בית הכנסת היהודי בקרקוב התמלא השבוע במבקרים. בין הקברים שמספרים את סיפורה של קהילה שנכחדה, התהלכה גם צילי ונקרט - סבתו של עומר ונקרט, ששב מהשבי אחרי 505 ימים, ובנה שי, שנלחם להשבתו.
"הוא מרגיש צורך להיות באור"
יצא לכם לדבר עם עומר לפני שנסעתם? "כן," ענתה צילי. "הוא ידע שנסענו לאושוויץ. שאלתי אותו אם היה רוצה לבוא במקום אבא שלו. הוא ענה שלא מזמן הוא היה במקום חשוך, ועכשיו הוא מרגיש צורך להיות באור. והבנתי אותו".
צילי הייתה חלק ממשלחת שחוותה על בשרה את אירועי 7 באוקטובר, וצועדת השנה בראש מורם במצעד החיים. עבור חלקם, מדובר בסגירת מעגל. "בכסלו האחרון עשו לנו, למשפחות החטופים, מסע תפילות בקברי צדיקים", סיפרה מירב ברגר, אימה של אגם ששוחררה מהשבי. "בכינו, התפללנו לפקוע שערי שמיים, ואני זכיתי לקבל את אגם שלי חזרה".
רגע לפני שיצאה לפולין, צילי ביקרה את עומר: "עומר נולד לי פעמיים. פעם כנכד ראשון, ופעם כשחזר מהתופת", אמרה. "לא משנה כמה מתנות הייתי מקבלת, שום דבר לא שווה את זה".
"זו השואה המדינית שלי"
בחודש ינואר 2024 עמדה צילי על במה ואמרה: "זו השואה השנייה שלי. כמה בן אדם יכול לסבול? זו השואה המדינית שלי. אז הייתי תינוקת, לא הבנתי את הסכנה. אבל עכשיו, כשהראש עובד, הבנתי שעומר שלי בסכנה גדולה".
צילי נולדה בצ'רנוביץ ב-1941, אז תחת שליטת רומניה, וגורשה עם משפחתה לגטו בטרנסניסטריה, שם חיו בתת-תנאים שלוש שנים רק משום שחברו בנס לסבא ולסבתא, שהביאו עימם מעט אמצעים. "בטרנסניסטריה מתו הרבה אנשים, לא משרפות, אלא מרעב, ממחלות ומקור. רק בנס שרדנו", סיפרה.
עומר, ששרד את השבי, שיתף גם הוא בהשוואות שהחטופים ערכו: "אם זה הרעב, הצפיפות, ההיגיינה, הבדידות, תחושת חוסר האונים. גם אנחנו היינו שם, לא עוול בכפינו, רק בגלל שאנחנו יהודים", אמר. "התחלנו לאבד משקל, לאט לאט ראינו את הצלעות... בסוף אתה מבין שיש הרבה קווי דמיון". ונקרט הוסיף: "כמה שאתה מפחד להשוות, הייתה לנו הבנה שאנחנו חלק מאחד הדברים הנוראים שקרו בהיסטוריה".
"כל יהודי הוא עולם ומלואו"
יש אנשים שאומרים שאסור להשוות. "זה נכון, אי אפשר להשוות בכמות", אמרה צילי. "שם שישה מיליון. אבל כל יהודי בשבילנו הוא עולם ומלואו".
גם מיכאל ופאינה קופרשטיין, סבא וסבתא של בר שעדיין מוחזק בעזה, הצטרפו למשלחת. מיכאל שיחזר את ילדותו תחת הפצצות מלחמת העולם השנייה: "במלחמת העולם השנייה כשהייתי ילד קטן, אחת מהפצצות נפלו על הבניין שלנו. אבא כבר היה בצבא. אימא תפסה אותי עם העגלה וברחה מהדירה כי כל הבניין נפל. לא היה מים, לא אוכל, לא כלום".
בר עבר לגור עם סביו וסבתו לאחר שאביו עבר שבץ, והם שם כדי לזעוק נגד האכזריות של מי שמחזיק בו היום, ולדבריהם למד מהאויב הנאצי: "הגרמנים היו פשיסטים. מה שעושים לנו היום – זה אפילו גרוע יותר. הם למדו מהנאצים", אמר מיכאל.
