הלווייתו של יאיר יאיא יעקב (ז"ל) מתקיימת הבוקר (שישי) בקיבוץ ניר עוז לאחר שנדחתה בשל הגבלות פיקוד העורף. יאיא ז"ל נרצח ב-7.10 ונחטף לעזה והיה חלל חטוף 614 ימי שבי עד ששוחרר במסגרת מבצע משותף של צה"ל והשב"כ.
בקיבוץ ניר עוז אמרו לפני הלוויה כי בעקבות המצב הביטחוני, החליטו להיפרד מיאיא "כפי שהוא היה רוצה, עם חיוך, מוזיקה, ובירה קרה ביד. אנחנו מזמינים אתכם להרים איתנו כוס לחיים ולזכור את יאיא כפי שהיה בחייו. העלו תמונה לסטורי/פייסבוק, תייגו אותנו ושתפו אותנו בחיבוק שלכם".
עדה בזר, ספדה בשם קיבוץ ניר עוז: "יאיר יעקב נולד ב-29.9.1964 לפלור-שושנה ולאלפרד עובדיה יעקב באופקים, הבכור מבין ארבעת ילדי המשפחה. בגיל 14 החליט יאיר כי הוא רוצה לצאת ללמוד בפנימייה. כך קרה שאת לימודי החטיבה והתיכון עשה יאיר בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שם טיפח את אהבת האדמה והחיבור לחקלאות על כל גווניה. הוא סיים את חוק לימודיו עם 'בגרות ים-תיכונית', כפי שהיה נוהג לומר בעצמו, כיוון שבילה שעות רבות עם חבריו בחוף הים הסמוך לפנימייה. עם סיום לימודיו התגייס לנח"ל המוצנח. גרעין הנח"ל הצטרף לקיבוץ מגן בנגב המערבי, ושם לימים קבע יאיא את ביתו".
"ב-1995 עבר לקיבוץ ניר עוז השכן בעקבות הזוגיות שלו עם רננה, שאיתה הקים בית. לשניים נולדו שלושה ילדים: שיר, אור ויגיל, אותם גידלו לאהבת האדם והאדמה. יאיא עבד תחילה בגד"ש כאיש השקיה וקו-נועים, ולאחר מכן במספר משקים חקלאיים באזור כמנהל עבודה. בשנים האחרונות עבד במוסך בקיבוץ עלומים וגם שם התמסר כולו בחריצות האופיינית לו לכל משימה. הוא היה איש של בוקר, והיה מגיע מוקדם לעבודה, להכין לכולם קפה שחור טורקי קטן. כמו שאהב".
בזר אמרה בשם הקיבוץ: "בשבעה באוקטובר נחטפו הוא ובת זוגו מירב טל מביתו. מביתה של רננה נחטפו שניים מילדיו, אור ויגיל. שיר בתו הבכורה שרדה את הטבח בדירתה בניר עוז. אור, יגיל ומירב הושבו הביתה בסוף 2023. יאיא נרצח באכזריות מחוץ לביתו בניר עוז בטבח ונחטף חלל. הוא חולץ בידי כוחות הביטחון והובא לקבורה לאחר 614 ימים בשבי האויב. יהי זכרו ברוך".
שיר, בתו של יאיא: "7.10 לנצח יהיה היום שחיי וכל מה שהכרתי נהרסו"
שיר, בתו של יאיא ז"ל, ספדה לאביה: "פאפא, רק ככה הייתי קוראת לך, מגיל צעיר לימדת אותי שאתה פאפא! אני לא רוצה שאלו יהיו המילים האחרונות, לא אספיד אותך, ארגיש שסוף-סוף יכולים לדבר ואודה לך ואסלח וגם אבקש סליחה ואשתף אותך במילים שהצטברו מהפעם האחרונה שדיברנו. כמה חיכיתי לרגע הזה שתהיה כאן, כמה פעמים צעקתי שאני רוצה את אבא שלי בחזרה בלי להצליח להכין את עצמי לרגע שזאת הפעם האחרונה, מכניסים אותך לאדמה, לשלוות עולמים שגם בחייך כל כך האמנת בשלווה שכזו. כמה זה יהיה הזיכרון העצוב בחיי".
