לא נוכל, וטוב שכך, להבין מה זה להיות בשבי, ובטח שלא נצליח לדמיין מה עוברים ילדים שמוחזקים בידי ארגון טרור רצחני. 39 ילדים ונערים נחטפו לעזה ב-7 באוקטובר, 37 מהם שוחררו, כשהאחים כפיר ואריאל ביבס ז"ל נרצחו בשבי.
בסרטה "ילדי השבי מדברים" ששודר אמש (שבת), ליוותה עיתונאית חדשות 12 מיכל פעילן את מי ששוחררו בגופם אך מודים כי גם חודשים אחרי מרגישים שבויים בנפש. זה סיפור על ילדים שנאלצו להתבגר באחת, שניצחו את השבי וכעת לומדים לחיות מחדש.
"אני צריכה את הכאב הזה לפעמים", סיפרה אגם גולדשטיין-אלמוג בת ה-17 כשביקרה בכפר עזה. הקיבוץ הוא ביתה, אך גם המקום ממנו נחטפה עם אמה חן ואחיה גל וטל, וזה גם הבית שבו נרצחו אביה נדב ואחותה ים ב-7 באוקטובר. "כשמתחילים לשפץ פה זה מלחיץ אותי, לא בא לי שנשכח את זה. כשייראה פה טוב אני מפחדת שלא יהיה לי מקום שיזכיר לי. כשאני פה, אני ממש בעזה ובכאב".
"אני לא זוכרת את הבום. משהו נמחק לי, אני גם לא זוכרת שהם נכנסו וירו באבא שלי, לא זוכרת את רעש הירי", ניסתה לשחזר. "אני זוכרת שקט של לחכות. אני זוכרת שלא הסתובבתי בהתחלה כדי לא להסתכל, לא לראות מה קורה".
>> "ילדי השבי מדברים" זמין כעת לצפייה ב+12
ים ז"ל הייתה הראשונה שראתה את אביהן שנפגע. "שמעתי אותה צועקת: 'אבא שלי, אבא שלי'. שם היא התעלפה, אמא נשארה איתה והם ביקשו ממנה להביא את המפתח של האוטו. היא יצאה לרגע, חזרה, וראתה את ים ירויה בפנים, אז ההתרחשות קרתה בממ"ד ובשירותים", סיפרה.
דפנה אליקים, בת 16 שנחטפה עם אחותה אלה בת ה-8 מביתן בקיבוץ נחל עוז, תיארה רגשות דומים. "בעבר היה אפשר לראות מכאן את עזה ישירות, וזה פחד מוות. אבא שלי ודקלה היו מאורסים ורצו להתחתן כאן, בסוף זה לא קרה", אמרה כשהלכה לעבר החצר האחורית של ביתה, הבית שתועד בסרטון זוועות שפרסמו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. אבא של דפנה ואלה, נועם, נרצח עם בת זוגו דקלה ערבה ובנה תומר אליעז-ערבה.
"זה המקום שבו ישבנו", הצביעה אליקים על חלון הבית, "דקלה מתה, אבא היה מחוסר הכרה. הייתי לבד עם אלה והמחבלים צעקו עליי בערבית. הם לקחו אותי ואמרו שאלה לא צריכה לבוא, אבל לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם אדם מת ואדם שעומד למות עוד שנייה. חזרתי ולקחתי אותה, חשבתי שאם עזה, לפחות היא תהיה איתי ושלא יחטפו אותה לבד".
הייתן צריכות להשאיר את אבא ודקלה מאחור?
"כן, אבא בדיוק התעורר, שאל אותי מה קורה וביקש ממני לא לצאת. הוא אמר 'דפנה, אני עומד למות, אל תצאו'. הוא רצה שנישאר איתו. לא יכולתי לדבר, הם לא הסכימו לי. הם כיוונו עליי נשק כל הזמן, אמרו לי: 'מילה אחת ואנחנו יורים בך'. אני לא זוכרת אבל די בטוחה שאבא אמר לי שהוא אוהב אותי ויצאנו".
אוהד מונדר-זכרי בן ה-9 נחטף מבית סבו וסבתו בקיבוץ ניר עוז עם אמו קרן וסבתו רותי. בן דודו רועי נרצח וסבו אברהם נחטף ונרצח בשבי. "היו אזעקות, נכנסתי מתחת לספה, מחבל בדק כל מיני מקומות מחבוא. הוא ראה אותי וסימן לי לבוא, יצאתי", נזכר. "ראיתי שאת אמא וסבתא לוקחים בכוח. סבא נפל ומשכו אותו לרצפה".
