תמונות כמו אלו - דגלים מונפים, קרוואנים מוצבים בשטח, משפחות שעוזבות הכול – מעוררות אצל רבים תגובה אוטומטית של פקפוק: בין שאתם רואים בהם הזויים ומשיחיים ש"חיים בסרט", ובין שאמיצים שחולמים בגדול - קשה להאמין באמת שהרעיון של חזרה להתיישבות בעזה הוא ריאלי, לא? חכו רגע.
בשקט, כמעט מתחת לרדאר, קמה תנועת שיבה לרצועה - לא בדיבורים, אלא במעשים. רבים מדברים על הרצון לחזור לעזה, אך מעטים באמת עושים את הצעד. אייל ורעות בן כמון, הורים לארבעה, עזבו לאחרונה את ביתם בבעלי וצעדו אל עבר חזון חדש: הקמת יישוב חדש בתוך רצועת עזה. בינתיים, הם התמקמו זמנית באזור עוטף עזה – "שיפור עמדות" כהגדרתם, וממתינים ליום הפקודה.
"ציר נצרים – שם הגרעין שלנו נמצא. גרעין עוז חיים", אמרה רעות. גם הם, כמו אחרים, מבינים שהציבור תופס אותם כמשיחיים, אולי אפילו קיצוניים, אך מבחינתם, הם מייצגים מגמה רחבה. "ההתיישבות בעזה כאילו נראית שייכת רק לדוסים, אבל אנחנו שומעים את זה מכל כיוון. הרצון הזה חי אצל כולם ואנחנו פשוט מעזים להגיד אותו", הוסיפה.
"בשבילנו זו שמחה גדולה"
במשך חצי שנה תיעדנו מקרוב את הדרך שהם והאחרים עושים. מהצעדה הראשונה לעזה, דרך הצבת הקרוואנים, ועד חלוקת הגרעינים לאזורי מגורים. כל אחד מהם כבר יודע היכן הוא יגור, מי יהיו שכניו והמפה מתמלאת: מאלי סיני בצפון ועד מורג בדרום.
"אתה רואה את השאריות של ג'באליה, מה שפעם היה ג'באליה - אין כלום. בשבילנו זו שמחה גדולה: בית לאהיא, בית חאנון, בעזרת השם, הכול יתחדש", אמר הרב דוד פנדל, ראש ישיבת שדרות. "זה ברור שחייבים לחזור. צריך לתקן את העוול".
הדר ומלכיאל בר חי מרמת הגולן הצטרפו גם הם: "עזה היא המפתח. מפה נפתחה המלחמה, וכשנתיישב בעזה - שאר המקומות יהיו קלים יותר", אמרה מלכיאל. לשאלתנו האם זה צריך לקרות עכשיו, או רק אחרי החזרת החטופים, ענתה: "זה לא סותר. להפך - ככל שנהיה חזקים יותר, החטופים יחזרו מהר יותר". ואם היה מדובר באחד מילדיה? "כן. זו אמירה קשה, אבל התשובה היא כן".
מנגד: "לא על חשבון הבן שלי"
אבל לא כולם מסכימים. יהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן, הבהיר: "לא על חשבון הגב של הבן שלי. התיישבות עכשיו בעזה זה גזר דין מוות לחטופים". מישל אילוז, אביו של החטוף גיא אילוז ז"ל, הוסיף: "לא לגיטימי בעת הזאת לסחור בילדים שלנו. קודם כל תחזירו את הילדים, ואז נדבר".
לדבריו, "אם מפלגה כלשהי תרצה ליישב את עזה, שתכתוב את זה במצע. אם הציבור יבחר - זה לגיטימי". כהן הוסיף: "המפלגות הימניות הקיצוניות והמשיחיות לקחו את 7 באוקטובר כהזדמנות לממש את אהבת ההתנחלויות שלהן".
ולמרות דברי ראש הממשלה נתניהו, שכינה את הרעיון "לא ריאלי", בשטח זה כבר קורה. תנועת נחלה, שאחראית על הובלת היוזמה, לא מסתירה את כוונותיה. "עזה היא חלק מארץ ישראל השלמה, וזו הנקמה שלנו על טבח שמחת תורה", אמרו. אחד הפעילים סיפר: "הייתה לי הזכות להיות בין אנשי גוש אמונים, וזה נראה משונה אז - אבל כך הצלבנו את ההישגים של ששת הימים".
יוסף דה ברעסר, פעיל התיישבות, הסביר: "אנחנו סורקים את השטח, מוצאים מקומות מסתור - אנחנו מודעים לסיכון. כמו שחיילים מקריבים את עצמם, כך גם אנחנו מוכנים להקריב". האם זה לא מסיט את תשומת הלב מהמלחמה? "אם יתעסקו איתי, ולא יעסקו יותר עם מחבלים - זה שווה את זה", הוסיף.
