כשאנשים נתקלים באופק פסח במציאות, הם קודם כל מביעים התפעלות מסוימת - והרי בניגוד לדמויות הבעייתיות (שלא לומר, עברייניות) שגילם ב"שלומי 6", ב"עלומים" או ב"המפקדת" - בחיים האמיתיים נגלה אליהם בחור די ביישן, מעט מופנם או אם תרצו ילד טוב ירושלים, הכי רחוק מכל מה שנראה על המסך. "הרבה פעמים מתבלבלים", הוא אומר בריאיון ל-mako, "קרה לי לא פעם שניגשו אליי ברחוב ואכלו כאפה על זה שאני נראה שונה לגמרי מהדמויות שלי. אנשים רואים אותי הולך בתל אביב, שונה, והם בהלם".
כמה באמת אופק האמיתי רחוק מכל הטראבל-מייקרס שהוא גילם עד כה?
"אני לא יודע אם הצופים שמו לב לדבר הזה, אבל תמיד חשוב לי שיבינו מאיפה הדמות שלי מגיעה, כלומר, אם יש סצנה שהדמות שלי עושה משהו נוראי - אז חשוב לי שיראו שזה מגיע מאמוציות מטורפות, שזה בן אדם שלא יודע איך להביע את הרגש שלו. עכשיו, אני חושב שזה משהו שבהכרח יש גם באופק - הדיסוננס הזה כילד שרצה להיות 'בעייתי', להיות בן אדם שלא אכפת לו מכלום כי זה היה נראה מגניב בסביבה שבה גדלתי, אבל לא הייתי כזה מעולם.
"הייתי ילד מאוד עדין שבוכה מכל דבר, רגיש, שיכלו להגיד לו משהו והוא יכול היה לבכות ולזרוק כיסא באוויר. השילוב הזה בין הילד שרציתי להיות, המחוספס, לבין אופק הרגיש, אני חושב שגם יצר בי את הדבר הזה, וזה מה שאני מביא לדמויות שלי".
אז מה אומרים לך אותם אנשים שניגשים אליך?
"'פחדנו ממך - ואנחנו רואים אותך עכשיו!'. אבל כל קודם אני שחקן, ואני חושב שמעבר לזה שאני אוהב לעשות דמויות, אני אוהב להיכנס לפנים אחרות, ואני חושב שזה גם קשור לזה שאני אוהב לחקות אנשים. אני משחק דמות, ואני רוצה בכל פעם להיות מישהו אחר. זה, אגב, למה אני לא אוהב ראיונות. אני מרגיש שככל שידעו עליי פחות, אני אהיה יותר מעניין כשחקן".
אז למה הסכמת להתראיין עכשיו?
"ברור שאני אסכים כי בסוף יש כאן פרויקט חדש ואני רוצה שאנשים יבואו לראות את מה שאני מקדם. אבל כן, אני אוהב את זה שהבן אדם בא ואומר לי 'חשבתי שאתה מפחיד בטירוף', ועד שהוא לא ראה אותי הוא לא ידע מי אני ומה אני. זה המקצוע, אבל ככל שידעו עליי יותר - עם מי יצאתי, מה עשיתי ועם מי ישבתי לקפה - יאמינו לי פחות. לכן אני מתחמק מזה ולא אוהב את זה, כי אז אתה נהיה פרסונה, ולא משנה כמה שחקן טוב אהיה, אנשים פחות יאמינו לדמויות שלי. אני חושב שיש מאוד יפה בלהיות מישהו אחר, כדמות, שזה אתה אבל במסווה, וחשוב לשמור על זה, לא?".
"אביתר דוד למד איתי בחטיבה. ראיתי את הסרטון שלו מסתכל על חטופים אחרים שמשתחררים, ואמרתי לעצמי 'בואנה, זה אביתר'. הגורל שלי יכול היה להיות כמו שלו, גם אני יכולתי ללכת למסיבת הנובה ולהיחטף"
שחקן בליגה אחרת
אז למרות שהוא היה מעדיף לשמור על מסתוריות, הנה כמה פרטים על אופק פסח: הוא בן 23, במקור מכפר סבא וכיום מתגורר בתל אביב. שיחק בין השאר בסדרות הנוער "מיוחדת" וב"סקיי", בקומדיה "בת אל הבתולה" ובדרמת המתח "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו". על תפקידו ב"עלומים" הוא היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסדרות הבינלאומי של קאן, ומעניין לציין שהוא בכלל הגיע לעולם המשחק - מעולם הכדורגל.
