, אני אראה, אני אדבר על החלק של איראן בתוך האירוע הזה'. אספתי את כל ההוכחות ממודיעין גלוי ובאתי. ככה זה התחיל".
במקביל אליך ובמשבצת דומה היה באולפנים גם אליהו יוסיאן, שספג לא מעט ביקורת על העמדות הפוליטיות והביטחוניות שלו.
"אני רואה בדרך דבר חשוב. זו לא תוכנית ריאליטי, נחשפים, מתפרסמים, עכשיו 15 דקות תהילה ואז להיעלם. אם אתה רוצה להעביר מסר, אז תעביר את זה בצורה שנעימה לאנשים, שיבינו. לא בדרך האיראנית הישנה שלנו, כי פה זה לא איראן. וכמובן שלא לפסול קבוצות. בסוף פה זה ישראל, כולנו, לא משנה לבן, שחור, שמאל, ימין. אני, כמו שכבר אמרתי, גם בא ממשפחה ציונית אז לשסות חלקים אחד בשני, להיות במקום של הפילוג והפיצול הזה, זה לא בשבילי. הטיל לא מבדיל בינינו, הכדור לא מבדיל, הוא לא שואל אותך, 'רגע, אתה ימין? אתה שמאל?' למהר לעשות פרובוקציות בשביל התהילה הרגעית זו לא הדרך. לא הדרך שלי, בכל אופן".
אני מקבל איומים מאיראן כל הזמן. אני לא מפחד
כמעט 40 שנה עברו מאז שסבטי עלה לארץ עם המשפחה שלו ומאז הוא משקיע את כל זמנו ומרצו בנושא האיראני. "זו התרפיה שלי, לאורך השנים גיליתי שזה ממש מרפא אותי. התחלתי לדבר על הסיפור האישי שלי כבר במרכז קליטה ואנשים שאלו, 'אם אתה מדבר בכזו התלהבות על איראן, אז למה עלית בכלל?'. אנשים לא הבינו שאפשר גם לאהוב את איראן, כי איראן עצמה, כעם, הם לא אנשים שליליים. המשטר הוא הבעייתי. זה ממש הפך להיות מקצוע עבורי, גם בתוך הצבא, הייתי עושה כל כך הרבה הרצאות בנושא הסיפור האישי שלי. אני כבר שנים מדבר על זה שאנשי המשטר הם אנשים אלימים ועל מה שהם עושים גם לעם שלהם, לא רק לאויבים".
חזרת מאז לאיראן?
"מה פתאום. אם אני חוזר לשם דמי בראשי. זה חד סטרי, ייקחו אותי וזהו, לא יהיה יותר בני".
אבל בחלומך, היית רוצה לחזור?
"בטח. אולי להגשים את החלום שלי להיות מדריך טיולים שם. האמת היא שהרבה אנשים מבקשים ממני לקחת אותם ביום שיתאפשר. הייתי רוצה לבקר בשכונה, במקומות שגדלנו בהם כילדים, לבקר באתר רשות השידור שעכשיו הופצץ כי זה היה מאוד קרוב לבית שלי, בפארק, בשוק, כל מיני ריחות, טעמים שאני מתגעגע אליהם. אבל בטח שלא להישאר שם, בסוף אנחנו ישראלים".
כשאתה נזכר באיראן זה זיכרון רע? זיכרון טוב?
"אני הפכתי את הזיכרונות לטובים. גם את הדברים הרעים. למשל זה ששרדתי את התספורת הגלאח שעשו לי באמצע הרחוב. עצם זה שיהודי שרד מתחת לידיים שלהם, זה עניין חיובי בסופו של דבר. עצם זה שקיבלנו מכות בבית ספר כי הייתי יוצא משיעור דת, כי זו לא הדת שלי, ואז הייתי חוזר אחרי המכות – אני רואה בזה דבר חיובי כי שמרתי על הזהות שלי ועל העקרונות שלי. למרות שאת יודעת, חזרתי לשיעור אבל רק הגוף שלי היה שם, הנשמה לא הייתה שם באמת. אז אולי זה לא בדיוק חיובי, אבל זה דבר שלומדים ממנו, זה מחזק".