אמו של אוהד, קרן מונדר, תיארה סיטואציה בלתי אפשרית שהרגישה כי היא נאלצת לבחור בין הגנה על בנה לבין אביה. "בסלון היו מחבלים שניסו לשרוף. שמו אותנו בארגז מאחורי הקלאב קאר, כיסו אותנו בשמיכה ולקחו אותנו", תיאר אוהד.
איתן יהלומי בן ה-12 מאופק ואינו מרבה במילים או בהחצנת רגשות. הוא נחטף לבדו מקיבוץ ניר עוז, כשאמו בת שבע ושתי אחיותיו הצליחו להימלט. אביו אוהד נחטף בנפרד ונרצח בשבי. "בהתחלה הוא דיבר הרבה אבל בעיקר דברים טכניים", אמרה אמו. "ככל שעובר הזמן הוא פחות רוצה לדבר, אני מנסה לדובב אבל הוא לא רוצה".
אופיר אנגל בכלל לא היה אמור להיות שם. הצעיר בן ה-17 נחטף מביתה של בת זוגו יובל בקיבוץ בארי. הוא נחטף עם אביה, יוסי שרעבי ז"ל, ועמית שני בן הקיבוץ. יובל, אמה, ואחיותיה הצליחו להימלט למקום מסתור וניצלו. "הוציאו את כולנו והלכנו בשורה עם ידיים מושטות למעלה. בכביש היה רכב, לקחו את יוסי והכניסו אותו. אחר כך אני ויובל החזקנו ידיים, באו להכניס אותנו פנימה, יובל כבר הייתה עם רגל בפנים, הוציאו אותה. אמרו לה 'לא', לקחו אותי והכניסו אותי ואת עמית. טרקו את הדלת ובשנייה טסו משם", סיפר בקור רוח.
"ראית בפרצוף שלהם שמחה מרוע. אמרו שאין יותר ישראל"
"כל הגב שלי היה רסיסים, לא יכולתי לישון על הגב או על הכתף כי היה לי רסיס גדול", תיארה אליקים את הלילה הראשון בעזה. "אצבע בכף היד של אלה ממש התנדנדה. היא עברה ניתוח ללא הרדמה ולא הפסיקה לצרוח. הם גרמו לה לנשוך את כף היד שלהם כדי שלא תעשה רעש".
אלה הצעירה נאנקה מכאבים ובכתה, וגם דפנה החלה לבכות. "הן אמרו שאסור לי לבכות, לא משנה מה. אני יכולה לבכות רק כשאני בלעדיה. כשאני איתה הייתי צריכה לחייך ולהגיד שהכל בסדר. לי הם אמרו 'את כמו גלעד שליט, את תהיי פה שש-שבע שנים' ובאותו רגע נפל לי האסימון שאני באמת חטופה כמוהו", שחזרה את ההנחיות של המחבלים.
הלילה הראשון בשבי היה הרגע שאופיר אנגל הבין מה קרה. "קמתי בבוקר והבנתי שזה לא סיוט, שאני בעזה. לא ידעתי מה אמור לקרות עכשיו כדי שאחזור אבל שמרו עלינו שני מחבלים. יוסי היה כמו אבא בשבילנו, דאג שאנחנו אוכלים וניסה לעודד אותנו", סיפר. "החדר היה קטן, אסור היה לנו לצאת ממנו. לא יודע מה הייתי עושה בשבילו".
המחבלים בפנים כל הזמן?
"כן, ורואים על הפרצוף שלהם שמחה מרוע. הם אומרים לנו שאין יותר ישראל ושהם השתלטו עליה. הם אומרים לנו שלא נחזור אף פעם. הבנו שיש 250 חטופים ושיש המון גופות. זה השלב שבו חשבתי 'מה הסיכוי שיובל לא שם, מה הסיכוי שהיא בחיים?'".
הפעם האחרונה שראית אותה היה כשחטפו אותך.
"כן, יוסי ואני דיברנו על זה. חשבנו מה עדיף או כדאי, אם הן חטופות ומתעללים בהן יכול להיות שעושים להן דברים הרבה יותר נוראיים, או שהן מתות ולפחות הן לא סובלות".
מהרגע שנחטף שהה איתן יהלומי, שוב, בסך הכל בן 12, לבד במשך יותר משבועיים. "זה היה הכי קשה, מפחיד להיות לבד כשאין לך עם מי לדבר", אמר בקצרה. "זה היה 16 ימים, המחבל הראה לי סרטונים מ-7 באוקטובר וחשבתי מה קורה עם המשפחה והחברים".