"כדורגל זה היה המקום שלי, אבל זה לא היה אני אף פעם", הוא מודה. "זה משחק מאוד פיזי, זה משחק שצריך בו קור רוח גדול, אבל קור רוח ואני לא הולכים יחד. אני בן אדם פנטזיונר שכל הזמן חולם בהקיץ, וכדורגל זה לא המשחק לזה - המחשבה שלך צריכה להיות מהירה. אם אתה לא ממוקד, אתה יכול לקבל גליץ' ותישבר לך הרגל, זה מפחיד".
ובכל זאת שיחקת מגיל 6 ועד גיל 16.
"נכון, ועד היום אני לא מבין איך שרדתי כל כך הרבה זמן. כנראה שהיה בי איזה טירוף פנימי, אולי אובססיה להיות הכי טוב. כשזה הפך להיות רציני הבנתי שאני לא באמת שייך לשם. לפני שעזבתי חיכיתי קצת, חיכיתי לסיבה שתביא לי את האומץ לעזוב, אז כשהגיע המשחק ממקום לא צפוי - היה ברור לי שאני עוזב, והקבלתי את האובססיה למשהו שאני טוב בו יותר".
אבל כדורגל, יודע כל מי שנגע בכדור בצורה מקצועית כזו או אחרת, קשה לעזוב באמת. מה שנקרא, אפשר להוציא את השחקן מהכדורגל, אבל אי אפשר להוציא את הכדורגל מהשחקן. גם ב"שלומי 6", גם בסרט "נבדל" (2022) וגם בסרט החדש "עד שתחזור", גילם פסח כדורגלן - ומבחינתו, עברו על המגרש רק תרם לאיכויות שלו מול המצלמה. "אני חושב שדרך המשחק, יש לי מקום לעשות סגירת מעגל יפה עם הכדורגל. במקום לזכור אותו כמשהו שפרשתי ממנו כי לא התאמתי מספיק, אז הניסיון עוזר לי עם הדמויות שלי.
"זו הייתה סצנה קשה מאוד, אולי בגלל העירום וההתעללות. אחרי שצפיתי בה התקשרתי לאמא שלי, כי ידעתי שהיא תצפה בפרק, ואמרתי לה להיות מוכנה. היא בכתה בטירוף"
"ב'שלומי 6', למשל, זה היה אפילו חלק מהקריטריונים. בסדרה רואים אותי ואת עידו אליאלי מפזזים על המגרש תרגילים. עכשיו, קשה מאוד ללמד מישהו שלא מבין בכדורגל לעשות את התרגילים האלה בצורה אמינה, כך שאני הפכתי את הדפקט לאפקט. בניגוד לעבר, כיום אני לא מצטער על השנים שהייתי בכדורגל, ואין לי התחבטויות בשאלה 'האם יכולתי להמשיך'".
כמה רחוק אתה חושב שיכולת להגיע אם היית נשאר בתחום?
"נראה לי שעד הליגה הלאומית, שזה מכובד מאוד. אבל זה גם מסע ההתבגרות שהיה לי עם עצמי, שהתחלתי להבין שיכולים לאהוב אותי ללא תנאים גם אם לא אהיה כדורגלן".
למה חשבת אחרת?
"תראי, אתה גדל בסביבה שמסביבך כולם כדורגלנים ואתה רוצה להיות כמו החבר'ה, כי להיות כדורגלן זה להיות 'גבר', 'מאצ'ו', ככה חשבתי כילד. אבל לא הייתי כזה. הכדורגל גרם לי לחרדות ולא באמת הייתי שם, לא באמת רציתי את זה. המשחק, לעומת זאת, הוא כל מה שאני: הבן אדם החולמני שמצייר לעצמו דברים בראש, צולל לדמות, מנתח אותה, זה בדיוק אני. כל הדברים כאן זה מה שאופק אוהב".
ואיך אבא שלך קיבל את המעבר? גם הוא היה מעורב בכדורגל כמו האבא ב"שלומי 6"?
"לא כמו בסדרה, אבל הוא מאוד תמך בי ורצה שאהיה כדורגלן ואני רציתי שהוא יהיה גאה בי. למזלי, אבא שלי גאה בי גם על הדרך שבחרתי בה".
