הביקורת הזאת כנראה צריכה להגיע עם גילוי נאות - כותבת שורות אלה היא הייטרית של "בקשה מסתורית" הראשון. כלומר, יש לו קצת ערך בתור גילטי פלז'ר, אבל יש בו כמה בעיות צורמות: אנה קנדריק, אחת השחקניות הכי חמודות בהוליווד, איכשהו מצליחה להיות בלתי נסבלת במהלך רוב הסרט; התלבושות של בלייק לייבלי, שהיו אמורות להיות מוקד משיכה, מגוחכות; והעלילה מופרכת, אבל לא בקטע כיפי. טוויסטים זה נהדר, אבל ההחלטות של הדמויות לאורך הסרט כל כך הזויות, שהן אפילו לא מתאימות להיגיון הפנימי. "בקשה מסתורית" ניסה להיות קומדיית פילם נואר, אבל יצא לו קצת חלול.
מה שכן עבד בסרט הראשון, וזה קצת מפתיע, היא ההופעה של לייבלי. לייבלי לא הייתה צריכה להתאמץ יותר מדי כדי לגלם אישה עשירה, מנותקת מהמציאות ושיכורה מאגו טריפ. זה לא עלבון, אגב, אלא המציאות של להיות מיליונרית מפורסמת ויפה - איך אפשר להישאר מחוברת לקרקע? לייבלי הבינה שהיא צריכה לגלם גרסה קצת מוגזמת של הסטריאוטיפ שהיא עצמה חלק ממנו, והיא החליקה אל תוך התפקיד - ואל תוך החליפות הכעורות - בקלילות.
הבחירה לצלם סרט המשך היא כמובן כלכלית נטו ולא אומנותית (הסרט הראשון גרף בקופות פי ארבעה מהתקציב שלו), אבל דווקא הוויתור על הניסיון להפוך את הסרט ליותר ממה שהוא, הופך את "עוד בקשה מסתורית" (Another Simple Favor) לקאמפי, מופרע וכיפי יותר מהסרט הראשון, לפחות רוב הזמן.
העלילה מפגישה שוב בין סטפני (קנדריק) לאמילי (לייבלי), כשסטפני - בגרסה הלא מעצבנת שלה כאמור - מקדמת את הספר שכתבה על אמילי, שמשתחררת מהכלא ומבקשת מסטפני להיות השושבינה שלה בחתונה בקאפרי (מה שמבטיח נוף מופלא לאורך מרבית הסרט). אחרי הרבה שכנועים (וקצת סחיטה) סטפני מסכימה, ומוצאת את עצמה שוב במרכז תעלומת רצח. עכשיו היא לא רק אמורה לפענח אותה, אלא גם לפרום את הקשרים הסבוכים בהיסטוריה המשפחתית של אמילי - שאולי היא בכלל הרוצחת בעצמה.
מלבד קנדריק ולייבלי, גם הנרי גולדינג חוזר לדמות של שון, בעלה לשעבר של אמילי, והשינוי במשחק שלו הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר להבדל בין שני הסרטים - הוא מבין את המשימה, משחק בקול רם ומוגזם, ומותיר רושם למרות שאין לו הרבה זמן מסך. המצטרפות החדשות הן שתי שחקניות אהובות ומוכרות - אליסון ג'ני ("הבית הלבן") בתור דודתה של אמילי ואליזבת פרקינס ("העשב של השכן") שמגלמת את אמא של אמילי - ונותנת חד משמעית את ההופעה הכי מצחיקה בסרט. כל מבט, מחווה וניואנס של פרקינס, כולל הפאה הגרועה בכוונה, הם דובדבנים טריים על הקצפת הפרווה שהוא הסרט.
למרות כל הפאן הקאמפי, "עוד בקשה מסתורית" נמרח קצת יותר מדי, עם כמה סצנות משעממות ולא נחוצות. בנוסף, למרות שלייבלי שוב נהדרת בתור אמילי, היא מגלמת בסרט דמות נוספת, שמזכירה שהמנעד שלה בכל זאת מוגבל. הסרט גם מחזיר, כצפוי, את בדיחות גילוי העריות מהסרט הראשון, ואפילו מוסיף עליהן קו עלילה חדש של גילוי עריות. אם זה נשמע כמו בלילה מבולגנת ומבלבלת של קווי עלילה - זהו תיאור מדויק של הסרט. "עוד בקשה מסתורית" לא נועד לגרום לכם לחשוב או לפנות זמן לערב תרבותי איכותי מול המסך. הוא טראשי, הוא כיפי, הוא מטופש והוא סוגר את הפינה עם אסקפיזם טהור שתשכחו מיד לאחר הצפייה.