"דווקא אחרי הטראומה – המקום מקבל משמעות אחרת"
חלק מהשורדים ביקרו גם במחנה מיידאנק וראו בחיבור הזה הבין-דורי בין העבר להווה, חלק מעיבוד הטראומה שהם עצמם עברו. מורן סטלה ינאי שיתפה: "אחרי שעברתי טראומה כזו בעצמי, המקום הזה מקבל משמעות אחרת. אני לא מפסיקה לחשוב איך דבר כזה קרה ואיך אנחנו כחברה לא יכולים להרשות לזה לקרות שוב".
יעקב חנואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוסיף: "האחריות שלנו כלפי אלה ששרדו, אלו שהושמדו וכלפי הילדים שלנו היא להרים את הראש וליצור הישגים מתוך האתגרים. ואנחנו בדרך לשם".
"הרגשתי שהם הולכים איתנו"
סבתה של אורי מגידיש, ששוחררה מהשבי, סיפרה: "לא תיארתי לעצמי כמה זה עוצמתי. הרגשתי שהם הולכים איתנו, כמו צל שמלווה אותנו". אורי עצמה שיתפה: "היה לי קטע בשבי עם אלו שהחזיקו אותי כשניסיתי לשכנע אותם שהשואה קרתה כי הם לא מאמינים בזה בכלל - הם חושבים שזה לא קרה". כשנשאלה מה משמעות הדגל עבורה, ענתה: "זו גאווה ענקית. זו משמעות אדירה להיות פה".
"שורדי שואה ושורדי השבי זה חיבור גורדי"
"שבעה באוקטובר הוא לא שואה, אבל היו שם רגעים שואתיים לאלה שעברו את זה, אמרה רויטל יכין קרקובסקי, המשנה למנכ"ל מצעד החיים העולמי. "החיבור של שתי המשלחות האלה במצעד החיים הוא חיבור גורדי. הם רוצים להיות ביחד, הם מחזקים אחד את השני, זה חשוב להם. שורדי השבי מסתכלים על שורדי השואה ועל החיים שהם בנו 80 שנה אחרי שלא היה להם כלום בעולם, ומקבלים תקווה. הם מבינים אחד את השני ואין לזה תחליף", הוסיפה.
עומר יודע היום לומר שלצילי הייתה השפעה מכרעת על הישרדותו: "הם נתנו את הכוח, והמחשבה שסבתא הייתה שם, זה משהו שמאוד מאוד חיזק. שאני יודע, אוקיי, יש ניצחון ראשון במשפחה הזאת, והיא המשיכה את החיים שלה, הקימה משפחה, ושושלת, והיא חיה בישראל, ועכשיו תורי. ומה לעשות? מה שהיא עשתה, עכשיו זה מחובתי לעשות את זה. אני לא יכול לאכזב אותה", אמר.
ידעת שנתת לו כל כך הרבה כוח?
"חשבתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, לדבר. אסור לאבד תקווה. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה תבוא הגאולה". עומר הוסיף: "המשפט הראשון שאמרתי לליאם בשבי היה - אל תאבד תקווה. כשיצאנו לים, קעקענו את המשפט הזה".
זו אינה שנה רגילה. השנה יציינו במצעד החיים 80 שנה לשחרור המחנות. את משלחת שורדי העוטף, הוציא זה השנה השנייה חיים טייב, נכד לניצול שואה מתוניס, יזם ופילנתרופ, שהשבוע גם נבחר להשיא משואה. "החיבור הוא הרצון להשמיד את העם היהודי, אבל אותנו אי אפשר להשמיד. אנחנו חזקים, ואנחנו עם תקווה אדירה, ולדעתי מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו זה רק אחדות ואמונה בדרך", אמר חיים טייב.
"בין הקירות ששמעו את הזעקות – שרנו את 'התקווה'"
המשלחת ביקרה באושוויץ, המקום שבו נרצחו יותר ממיליון ומאה אלף בני אדם. "יש דמיון ברמה האישית, אבל גם שוני עצום - בהיקפים, בשיטתיות, ובעיקר בזה שאז לא הייתה לנו מדינה", אמרו.
גם משפחות שכולות צעדו. ללי דרעי, אמו של סעדיה ז"ל שנפל בעזה, זעקה: "אני מתחננת אליך, ריבונו של עולם. אולי די לדפוק עלינו, אולי תלטף. הוכחנו לך שאנחנו חזקים, הוכחנו לך שאנחנו נאמנים לארצך, לעמך, לתורתך. תלטף בחסד".
בין הקירות ששמעו את הזעקות של כמעט מיליון יהודים - שרנו את 'התקווה'. "אני מקווה שכל אחד יידע להעריך את זה שיש לנו מדינה. ושתהיה תקווה לעתיד טוב יותר", סיכמה צילי ונקרט.