לא מספיק אנשים יודעים ש"שאריות של החיים" של עידן רייכל נכתב עליך.
"זו הייתה תקופה עבור 20 שנה, שהייתי נטול עבודה ומאוד דאוג לאן החיים הולכים. הייתי בן 28 וזה היה נראה לי כמו איזה מבוי סתום", נזכר רועי בר נתן. "נפגשתי עם עידן בבית קפה ונתתי לו מין 'טיסה' של מילים, המון מילים, למה החיים שלי איומים והם נוראים והכול שבור והכול לא טוב ולא יודע לאן זה הולך ומה נעשה ואולי אני צריך שוב לערבל את הכול, שזה יתקלקל ולהתחיל שוב פעם את הכול. כנראה אמרתי לו שאני מרגיש שהכול זה שאריות של החיים, כל מה שאני מרגיש זה שאריות".
"יום אחרי זה צלצל עידן ואז הוא אמר לי 'כתבתי לך שיר'. אמרתי לו 'מה??' ואז הוא שר לי את הדבר הזה: 'מה הזמן מסמן לי, זה הכול שאריות של החיים'. זה היה חתיכת דבר. 'אולי אצא יותר, אתחיל קצת למהר, צריך לקלקל ולנסות עוד פעם' - וזה בגדול די מרחף מעל החיים שלי'. אף פעם אני לא מרגיש שהגעתי למשהו".
20 שנה אחרי השיר שכתב חברו הטוב עידן רייכל, רועי בר נתן כבר לא מסתפק בשאריות. בגיל 48 הוא אחד הקומיקאים הכי מצליחים ואהובים בישראל. יש לו פודקאסט פופולרי, מופע משותף עם עילי בוטנר והוא בעיקר עוגן מרכזי ב"ארץ נהדרת" עם שלל דמויות בלתי נשכחות.
"לא הולך לפסיכולוג בתור מרים פיירברג"
"הוא עשה תהליך, באמת", אומרת ליאת שיינין, המאפרת הראשית של ארץ נהדרת. "היום אתה יותר נהנה, נכון? יותר כיף לך", ובר נתן עונה: "כן, היו לי שנים ראשונות של בהלה, לחוץ מאוד, כל מיני דברים שנהיו מווסתים יותר עם הזמן". וכשהוא בדמותה של רותי הולצמן משוקולד מנטה מסטיק, הוא מתלוצץ: "נראה לי שעוד עשר שנים אני כבר איראה ככה".
"דניאל הגרי זו דמות אהובה, איש אחד שבשבועות הראשונים של המלחמה הוא די היה האיש הכי אהוב במדינה", הוא אומר מאחורי הקלעים לפני ההופעה האחרונה בדמות, לקראת הפרידה שלו מהגרי.
"הייתה לי הופעה באילת עם עילי בוטנר, ולפני ההופעה - רעש עצום ואלפי אנשים - מישהי מאחוריי עומדת ואומרת 'פיתו אותך'. אני אומר לה 'כן, עולם המוזיקה זה עולם מפתה' והיא אומרת 'פיטרו אותך'. שאלתי את מי פיטרו והיא ענתה 'הגרי, פיטרו אותך'. ככה אני מבין שהסיפור עם החיקוי כנראה מאחורינו. כשאני עושה משהו שקרוב לליבי, יהיה ברור שזה נעשה מתוך אהבה שלי לבן אדם. אתה יודע איפה זה הכי מובהק? בצדי צרפתי. צדי, או גידי גוב, מתגוררים בתוכי, או לפחות חתיכות מהם".
כשאתה מסתכל במראה אתה עדיין רואה את רועי?
"תמיד עלמה באה ואומרת - 'איפה רועי? איפה רועי?', היא רוצה לדבר איתי. לפעמים אני עומד עם יניב ביטון ומדבר איתו שיחות מאוד מתקדמות ואני אומר לו 'תקשיב, אני לא יכול לדבר איתך ככה כשאתה עומד בתור אילה חסון'".
אז אתה רוצה להגיד לי ששיחות הנפש האמיתיות יכולות להתקיים רק כשאתה בתוך דמות?
"לא להגזים. אני לא הולך לפסיכולוג כמרים פיירברג, זה לא על הפרק, לא בשלב הזה לפחות".
להיתקל ביאיר נתניהו? "לא חושב שיקרה"
עלמה זק סיפרה לי שהיא פגשה את שרה נתניהו, ששאלה אותה למה היא מחקה אותה כמו מטורפת. אתה חושב מה יקרה אם תיתקל ביאיר נתניהו?
"אני לא חושב שזה יקרה כי אני נמצא די הרבה בארץ".
אין לך תוכניות להגיע למיאמי.
"לא, אין לי כרגע רצון כזה". ועל החיקוי הוא אומר: "רק כשהבנו שהוא אדם מאוד-מאוד מרכזי אז בכלל החליטו לעשות את הדמות שלו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מה היה חשוב לדייק מבחינתך?
"את הגישה שלו - ניסיתי לתמצת את זה במחוות גוף או בעיניים שרצות. זה יכול להיות 'בעלבתיות', להניח את הרגליים - אתה יודע מה זה בשבילי להניח את הרגליים על השולחן של (איל) קיציס? וואו, כמה חוצפה יש בזה".
