חודש אחרי ההפוגה מהמלחמה מול איראן, עבור רבים הפצע רחוק מלהגליד. אלו סיפוריהם של איציק ואוקסנה, כרמית ומשפחתה, וג'ורג'טה - שלושה סיפורים של אנשים שבתיהם נהרסו מפגיעת טיל איראני, ומצאו את עצמם, כל אחד בדרכו - לבד מול המדינה והבירוקרטיה.
"לך תבנה את החיים שלך מחדש"
איציק ואוקסנה השקיעו את כל מה שהיה להם בבית שבנו בשכונת נווה זאב בבאר שבע. משכנתא, קרן פנסיה, שיפוצים - הכול הושקע כדי לבנות מקום חם ומוגן עבור בנותיהם. איציק נזכר בבוקר שבו נפגע ביתם: "יצאנו מהממ"ד והבנתי שהבניין הלך. כשהילדות ראו את החדר שהלן הרוס, הן לקחו את זה מאוד קשה. לורן, בתו בת ה-9, עדיין מתקשה לעכל את האובדן. "זה היה החדר שלי, הייתי עושה בו הכול. אני מתגעגעת אליו", שיתפה בכאב.
ההתמודדות עם המדינה קשה מאוד: פוליסות הביטוח לא מכסות נזקי מלחמה, ומי שלא עשה הרחבה מיוחדת באתר מס רכוש, מקבל סכום מקסימלי של 102 אלף ש"ח. "זה אפילו לא חצי ממה שהיה לי", סיפר איציק. "אמרו לי: אל תערער, זה מה שתקבל. לא מעניין אותם מה היה - ולך תבנה את החיים שלך מחדש".
בלית ברירה, המשפחה ארזה ועברה לגור אצל ההורים של אוקסנה בקריית גת. "צריך עכשיו להתעסק עם חלומות ופחדים, אני לא פסיכולוג - אין לי מספיק תשובות לתת להן", סיפר איציק על החרדות שחוות בנותיו. "הלכנו לרופא משפחה והוא הפנה אותנו לפסיכיאטר שיבדוק את הבנות. אנחנו עכשיו בחודש יולי, התור הקרוב רק בינואר. מה אני עושה עד ינואר עם שאלות והתמודדויות? כל לילה אני צריך לשבת איתה בספה".
"התחלתי לבכות ולא הפסקתי"
כשהאעזקה הופעלה בתל אביב, כרמית, אם יחידנית, ברחה עם ילדיה לבית של חברים שיש להם ממ"ד. זה כנראה מה שהציל אותם, כי הדירה שלהם ברחוב ברודצקי שברמת אביב נהרסה לחלוטין. מאז הם גרים במלון, והילדים בני ה-7 ו-11 - לא ראו את הבית ההרוס.
כרמית ניסתה למצוא דירה, אך ללא הצלחה. "נכנסתי לדירה ב-7,500 שקל, שזה גם מעל הפופיק, ופתאום אמרו לנו שזה 9,500 שקל, תוך כדי שאנחנו שם. התחלתי לבכות ולא הפסקתי, אני לא רואה לאן כל זה מוביל".
ואז הגיעה השיחה ממס רכוש, שדרש ממנה לפנות את החדר בבית המלון אליו פונו עד 1 באוגוסט. רק אחרי תחנונים והסברים שהיא אם יחידנית - קיבלה דחייה של שבוע בלבד. "זה היה משפיל", שיתפה כרמית בכאב. "לא האמנתי שאני בגילי צריכה להתחנן על מקום לשים ראש לי ולילדים שלי".
"אין לי כסף בשביל לקנות מה שצריך"
ביום השלישי למלחמה, כשנשמעה האזעקה בבת ים, ג'ורג'טה צירקס לא הספיקה להגיע למקלט. היא נפצעה בראש וברגליים ואושפזה. כשהשתחררה, גילתה שהבית שחיה בו 45 שנה נהרס לגמרי. ג'ורג'טה נותרה בלי דבר, אפילו הבגדים שהיא לובשת כיום מגיעים מתרומות. למרות הכול, היא חזרה לבית שנהרס רק עבור דבר אחד: תמונות של בעלה שנפטר לפני חמש שנים.
צוותי פיקוד העורף שאין כניסה לבניין כי המבנה עשוי להתמוטט. ראש עיריית בת ים צביקה ברוט הגיע למקום והצליח לשכנע אותם להיכנס. לבסוף, הוא הצליח להוציא לג'ורג'טה בעצמו תמונה אחת, והיא לא הצליחה לעצור את הדמעות.
ג'ורג'טה דווקא מצאה דירה, אך עדיין אין ברשותה דבר. "אין לי כסף בשביל לקנות מה שצריך", סיפרה לחדשות 12. את המקדמה לדירה והתשלום למתווך לקחה מהפנסיה. היא עדיין גרה במלון עם כלבה ג'קי - כי הפיצוי ממס רכוש עוד לא הגיע. כשפנתה אליהם, נדרשה להציג מספרי תעודות, מעין "שאלות אבטחה", אך כל המסמכים מאחור בבית שנהרס.
"המדינה מתייחסת אלינו כאילו אנחנו אשמים במה שקרה"
חודש אחרי הפסקת האש, נדמה שהחיים חזרו למסלולם. בתי הקפה והקניונים מלאים, ומאות אלפי ישראלים המשיכו בשגרתם. עם זאת, עבור אלו שאיתרע מזלם והטיל נפל סמוך אליהם - המלחמה רק התחילה.
עשרות שנים התכוננה מדינת ישראל למלחמה עם איראן, מלחמה שידעו מראש שיהיו לה השלכות אדירות על העורף. יותר מזה, יש למדינה ניסיון של כמעט שנתיים עם אלפי מפונים מ-7 באוקטובר, ועדיין, אין מי שמתכלל את האירוע, אין גוף אחד שנותן תשובות למפונים או נותן להם תחושה שלמדינה אכפת מהם.
מבין שלושת הסיפורים, רק אצל גורג'טה יש מעט אופטימיות. בהתערבות העירייה הגיע נציג של מס רכוש אשקלון לעיריית בת ים, ג'ורג'טה קיבלה את הכסף ויכולה סוף סוף לתכנן לעזוב את המלון לדירה השכורה. חשוב לומר שזו חלק מהבעיה: העובדה שצריך התערבות מיוחדת כדי שאנשים יקבלו את מה שאמור להיות מובן מאליו - הזכויות הבסיסיות שלהם.
איציק סיכם זאת כך: "הטיל הורג בשנייה, אבל הבירוקרטיה יכולה להרוג לאורך שנים. זו אי-וודאות מוחלטת, אתה נתקל בחומות שפשוט אין לך עם מי לדבר ואין לך מה לעשות". כרמית הוסיפה: "המדינה מתייחסת אלינו כאילו אנחנו אשמים במה שקרה, זה פשוט לא המצב. מדברים על עוד סבב עם איראן. אני רוצה להגיד לכל מי שחלילה ייהרס לו הבית - אתם תמצאו את עצמכם לבד. כל הסיסמאות היפות של 'העזרה עבורכם' ו'המדינה בשבילכם' - לא עובדות ברגע האמת".