ניסית לשאול משהו?
"שאלתי: 'מתי אני הולך לאמא שלי?'. הייתה פעם אחת שהמחבל ששמר עליי היה צריך ללכת לעשות קניות, הוא נעל אותי בחדר לאיזה שעתיים לבד. הוא אמר לי לא להציץ מהחלון אבל כן הצצתי".
הייתה מחשבה לנסות לברוח?
"כן, אבל ידעתי שזה לא יהיה טוב. אני גם לא יודע לדבר ערבית ואם ישאלו אותי שאלות, לא הייתי יודע מה לענות".
במציאות החדשה שנכפתה מצאו את עצמם הילדים הצעירים בתפקידים שלא היו בהם קודם. "בשבי לא הייתי במקום של ילדה, אמא הייתה גמורה שם", סיפרה אגם גולדשטיין-אלמוג. "הפרצוף שלה היה עייף, עצוב, היא לא ישנה כל הלילה והשערות שלה הלבינו. מצאתי את עצמי ימים שלמים עושה לאמא נעים, מרגיעה אותה".
היה משהו שהחזיק אתכם?
"בכל לילה הייתי שומעת תינוק בחדר ממולנו, ואני זוכרת שזה ממש היה הרגע שלי ושל אמא שמחכות לשמוע את התינוק שבוכה. משהו בזה החזיר אותי לחיים".
"חיבקתי אותה, וזה רק החמיר את התחושות הקשות"
דפנה אליקים, שנחטפה כשהייתה בת 15, חשפה באומץ את הפחד להיות נערה מתבגרת בשבי, ושיתפה מקרה מצמרר שנצרב בה. "היינו אלה ואני בסלון עם המחבלים. איתנו היו שלושה מחבלים, שאחד מהם ידע עברית. כשאמרתי לו שאני רוצה לחזור לארץ הוא שאל: 'למה? תישארי איתי, יהיה לנו ילדים ואביא לך בית גדול'. הוא היה מלטף לי את הפנים כשהייתי בוכה, ניסה להרגיע אותי", אמרה והמשיכה לתאר בכאב: "הוא הכניס את היד לחולצה מכיוון הצוואר, נגע בי וניסה להרים את החולצה".
באותו הרגע הגיעה אלה לחדר, דבר שמנע מהמקרה להיות חמור אפילו יותר. "כשזה קרה קפאתי ולא הצלחתי לזוז, בגלל זה לא העפתי אותו. כנראה שאם אלה לא הייתה מגיעה כנראה שזה היה קורה, לא עצרתי אותו כי קפאתי", שיתפה.
שיתפת את אלה?
"לא, עד שבאתי אליה יום אחד כשהרגשתי שאני רוצה לקחת לאחד מהם את הרובה ולהרוג את עצמי, לא יכולתי יותר. באתי אליה בוכה של החיים ואמרתי 'אני צריכה חיבוק, אני לא יכולה יותר'. היא הסתכלה עליי בהלם ושאלה 'מה קרה?'. היא התחילה לבכות כי קלטה שאני לא בסדר, שתינו בכינו. המחבלים התעצבנו עלינו שאנחנו בוכות".
החיבוק שלה עזר?
"הוא רק החמיר, כי זה פתאום לקבל חיבוק של לפני. פתאום הרגיש לי שאולי היה עדיף שלא הייתי לוקחת את החיבוק הזה. פתאום היה לי עוד יותר קשה להיות שם. הרגשתי שאני רוצה את החיבוק של אבא".
כמה בתים עברתם?
"תשעה מקומות, היו פעמים שבאמצע היום הודיעו להם בלילה שהולכים להפיל את הבניין בצהריים אז היינו קמים בבוקר, מתלבשים בחיג'אב ויוצאים. לי ראו רק את העיניים ולאלה את כל הפנים".
וככה הייתן מסתובבות ברחוב?
"היינו בארבעה בתים לדעתי ואז עברנו לבית ספר, ישבנו בו וחיכינו שיהיה מקום אבל לא היה. עברנו למכולה באמצע שוק".
מה יש בה?
"חמישים עכבישים גדולים. בבוקר הם אמרו שאני חוזרת הביתה, ולא הבנתי. הם אמרו 'נגמר'. שמו אותי כביכול במונית, פשוט איזה רכב. הורידו אותנו למנהרה. כשבאנו להיכנס ראיתי שם את רומי, אגם ולירי. אחרי בערך שבוע אמילי דמארי הגיעה אלינו למנהרה. היינו שש בנות, על שלושה מזרונים. שתיים היו פצועות גם, זה מאוד קשה. זה היה כלוב, פיזית כלוב וסורגים".