"זה בוער בי, לא נתפס"
הוא עדיין זוכר את תאריך התוכנית הראשונה שלו ב"ארץ נהדרת": 11 בדצמבר 2011, אז גילם את דמותו של גלעד שליט. "זה היה מערכון פתיחת העונה שבו (נתניהו) בעצם נכנס אליו הביתה, לשכנע אותו אם הוא יכול להחזיר אותו (לחמאס) כדי שהוא יוכל להחזיר אותו שוב".
14 שנה עברו מאז. נתניהו כבר לא ממהר להחזיר חטופים, בקושי לפגוש את המשפחות שלהם הוא מוכן, אבל רועי בר נתן דווקא השתנה. הוא עדיין יעדיף לחקות את צדי צרפתי מאשר את אמיר אוחנה, אבל מודה שהתודעה הפוליטית שלו התגבשה מאז שהגיע לארץ נהדרת.
"האג'נדה היא שפיות. זה הדבר שמרחף כל הזמן, גם כשאני בא לעשות מה שאני עושה. וכשמישהו בא ומאיים על השפיות, ויש טרלול, אז התוכנית מטפלת בזה. אם אמיר אוחנה לא מכניס את עינב צנגאוקר לתוך הכנסת, אז זה בוער בי ואני מיד רוצה שנעשה את זה. מי חשב שלדבר כזה נגיע? בסוף נעמוד עם מגנומטר ונראה אם אתה נכנס או לא נכנס".
מתוך מה שקורה היום בישראל, מה הכי חשוב לך להאיר אותו?
"היחס לחטופים, הכול ברור. אנחנו נמצאים בכזאת טרללת, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אתה יודע, לפעמים אני קם ואומר - אני לא מאמין שאנחנו ממשיכים לחיות כשיש חטופים בעזה, זה לא נתפס לי. למרות שאנחנו לא כאלה מבוגרים ואנחנו גם לא כאלה צעירים, אנחנו גדלנו על משהו אחר - גדלנו על זה שאם אתה בצרה והמדינה אשמה, אתה תחזור, לא משנה מה. וזה לא חודש, חודשיים... זה לא יכול להיות, אז זה דבר שהוא בדמי".
"כששני (כהן) נכנסת בתוך החלום של ביבי כחטופה במערכון זה לא מצחיק, זה רק חונק אותך. כשאנחנו עושים את 'הכבש השישה עשר' אנחנו מתחילים את הפתיח של 'לילה לא טוב' ומדברים על לספור חטופות וחטופים במקום כבשים - וואו, אתה נחנק, יש דמעות".
כשאתה הולך להפגנות כל שבוע, אתה מרגיש שיש לזה ערך? שזה יכול לשנות משהו?
"בהצטברות של זה, יש לזה ערך. יש לזה ערך אישי שאתה מרגיש שאתה עושה משהו, שאתה זז. מצטברת מסה גדולה של אנשים - זה יבוא ואני אגיד לחמישה אנשים ועוד יבואו, ונעמוד בכיכר החטופים ונצעק שזה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות".
החברים שהפכו לשותפים לדרך
עבור רבים מהצופים, בר נתן הוא המצחיק מארץ נהדרת. אבל למעשה הוא התחיל את הקריירה שלו הרבה לפני כן - ילד פלא מרמת השרון ששיחק בסרטים ובסדרות, וגילה שהדבר שהוא הכי אוהב זה להצחיק. אחרי הצבא פגש חבורה מוכשרת של אנשים והתחיל להופיע איתם על הבמה והטלוויזיה. כך נולדה "דומינו" עם אסי כהן וגורי אלפי ורותם אבוהב ואדיר מילר וטלי אורן ורועי. הדמות המיתולוגית שלו "פריצי", אישה עצבנית מאוד, סימנה אותו ככישרון אדיר - והיום הוא קומיקאי אהוב בכל בית.
יש מקום אחד שבו רועי מרגיש הכי רגוע ומשוחרר, גם כשהוא בדמות של עצמו: הפודקאסט "הכי בזמן" שהוא מגיש עם חבריו הטובים שחר סגל, עילי בוטנר ודליה גוטמן. "פריצי הוא חיים שלי - מותר לקרוא לו פה פריצי? זה נהוג אצלכם? אני לא יכולה להגיד רועי, זה מאוד קשה לי", מתלוצצת סגל. "הוא האדם הכי טוב לב בעולם והחבר הכי טוב לב בפער בעולם. הנרקסיזם שכל כך נהוג בעבודה הזאת הוא מאוד מנוהל אצלו, זה מאפשר לו - דבר שלא נהוג בתעשייה הזו - לראות גם את האחר".
אבל אתם חבורה מצומצמת של אנשים שזוכים לראות את האדם מאחורי הדמות, מאחורי החיקוי.
סגל: "אחת הטקטיקות המאוד יעילות שלו היא שהוא חבר של כולם".
בוטנר: "והרבה מתהלכים בידיעה שהוא אולי החבר הכי טוב שלהם, מהטופ 3".