אפרופו "שלומי 6", הסצנה האחרונה הייתה קשה לצפייה.
"תקשיבי! מן הסתם אני הייתי שם, בצילומים, ועדיין - כשראיתי את הפרק האחרון בהקרנה שעשו לנו יום לפני השידור, היה לי קשה לצפות בעצמי. משהו שם היה לי קשוח נורא, אני לא יודע למה, אולי בגלל איך שערכו את זה. אז ישר אחרי ההקרנה התקשרתי לאמא שלי, כי ידעתי שלמחרת היא תצפה בפרק, ואמרתי לה להיות מוכנה. היא בכתה בטירוף".
אפשר להבין.
"כן, היא תמיד מצליחה לעשות את ההפרדה, אבל משהו בסצנה הזאת היה אחר, אולי בגלל העירום. זה היה מאוד חודרני, הנפילה שלי לבריכה, ההתעללות. זו הייתה סצנה קשה".
במיוחד כששלומי נקלע לעולם הפשע שלא באשמתו.
"נכון, הוא רוצה להשיב את החלום ולאט לאט מתחיל לאבד את עצמו בתוך זה. צריך לזכור שזה ילד שהלך לאיבוד, ובאותה מידה הסתכלתי על עצמי בנסיבות טרגיות כאלה, ואני לא יודע מה היה קורה איתי במצב כזה, יכול להיות שגם אני הייתי הולך לאיבוד. זה כמו שעכשיו יקחו לי משהו בפנים, אני אפצע או משהו ולא יהיה לי את המשחק - אני לא יודע מה יהיה איתי".
אז מה היית אם לא היית שחקן?
"כלום. סתם, אני מקווה שמשהו בתחום האומנות, אולי במאי או תסריטאי, אבל אני באמת לא יודע ומפחיד אותי לחשוב על זה".
עד שיחזרו
אז הוא לא צריך לחשוב על זה יותר מדי, כי בינתיים הקריירה - טפו חמסה - מתקדמת יפה. אל עולם המשחק הוא הגיע במקרה, כשיום אחד ביקש להצטרף לחברו מהתיכון, שהיה ניגש לאודישנים. "תמיד אהבתי את העולם הזה, הרגשתי שיש בי משהו שרוצה והייתי מחקה את 'מה קשור' ואסי וגורי. אני סיפור קלאסי של נער שהיה עושה חיקויים לחבר'ה, והם היו אומרים לו שהוא חייב להיות שחקן".
חיקויים? אני לא חושבת שאנחנו מכירים את הצד הזה בך. חשבתי שאני יושבת מול שחקן דרמטי ורציני.
"אני גם וגם, אבל אני קודם כל זה. נכנסתי למשחק כי רציתי להיות חקיין, קומיקאי, זה הדבר. אגב, לפני כמה שבועות ביקרתי בסט של 'ארץ נהדרת', והייתי שם כמו ילד בחנות ממתקים. אני זוכר שראיתי את מריאנו, ומרוב שאני מעריץ אותו לא ידעתי איך לגשת אליו, אבל פתאום הוא ניגש אליי ואמר לי 'שלום, אני מזהה אותך'. התפוצצתי מהערצה, 'אתה מכיר אותי??? אני מעריץ אותך, אני חולה עליך, אתה מדהים!'".
ובחזרה לרגע שבו החלטת להיות שחקן.
"אז בהחלטה פזיזה של הרגע, שזה נראה לי משהו שרק נער בן 16 יכול לעשות, גיגלתי 'משחק מול מצלמה', מצאתי קורס ונרשמתי אליו. פרשתי מהכדורגל בשביל כלום על הנייר. התחלתי מאפס, אבל הייתה לי הרגשה".
ואחד התפקידים הראשונים שאליהם לוהק הוא הסרט החדש "עד שתחזור", של הבמאית שרי אזולאי תורג'מן. "עד שתחזור", שלצד פסח מככבים בו גם דניאל ליטמן, עדי גילת, מוריס כהן והלל ינאי-שני, עוקב אחר נערה שבורחת מהבית על סירת מפרש כדי לאתר את אביה. הסרט זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי קולוסאום, וכן בפרס הסרט הטוב ביותר ופרס חבר השופטים של הנוער בפסטיבל ONE Country. ועוד משהו: הוא צולם בשנת 2020, אבל רק השבוע - חמש שנים אחרי - מגיע לאקרנים.