16 ימים אחרי שנחטף ושהה לבדו הודיעו לאיתן יהלומי כי הוא "חוזר הביתה", אבל במקום לישראל הוא הגיע לבית החולים. בהמשך יפגוש לראשונה ישראלים, ביניהם אוהד מונדר. "ביום ההולדת שלי הפכנו משלושה אנשים לעשרה. לקח לאיתן זמן אבל הוא הבין שאני אוהד וסיפר לי שהפועל באר שבע עשו לי ברכה. התחלתי לבכות מהתרגשות שבירכו אותי, מזה שמכירים את החטופים ויודעים את זה".
מה עושים כשרוצים להיות לבד?
"אין כל כך מה לעשות, עוצם את האוזניים. מדי פעם אפילו עשיתי קשקושים כדי לפרוק עצבים, זה עזר. במקום לצעוק, שזה בלתי אפשרי, זה מה שעשינו. היינו מציירים בעיקר מאכלים כי הייתי רעב. ציירתי המבורגר, שניצל, צ'יפס. יום אחד קמתי ממש לא בטוב, לא אכלתי כמה ימים. היה רעב מטורף, וזה בעיקר מה שהקשה על הילדים".
מפגש מרגש נרשם גם בין הנערות דפנה ואגם כשאל המנהרה שבה הוחזקה הנערה בת ה-15 עם החיילות החטופות ונשים נוספות הגיעה משפחת גולדשטיין-אלמוג. "סוף סוף ראיתי בנות גילי, כמה חיכיתי לחברה אמיתית. זה היה שבוע שלא ממש התייחסתי לאמא, הייתי איתן. סוף סוף היה מישהי לדבר איתה. בשבי אין גיל, וכולנו היינו רעבות", אמרה אגם.
איך מתמודדים עם רעב כזה?
"כשחיכינו לאוכל היינו ביחד, אבל כשהאוכל הגיע הייתה בעיה לחלק את הצלחות. כולן מסתכלות אם לה יש יותר. זה באמת קשה, אלה בנות שמחזיקות אותך כל השבוע, עד האוכל. כל הזמן שואלות 'סיימת?' אם מישהי עצרה באמצע. בנות אוכלות שאריות, אתה הופך לחיה. באחד הימים, זה היה שישי, שמענו את הקול של סבא גיורא ברדיו. גל התחיל לבכות, זה להיות משפחה שכולה בשבי. עוד לא הבנו את הטייטל".
"אי אפשר לדעת מה יהיה מחר בשבי"
סכנת המוות שתמיד מרחפת השתלבה בטרור פסיכולוגי אכזרי של השובים, כפי שתיאר זאת אופיר אנגל. "הביאו לנו דף ואמרו לנו שנמות בלילה. אמרו שהולכת להיות הפצצה גדולה ושאנחנו הולכים למות", אמר והמשיך: "אמרו לנו לכתוב את המכתב האחרון שלנו, כמו צוואה, ושהם יביאו את זה למשפחות שלנו. זה הכניס המון לחץ".
מה מרגישים?
"אני מנסה להעלות זיכרונות איתם, המון זיכרונות. זה קשה ממש. אני לא ידעתי מאיפה אני מתחיל לכתוב. רשמתי לכולם, ממש נפרדתי מכולם, מהמשפחה, מהחברים, מיובל, מהאחיות, מההורים. דף וחצי שאני נפרד מכולם. אמרתי להם שאני אוהב אותם ושימשיכו לעשות דברים שאני אוהב".
דיברתם על זה ביניכם?
"מרוב שהיה כל כך הרבה לחץ, כל אחד הדחיק את זה שאנחנו הולכים למות".
גולדשטיין-אלמוג תיארה גם היא את הפחד מהדרך אל המוות, ולא רק פחד מהמוות עצמו. "הדרך אל המוות מפחידה כי את בסוף של החיים, ככה נראה הסוף, מה יותר סוף מחמישה מחבלים עם נשקים מולך? כשיש לילה של לחימה ובומים, יכול להיות שזה הלילה האחרון, ואם בבוקר מעבירים אותך מהסלון לחדר אז אולי חושבים שיש מבצע חילוץ ושלא אצא בחיים. יכול להיות שזה השעות האחרונות", תיארה את המחשבות המצמררות שאיתן נדרשה להתמודד. "כל יום מתים בעזה כל כך הרבה פעמים, הנפש כבר לא יכולה להחזיק את המחשבה על המוות. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, מתי זה ייגמר כבר".