"אבא, כמה פעמים בא לי להגיד 'אבא' וכמה פעמים עוד אצפה שמתישהו תהיה תגובה. רוצה עוד חיבוק, מילה אחת או רק חיוך, משהו שיזכיר לי שאתה כאן, סוף-סוף כאן. 7.10 הוא היום השחור בחיי. הבוקר הזה, השעות הבלתי נגמרות, שניות ארוכות שמלוות אותי עד היום. אני זוכרת כל מילה בשיחות איתך באותו הבוקר, את השיחה האחרונה, איך בכוחות אחרונים כנראה הצלחת להתקשר ולהגיד 'שקצת נפצעת' ושאזעיק עזרה. וניסיתי להזעיק אותה, בחוסר אונים, כבולה בין ארבע קירות עם שתי זוגות ידיים שאוחזות בידית, רק כ-200 מטרים ממך וממאיו. בכמה דקות נעלמתם לי, ואני? לא יכולתי לעשות כלום. פאפי, ניצלתי! ניצלנו, אור, יגיל ומירב פה איתנו! מבטיחה שאעשה הכול כדי שיהיו מאושרים ושנהיה מאוחדים. נשמר את התא המשפחתי הזה שיצרנו!"
שיר, בתו של יאיא ז"ל, המשיכה: "כמה אהבת את הבית שלך, את הפינה השקטה שיצרת לך, להיזרק על הספה או לשבת במרפסת, כדורגל ברקע ומוזיקה חזקה עם חבר ובירה, או כמה בירות או חבר וכמה וכמה בירות. מהמקום הכל-כך רגוע ובטוח משם לקחו אותך! ואפילו אז, ברגעי האימה בהם לא יכולת להאמין שזה מה שקורה, יצאת החוצה לנסות לעזור לעבר קריאת עזרה. גם אז האמנת שמישהו יבוא להציל אותך ואותנו, עד הרגע האחרון האמנת שאני בטוח. הימים האלה מרחפים כמו ענן גרעיני מעל חיי. כל כך הרבה פעמים ב-622 הימים האלה מאז אותו היום הסתכלתי לעננים ודמיינתי איפה אתה יושב, מאיזה כיוון אתה מסתכל עליי ולמה עדיין אין לי סימן ממך? פאפא, עצם הפנייה אליך בגוף ראשון היא מחשבה הזויה! כמה חיכיתי לרגע ובו זמנית פחדתי שפתאום תהיה חותמת, יהיה מקום. זה יהיה סופי".
"לימדת אותי המון. הענקת לי תכונות וחושים שעוזרים לי לצלוח את העולם הזה. למדתי ממך את אהבת האדמה, ולאהוב את הים. לימדת אותי לאהוב מוזיקה, וכמו השם שנתתם לי, לימדת אותי ליהנות ולזמזם כל שיר. השרשרת בי כל כך הרבה יכולות וכלים: אומץ, לא לפחד ולהעיז, שמחת חיים וקלילות, לזרום ליהנות ולחייך בכל רגע. לימדת אותי מהי פשטות, ליהנות מהליכה יחפה על חוף, ולא לפחד להיכנס למים העמוקים! ליהנות משקיעה יפה ומלהיזרק בערסל. ויותר מכל השארת לי מורשת של אהבת האדם ופשטות החיים. לא לקחת קשה (למרות שלקחת הכל ללב ותמיד) ותמיד היית מוקף חברים".
"פאפי. אני נפרדת. אבל נשארת איתך. כי אתה נשאר איתי. אוהבת ומתגעגעת, מתגעגעת געגועיי עולמים. כשהייתי קטנה, בכל פעם שנאלצתי לעבור הליך רפואי והייתי מפחדת, היית אומר לי להסתכל עליך ולנשוך לך חזק חזק את האצבע כדי שאעביר אלייך את הכאב. מי ייקח מאיתנו את הכאב עכשיו? למי אתה העברת את הכאב שלך ברגעים האלה שכל-כך סבלת? איך תמיד היית עושה פרצופים וקולות של כאב כדי שאצחק קצת. עכשיו אין קול ואין צחוק. שבעה באוקטובר 2023 לנצח יהיה היום שחיי וכל מה שהכרתי נהרסו, היום שבו נפרצו כל הגבולות, ושהחלומות והערכים שעליהם גידלת אותי התפוצצו לרסיסים. 15.2 בכל שנה יהיה התאריך בו ניפצו את ההזדמנות לתקווה ולאמונה שאולי עוד נזכה לחבק אותך. 11.6 היום שבו הודיעו סוף-סוף על חזרתך ובכל שנה יחזרו יום הזיכרון וכל יום הוא יום זיכרון, ויום העצמאות. ואין עצמאות".