פרופ' עמוס עזריה, ראש ארגון "עזרי צפון", קרא להרחיב את הגבול 4-2 קילומטר דרומה ולהתיישב בצפון הרצועה. יואל אליצור מעופרה היה ברור יותר: "צריך להעיף את שני מיליון האנשים משם - אני לא יודע איך".
לפי איילת שליסל, דוברת תנועת נחלה: "יש כבר שישה גרעיני התיישבות, למעלה מ-800 משפחות מוכנות. כל גרעין מגובש". לדבריה, גם על דניאלה וייס אמרו שהיא לא ריאלית, והיום באלקנה יושבות 1,500 משפחות.
ואכן, מאחורי כל זה ניצבת וייס, מי שחתומה על הקמת התנחלויות רבות בעשורים האחרונים, ובהן קדומים, שבות רחל וגבעת הראל. מאז 7 באוקטובר, היא ממוקדת במטרה אחת: עזה. "רציתי שאנשים יראו את הים ואת עזה - להתחיל להתחבר. התיישבות זה לא תיאוריה, זה מעשי", אמרה. "אם הילדים לא ילמדו לאהוב את הנוף, הם לא יהיו מתנחלים".
האם יש לה קווים אדומים?
"אני מאמינה באמונה שלמה שדווקא ההליכה אל הסכנה מגדלת דור אמיץ". מתי זה יקרה בפועל? "אני מעריכה שתוך חודשים תהיה התיישבות בתוחמת הצפונית", קבעה.
האופטימיות שלה נשענת על המצב בשטח וגם מעבר לים - כולל אמירתו של הנשיא לשעבר טראמפ שדיבר על הפיכת עזה ל"ריביירה". לדבריה, ברגע שהשתחרר הפקק של הגירה מרצון, זה נתן דחיפה גם לליכוד.
מאידך, לא מעט בכירים לשעבר מזהירים. האלוף (במיל') ישראל זיו: "זה ללכת לתוך תהום. כל יישוב בעזה מצריך גדוד הגנה, צה"ל לא יכול לעמוד בזה. מיד תחול עלינו אחריות בין-לאומית, מים, ביוב, אוכלוסייה. היינו שם".
איציק פיטוסי, שאיבד את בנו ישי בקרב חילוץ התצפיתניות בנחל עוז ב-7 באוקטובר, חזר אל המקום שבו היה פעם בנו מתנחל ואמר: "אנחנו צריכים לקחת את המושכות לידיים. הביטחון שלנו - רק דרך התיישבות". פיטוסי הקים את "גרעין ישי" על שם בנו, שאמור לקום על חורבות דוגית ואלי סיני. "חלום אחד שאנחנו חוזרים לשם, ואנחנו מקימים שם מחדש את היישובים. יש רשימת המתנה, 500 משפחות", אמר.
ומה עם אלו שחיו שם בעבר? מתניה, שנולד בנווה דקלים וחי שם עד גיל 17 מתנגד לחזרה: "הפצמ"רים, החיים הבלתי נסבלים - לא מתגעגע. לחזור? זה אומר שחיילים כמוני ישלמו את המחיר, בזמן שאחרים שולחים אותנו להילחם".
"מדינת ישראל הייתה צריכה לקבל החלטה, או שהיא נכנסת למבצע גדול מאוד, מנקה את רצועת עזה, עושה שם חומת מגן, או שהיא מוציאה אותנו משם. אבל ללכת ולהגיד, חוזרים לגוש קטיף, נכנסים לתוך אותן מובלעות.. ברור שהאצבעות שבכנסת יצביעו על התוכנית הזאת, אבל זה לפחות 15–16 אצבעות של ציבור שלא משרת היום. אז הוא ישלח אותנו, הוא ישלח את החברים שלי, אותי, את האחים שלנו להילחם שם, לעגן, והוא יישאר בצד?", הוסיף מתניה.
גם תלמידי ישיבת שדרות חלוקים ביניהם. בנימין, תלמיד, אמר: "אם יש מקום שאחזור אליו מתוך שליחות - זה שם. גם אם אסבול". אך ינון איפרגן סבור אחרת: "זה לא הזמן. צריך לפעול מדינית קודם".
גם בראייה לאחור, קשה לענות על השאלה מה היה קורה אילו. אילו לא הייתה התנתקות, אילו כוחותינו היו נשארים ברצועה, האם אז היה 7 באוקטובר? אולי כן ואולי לא. דבר אחד בטוח, היום יותר מתמיד, צריך להקשיב גם לקולות האלה שמדברים על כך שהתיישבות מייצרת ביטחון, שצריך להעניש את חמאס על 7 באוקטובר ובדרך של תפיסת שטח.
השאלה היא העיתוי ומה קודם למה, והממשלה הגדירה זאת בצורה ברורה מהיום הראשון: קודם כול ולפני הכול, החזרת החטופים ומיטוט חמאס.