אתה חושש היום? מקבל איומים?
"אני מקבל איומים בהודעות ואיומים ברשת כל הזמן. ערוצים של משמרות המהפכה כל הזמן כותבים לי ועליי. היה כמובן את המקרה הקיצוני ששמו על תמונה שלי איקס, אבל אני לא מפחד. בגלל שהיינו ילדי טילים שם, בגלל שראינו את מלחמת איראן-עיראק, בגלל שחטפנו מכות, כנראה שנהיינו חסינים, אני לא יודע איך להסביר את זה. יאללה, שיבואו, נראה אותם. אבל, כמובן שאני לא אדיש לזה. אני מתייעץ, שואל אם לנסוע לחו"ל או לא. צריך להיות גם קצת אחראי לעצמך, להסתכל לפני שאתה לוחץ על הלינק במייל או עונה לאיזו הודעה או מתפתה להגיע לאיזה פגישה בחו''ל. פתאום מלא מכוני מחקר פונים אליי, 'אתה תותח, תבוא אלינו לכנס', בטח. בטח כנס. כנס לחטיפה".
אז אתה נמנע מדברים שיכולים לסכן אותך?
"אני משתדל. ומפה הביקורות שלי על אירועי 7 באוקטובר, מהמקום הזה. היה אפשר למנוע את זה. זה באמת השיא של חוסר האחריות שאני רואה פה בישראל. החיילים לא אשמים בזה. אבל איפה המודעות שלנו? אנחנו יודעים שהאיראנים קנו טילים שהטווח שלהם זה 1,300 קילומטר – מה? הם הולכים לשגר את זה על רוסיה? באמת. אחרי הלילה הראשון של הטילים מאיראן, אמרתי בבוקר בשידור שאני מתבייש בזה שאני ועוד אלפים קיבלנו משכורת על עבודת מודיעין וזו התוצאה. הם הגיעו למצב שהם יכולים לשגר על ישראל, איך לא מנענו את זה? איך פחדנו מהם בכלל?".
אתה יכול להסביר למה הם שונאים אותנו כל כך?
"תביני, השנאה היום היא לא בתוך הציבור, הציבור מאוד אוהב את ישראל. אומנם בשנים הראשונות של המהפכה העם היה מאוד אנטישמי. היום לא, בזכות האינטרנט. הם רואים אותנו באינסטגרם, חופים, אנשים יפים, בנים, בנות, קפה, אנשים שמחים, מצעד הגאווה, יש שם הומואים שאסור להם להיות הומואים. אז הם רוצים גם, הם רוצים את החופש הזה. בגדול הם מעריצים אותנו, דרכנו הם מבינים מה זאת דמוקרטיה, מה זה שוויון לאישה. במקביל, ישראל גם למדה איך להתנהג לציבור האיראני. יש דובר צה"ל בפרסית, מדברים יפה לעם. וכמובן יש שנאה משותפת נגד המשטר שלהם, ולכן הם פשוט מאוהבים בנו. מחצית מהאיראנים הם בני 15 עד 35, הם צעירים, הם לא ראו את המהפכה, הם לא ראו את השנאה ולא מעניין אותם הערכים של המהפכה והתנגדות ולמות שהידים ובתולות בגן עדן".
איך אתה חושב שתסתיים המערכה הזו מול איראן?
"יש לנו יכולות, יש מוכנות של עשרות שנים, תעוזה שלא הייתה לפני כן, תוכניות מדויקות, בלי עין הרע ברוך השם, שכולם יחזרו בשלום. זה פוגע מאוד במשטר האיראני. אז אני מאמין שזה יסתיים בניצחון מזהיר של ישראל. באמת ניצחון מזהיר".