אור, בנו של יאיא: "הגעגוע קורע מבפנים. השארת חלל עצום ששום דבר לא יוכל למלא"
שורד השבי אור יעקב, בנו של יאיא, ספד: "אבא יקר שלי, אבא שלי, אבא הכי טוב בעולם. קשה לי לדבר עליך בלשון עבר, כי הלב מסרב להאמין שאתה כבר לא איתנו. היית אבא מדהים בשבילי, עמוד התווך של הבית, ואין יום שאני לא מתגעגע אליך, וצריך אותך פה לידי. הגעגוע הזה קורע מבפנים. אני זוכר כל כך הרבה רגעים שלנו יחד. איך היית נותן לי לנהוג באוטו שלך, סתם בשביל הכיף, או כדי ללמוד נהיגה ממך, השיעורים הכי טובים שקיבלתי בחיים. וכל הצחוקים שהיינו עושים, במיוחד כשהיית מתעצבן, וכולנו היינו "מסתלבטים" עליך באהבה. אלה היו רגעים בלתי נשכחים של שמחה ואושר טהור".
"אני מתגעגע במיוחד לימים האלה במרפסת, כשאני, אתה, יגיל ומאיו היינו יושבים, צוחקים, ופשוט נהנים מכל רגע. ואיך אפשר לשכוח את הימים בבריכה, כששיחקנו שש-בש שעות ארוכות, עם הצחוקים והתחרותיות הקטנה שהייתה בינינו. אבא, היית אדם מיוחד כל כך. אבא למופת, חבר אמיתי. השארת אחריך חלל עצום ששום דבר לא יוכל למלא. אבל אני מבטיח לך, אשמור על הזיכרונות שלך חיים ונושמים בתוכי. אספר את הסיפורים שלך, אצחק על ומהבדיחות שלך, ובעיקר – אחיה בדרך שבה היית רוצה שאחיה. זורם, פשוט ושמח בחלקי. נוח על משכבך בשלום, אבא יקר שלי. תמיד תהיה בלב שלי, בכל נשימה ונשימה. אני אוהב אותך לנצח".
יגיל, בנו של יאיא: "סוף-סוף תנוח על משכבך בשלום"
שורד השבי יגיל יעקב, בנו של יאיא, ספד: "אבא, אני מתגעגע אליך מאוד ואוהב אותך כל כך, אף פעם לא חשבתי שאצטרך להספיד אותך בגיל כזה צעיר. אני אומנם רק בן 14 ותראה כמה גדלתי מאז שאתה לא כאן. אבא אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל אני כל כך שמח שהגיע הרגע הזה שכולם עומדים ומקשיבים לי לפרידה ממך. אבא, במשך כל הזמן הזה כל כך חיכיתי לך ושמעתי סיפורים שלך שלא הכרתי על איזה בן אדם היית כל פעם שהייתי מסתכל על התמונה שלך לא האמנתי ותמיד הייתי מדמיין שאתה מסתכל בחזרה ואומר יגו מה כגע (ככה הוא אומר מה קרה) למה לבכות למה להיות עצוב עוד קצת וזה נגמר אני בטוח".
"אבא, אני לפעמים תופס את עצמי בלילות אתה בטח רואה ולא מאמין שזה קרה לי ולנו ולניר עוז. אתה לא יודע כמה הייתי עושה בשביל רק לקבל חיבוק ממך עכשיו נכון היינו רבים הרבה בתור אבא ובן אבל אם יש בי נחמה זה שהערב האחרון שלנו. היה ערב הכי טוב שהיה הערב הזה ממש היה הערב פרידה , אני שמח שאתה שמרת עליי בשבי, אתה והקב"ה. אני שמח שהחזקת אותי אתה יודע כמה רגעי משבר עברתי אתה ראית הכול, את הריבים עם סאלים המחבל, אותי מתחנן לעוד קצת אוכל, לעוד פיתה יבשה. מתחנן לצאת החוצה ראית שסבלתי וידעת שאני יעבור את זה. ונכון, למרות כל הקשיים אני פה וזה קשה אבל אני שמח להגיד סוף-סוף שאתה פה!"