למה לקח לו כל כך הרבה זמן?!
"הוא הוקרן בפסטיבלים וכבר היה מוכן, אבל אז הגיעה הקורונה ואחריה 7 באוקטובר, אז נכנסנו לרשימות המתנה. אני חושב שהטיימינג עכשיו הוא טוב, במיוחד אחרי מה שעברנו, יש בו משהו שיכול לדבר לכל אחד מהמקום האישי. סרט על מסע וגעגוע שאני חושב שכל אחד יוכל למצוא את עצמו".
הסרט צולם לפני חמש שנים, ומאז הצטלמת לעוד המון פרויקטים - איך זה לצפות בעצמך ממרחק הזמן? מאוד התבגרת מאז.
"ממש! אני חושב שהסרט הזה הוא הפיצ'ר הראשון שלי כי לפני זה הצטלמתי לסדרות נוער, ואני מרגיש שמה שעשיתי שם לא יכולתי לעשות היום - גם לטובה וגם לרעה. היה בי משהו בוסרי, והעבודה הטוטאלית שלי כשחקן התחילה בסרט הזה. זה מוזר וכיף לראות את זה, כי עבר המון זמן, עברתי הרבה מאז. בדיעבד, אם היית אומרת לי לצלם שוב את הסרט היום, כנראה שהייתי מסרב".
למה?
"אני אהיה מעצבן עכשיו - אבל משהו באסף, בדמות שלי, היה מאוד נכון לאופק של אז".
ומה השתנה?
"זו הפעם הראשונה שהתעסקתי עם דמות מורכבת שגם לה יש מערכת יחסים מורכבת עם המשפחה, וזה היה בול למה שאופק היה אז - בחור שלא תמיד מודע לפצעים האישיים שלו - כמו אסף. היום אני יותר מודע לפצעים שלי, לדברים שלי, אני בן אדם מטופל, אז היום היה לי קשה להביא את התמימות שהייתה לי אז, את הבוסריות, ספציפית בסיפור הזה".
"אם עכשיו יקחו לי משהו בפנים, אני אפצע ולא יהיה לי את המשחק - אני לא יודע מה יהיה איתי. יכול להיות שהייתי הולך לאיבוד"
והטיימינג אומנם משתלב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אבל בישראל 2025, לתוך יותר מ-500 ימים של מלחמה, עם 59 חטופים שעדיין מוחזקים בשבי, נראה שכל יום פה הוא יום זיכרון. פסח מספר כי החטוף אביתר דוד, שנחטף ממסיבת הנובה, למד איתו בחטיבה. "בהתחלה עדיין לא ידעתי שהוא נחטף, אבל קצת אחרי שהתחילה המלחמה נתקלתי ברחוב בתל אביב בכמה חברים מכפר סבא, ושאלתי אותם מה הם עושים פה. הם אמרו לי 'היינו בעצרת לאביתר', ואני כזה 'רגע, איזה אביתר?'; 'אביתר דוד, זוכר אותו?'. אמרתי ברור, והם סיפרו לי שהוא חטוף בעזה.
"אומנם לא שמרנו על קשר אחרי החטיבה, אבל זה מטורף. הוא הלך ליהנות במסיבה ונחטף, ועד היום הוא בעזה. ראיתי את הסרטון שלו שחמאס פרסם, שהוא וגיא גלבוע דלאל מסתכלים על חטופים שמשתחררים, ואני אומר לעצמי 'בואנה, זה אביתר'. הגורל שלי יכול היה להיות כמו שלו, גם אני יכולתי ללכת למסיבת הנובה ולהיחטף. אביתר פשוט הלך למסיבה ונחטף, זה אבסורד.
"אני מאוד רוצה שהחטופים יחזרו, כולם, וזה שאני מכיר אחד מהם זה נתן לי סטירה מצלצלת, הבנתי כמה שזה יכול להיות קרוב. זה אירוע מאוד טראומתי, ואני חושב שזה פוגש כל אחד ואחת. את יודעת, אני מאוד אוהב את המדינה שלי, אבל יש פה משהו נורא מפחיד. אין ביטחון ברחוב, אתה לא יודע איפה ומתי זה יפגוש אותך".