סגל: "חשוב לי שאם הם צופים בנו, שיידעו שזה לא נכון, כי זה אנחנו (החברים הכי טובים שלו)".
איך הכרתם בעצם?
בוטנר: (צוחק) "הכרנו בצבא. הוא היה בחיל החינוך, אני הייתי בחיל האוויר".
דליה, לא הכרתם בצבא, אני מניח.
גוטמן: "אז ככה - אני מבוגרת מההורים שלהם, אז אני במאמץ ממש הרואי כל הזמן שלא ירגישו בהבדל. אנחנו מצאנו את עצמנו בשפה משותפת, הנפשות נקשרו".
ומרכלים.
גוטמן: "מקדישים זמן לזולת, בסדר? אוקיי, אוקיי".
בעצם את רועי אנחנו מכירים בעיקר דרך הדמויות, על חייו האישיים אתה כמעט לא יודע.
בוטנר: "יש לו בהרבה דמויות את אבא שלו שם, בדמויות של מבוגר".
בר נתן: "כן, מאוד - הלבוש, התנועות".
"הצלחתי להגיד לו שאני מאוד אוהב"
אבא של רועי נפטר לפני חמש שנים, אבל הפרידה ממנו החלה כמה חודשים לפני כן כשחלה בדמנציה: "זה היה נורא. אתה רואה מישהו שהולך ומתמעט, שהוא קרוב ויקר לי ואני מאוד אוהב אותו, והוא הולך ומתפורר".
המשמעות היא שבעצם זה צריך להיפרד מאביך בעודו חי.
"כן".
איך עושים את זה?
"אני עוד מסתכל על זה בתור איזו הזדמנות. גם הצלחתי להגיד לו כל מיני דברים שאני לא יודע במסגרת העדה שממנה אני בא - גוש אשכנזי יפה. אמרתי לו דברים תוך כדי".
שלא אמרת לפעמים?
"כן, שאני מאוד אוהב אותו, וניסיתי ממש להיות לצידו".
זה גם מצחיק? או שזה לא מצליח להיות מצחיק בשום צורה בתקופה הזאת? ההתמודדות, הדמנציה?
"בטח שזה גם מצחיק - כאג'נדה, אני שואף שאין דבר שהוא לא יהיה בו גם משהו מצחיק".
"אני לא מרגיש את הגיל"
אתה בן ארבעים ושמונה, קצת לפני חמישים.
"אני לא מרגיש את הגיל. אני מרגיש באמצע שנות ה-30 שלי".
אנשים בני 40, בני 50, מתחילים לשאול את עצמם מה הם השיגו, מה הם עוד רוצים, זוגיות, משפחה - אלה שאלות שבכלל מעסיקות אותך?
"במידה. אני לא קם בבוקר ושואל אם יש לי את זה ואם השגתי את זה ויש לי איזושהי רשימה של צ'קליסט שאני צריך לעשות. אני שואל את עצמי אם אני שבע רצון, אם אני שמח".
אבא צעיר כבר לא תהיה.
"אתה מספר לי? אני הייתי רוצה שיתחילו פרקים חדשים, אני הייתי רוצה שזה יקרה - פרקים, הרחבות".
אבל גם על זה לא מכריזים.
"לא, בלי הכרזות, נשארים עם הבטחה פנימית לעצמי שזה בדרך".
עברו כמעט שמונה שנים מאז שיצאת מהארון באופן תקשורתי. אתה יכול לשים את האצבע מה בעיקר השתנה בשנים האלה?
"נינוחות, אני חי בטוב בתוך העור של עצמי ואני חי בשלום".
"עדיין צריך לקלקל ולבעוט"
החברות עם בוטנר הובילה גם למופע משותף ומצליח שנולד אחרי 7 באוקטובר - בתחילה כדי לעודד מפונים, פצועים וחיילים. יש במופע חיקויים ובדיחות, אבל באופן די נדיר הוא מגלם שם את עצמו ומתגלה כזמר לא רע בכלל.
"לשיר זה חשוף, גם כשאנחנו עושים את המעשה הזה השאיפה היא שזה יהיה אמין ולא ייראה כמו התחפשות לזמרות", הוא אומר בחזרות.
אם היום היו כותבים שיר עליך, מה הכותרת שלו הייתה?
"'בסבוסה די', די, כמה אפשר, כמה אפשר לאכול לעצמי את הראש. לפעמים אני מתהלך בעולם בתחושה שאני כבר מבין איך מסתובבים והולכים, ולפעמים אני לא מבין איך עושים את זה".
ועדיין אתה צריך לקלקל? (כמו בשיר)
"כן. אני עדיין צריך לקלקל, צריך לבעוט, צריך שהאדמה תרעד מתחת לרגליים שלי כדי לזעזע".
אבל אתה לא חי בתחושה שהחיים שלך הם שאריות.
"לא, אבל אני מרגיש שכל יום שעובר זה כן שאריות של החיים, וזה נכון גם היום".
תחקיר: מעין נוה רקט
בחמישי הבא ארץ נהדרת מסיימת עונה בתוכנית מיוחדת ליום העצמאות