"לפני שידעתי שנרצחת אספתי בשבילך דברים ומכתבים שאוכל לתת לך פה שתחזור היית האבא הכי טוב שיש אבא שצוחק איתי אבא שמבין אבא ששמח ונהנה מהפשטות של העולם מתגעגע לנסוע איתך בשבילים של הקיבוץ של השדות או אפילו סתם ללכת לאכול פלאפל. מתגעגע אליך מאוד ובטוח שאתה במקום הכי טוב שאתה יכל להגיע אליו אני מקווה שאתה מאושר שם ביחד עם כולם".
"סוף-סוף תנוח על משכבך בשלום. אני אוהב אותך ומתגעגע אליך עד אין סוף תמשיך לשמור עלינו כמו שעשית ב-7.10 אתה יצאת ולא חזרת כמו שציפינו. אני אוהב אותך כל כך, בטוח שאתה יודע את זה, כמה געגועים נצורים בי. אבא, איך אפשר להסביר אותך במילים אדם מלא בטוב תמיד דאגת שלא יחסר לי לימדת אותי מזה לאהוב היית אדם עם עקרונות ומשפטים לחיים יש לי שעות שעות ריקות של געגוע אליך אין דרך להסביר את התחושה לגעגוע אליך דאגת שבשבי אתרכז בעיקר בעצמי ואנסה כמה שפחות לחשוב על הבית יותר לשרוד ההרגשה שבאלי לצרוח להוציא את כל הנשמה שלי ולצעוק פשוט לצעוק. אני בטוח שהרגשת את זה בי במשך כל הזמן שלי בשבי".
שורדת השבי מירב טל, זוגתו של יאיא: "כל רגע איתך היה מתנה. מגיע לנשמה הטובה שלך לנוח"
שורדת השבי מירב טל, בת זוגו של יאיא, ספדה: "יאיא שלי, אהוב ליבי. אין לי מילים לתאר את הכאב, את הגעגוע, את החור שנפער לי בלב. מאז אותו יום נורא – 7 באוקטובר – שנרצחת והוחזקת בעזה, העולם שלנו עצר. היום, כשסוף-סוף החזירו אותך אלינו, גם היינו צריכים עוד קצת להיות במתח ולחכות כאילו היקום לא רוצה שאני אפרד ממך אז לא בא לי להיפרד, אבל מגיע לנשמה הטובה שלך לנוח. אני מרגישה שחלק ממני חזר עם צלקת וחוסר שלא יעלם לעולם. יאיא, אתה היית ראוי לחילוץ. לגבורה. ואני כל כך גאה בצבא שלנו, בלוחמים שלנו, שהחזירו אותך הביתה. הביתה בקיבוץ המקום שכל כך אהבת. אין כמוך, יאיא".
"היית האדם הכי מצחיק שהכרתי. תמיד ידעת לשמח, להרים, מה שמצחיק בך שלא ידעת שאתה מצחיק. היית גבר של פעם – נדיר, אמיתי, מלא כבוד ונתינה. כולם אהבו אותך – איך אפשר היה שלא? הזמן שלנו יחד לא יישכח לעולם. כל רגע איתך היה מתנה. והיום, כשאתה לא כאן פיזית, אתה עדיין איתי ,כל הזמן, בכל נשימה, בכל מחשבה. שיר, אור ויגיל תמיד איתי. הם לא עוזבים אותי לרגע ואני מסתכלת עליהם ורואה אותך. החיוך שלך, הטוב שלך, הלב הענק שלך. אני אוהבת אותך אהבת נפש, יאיא שלי. מודה על כל רגע שזכיתי להיות איתך, ומודה מעומק הלב לכל מי שהחזיר אותך אלינו. אני מבטיחה לך – אתה תמיד תהיה בלב שלי. לנצח".