וכמו על כל תחום אחר, המלחמה השפיעה גם על היצירה הישראלית, כך שמלבד העובדה שבעיות כלכליות הביאו להשהייה של הפקות - מאז השבת השחורה, הסיפור הישראלי הוא כבר לא אותו סיפור שהיה ב-6 באוקטובר, ולא מן הנמנע שבעתיד נראה אינספור סדרות שעוסקות בשבת השחורה, בטבח, בסיפורי הגבורה. "זה מעניין וקצת מפחיד", אומר פסח, "אנחנו עדיין לא אחרי הטראומה אלא עוד בתוכה. אני בטוח שיהיו עוד הרבה פרויקטים על 7 באוקטובר, אבל אני, כשחקן, אם הייתי מקבל אודישן לסדרה כזאת - הייתי חושב פעמיים עד כמה הסיפור שם מסופר היטב.
"כולנו ראינו את הצילומים המזעזעים מהטבח שהמוח לא יכול לדמיין, אז לעשות את זה בסדרה? האם זה באמת יהיה קרוב למציאות? ובכלל, אנחנו רוצים שזה יהיה קרוב למציאות כרגע? אני לא יודע. אני אפילו לא בטוח אם ארצה לראות את זה בכלל, זה קשה נורא. אנחנו בטראומה, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים להיות זהירים עם זה".
בינתיים לבד
לפני כמה חודשים הזוגיות שלו ושל השחקנית ליה אללוף ("קרוב אלי") הסתיימה בתום חמש שנים. פסח לוקח כמה רגעים לפני שמשיב לשאלה איך הוא מרגיש כיום, ואז עונה בכנות: "אני לומד לחיות לבד, בעיקר. עברה חצי שנה, אבל זה נושא שהוא עדיין קשה.
"אני וליה היינו יחד בערך מגיל כלום, מאז שאני בן 19-18 כזה, וממש התבגרנו יחד. אז עכשיו אני לומד את עצמי מחדש, ואני מאמין שגם היא לומדת את עצמה מחדש. אני מנסה בעיקר להתמודד עם זה. הבנתי שזה חסר טעם. אני מאמין שלא אעבור את זה לעולם - ליה תמיד תהיה שם איפשהו בתוך הגוף שלי, גם כשאני אתחתן בעוד 800 שנה. אז כן, אני לא מנסה לעבור את זה אלא לחיות לצד זה ולהגיד תודה על זה שהיא הייתה חלק מהחיים שלי כי היא בן אדם מדהים".
בשנים האחרונות הקריירה שלך זינקה - יכול להיות שמשהו בזה הפריע לקשר שלכם?
"לא, לא. הבעיות העמוקות הן לא שם בכלל".
שניכם הצטלמתם לסרט "קרוב אלי" וגם לסדרה שתעלה בהמשך בקשת 12, "ים המוות". אולי העבודה המשותפת השפיעה?
"אני חושב שלא, באמת, כי בסוף - אני מאמין, וחושב שליה מאמינה בזה גם - כשהיינו יחד הבנו שהעבודה לא משנה. היה לנו כיף ב'קרוב אלי', ותמיד זה מורכב לצד טוב וכיף. זוג על סט זה לא דבר שהוא קלי קלות, זה מורכב, אבל זו ממש לא הייתה הבעיה וזה לא קשור למקצוע - אני יכולתי להיות הייטקיסט והיא שחקנית, ועדיין היו לנו את הבעיות האלה. בבית היו מלא דברים מדהימים ודברים שלא הצלחנו בהם, אבל תקשרנו את זה וזה הדבר הכי חשוב".
המקצוע עצמו עוזר להתגבר על פרידה?
"אני חושב שלא. זה כיף שיש לך משהו לקום אליו כל בוקר, אבל ספציפית בפרידה הזאת זה היה משהו ש... אני בדרך כלל בן אדם שמכחיש, אבל פה לא הצלחתי להכחיש וזה נפל עליי קצת. הייתי בתקופה של התנקות וקושי, אז המקצוע אולי עוזר - אבל לא באמת עוזר לנפש".
כיום אתה רווק?
"כן".
פנוי לאהבה חדשה?
(צוחק במבוכה). "לא, אבל שמעי אני לא יודע מה יהיה. בלב, כרגע, כאופק - עדיין לא. אני מרגיש שאני רוצה להמשיך לחקור את הלבד שלי, אבל מי יודע, אתה יכול לפגוש את האהבה שלך במכולת".
צילום: עוז שמש | סטייליסטית: בר פרידמן