הפסקת האש הראשונה, שבה חזרו מרבית הילדים, התקיימה בין 24 בנובמבר ל-1 בדצמבר 2023. "סיפרו שיש הפסקת אש ושכל יום ישתחררו חטופים למשך שבוע. כשהודיעו לנו את זה לא שמחנו, היינו בלחץ מה יקרה", שחזר אוהד מונדר.
גם אופיר אנגל שיתף בחוויה מבלבלת ומלחיצה. "אמרו שיש אישור, לקחו אותנו לרחוב ואסרו עלינו לדבר. ברגע לקחו אותי ואת עמית (שני) ואז לקחו את יוסי, אני ממש זוכר שראיתי אותו כשמושכים והולכים איתו", סיפר. "זו הייתה הפרידה, ממש משכו אותנו כל אחד לצד אחר. בכל פעם שמדברים עליו קופץ לי לראש המכתב שלו, תחושת פספוס שיכולתי לקרוא את זה".
את המכתב של יוסי.
"הייתי קורא את זה בלי לשאול אפילו, הייתי יודע מה הוא כתב. יכולתי לספר למשפחה שלו מה הוא כתב, זה בכל זאת היה מכתב פרידה. אני חושב שזה היה יכול לתת המון כרגע".
כשחזרת רצית לשאול מה עלה בגורלה של יובל?
"ידעתי שהדבר הראשון, כשאני רואה מישהו שמדבר עברית, אני שואל מה קרה עם יובל, אם היא בחיים. ראיתי ופחדתי לשאול. בדרך לבסיס חצרים לא יכולתי, כל הדרך אני בראש חושב מה קרה ושאני חייב לשאול. שאלתי את אחת הקצינות, ואז היא אמרה לי: 'יובל, נירה והבנות בחיים. במקרה אני מכירה אותן, הן בסדר ומחכות לך'. התפרקתי שם. לא התחלתי אפילו להבין מה קרה, אפילו עכשיו. אני עוד חי את זה, לא יכול שלא. שריקה, ריח קטורת, ערבית, הכל בשנייה זורק אותי לשם. אני מתכווץ וחוזר, לפעמים זה לוקח יותר זמן".
החזרה של דפנה אליקים ואחותה אלה לוו ברגשות השם. "האמנתי שמישהו מחכה לי, אבל גם לא האמנתי. תמיד יהיה לי את הרגע עם אבא, יצאתי והשארתי אותו שם. אם הייתי אומרת להם לקחת אותו כמו את אלה אולי לא היה קורה לא כולם", הפצירה, "יש לי הרגשה עליהם שאני אשמה בזה".
גם חודשים אחרי שחזר, המחשבות של אוהד מונדר נודדות לתקופה בעזה. "בעיקר כשאני מנסה לישון. חושב על מה שקרה, על מה היה יכול לקרות, על מה שלא הייתי רוצה שיקרה. אלה דברים שלא קרו ושהיו יכולים לקרות, אולי אפילו הייתי מלך בשבי", שיער בנפשו והוסיף: "זה חלומות ואין לזה גבולות. בכל מקרה הייתי מלך טוב, ציוויתי על נתניהו לעשות הסכם שלום. אני רוצה שישראל תהיה מדינה של שלום".
בין הילדים נוצר חיבור, גורל שמשותף למי שיודעים על בשרם איך זה מרגיש. "הם יותר מבינים, איתם אני באמת יכולה לצחוק", אמרה דפנה אליקים. "עם חברים שזה לא קרה להם אני לא מבינה איך הם יכולים לצחוק". אוהד מונדר המחיש את הפער שלעולם לא נוכל להשלים: "אני יכול לספר את זה גם מיליון פעם, אבל אף אחד לא יודע באמת מה עברנו. זה משהו אחר להבין ולהרגיש".
כעת עליהם לחיות עם שאיפות לעתיד על משפחה, חיים רגילים והשבתם של כל יתר 50 החטופים והחטופה, לצד החמצה שלא מרפה. "התקופה הזו לא תחזור, הבית לא יחזור, יש תחושת פספוס כי הייתי עם יוסי 53 ימים באותו חדר והוא היה בסדר בדיוק כמוני", אמר אופיר אנגל, "אם הוא היה משתחרר בזמן הזה, הוא היה חוזר בחיים".
"לפני 7 באוקטובר היה לי חלום להיות מפורסמת ושתהיה לי משפחה, עכשיו זה רק משפחה", קבעה דפנה אליקים ואוהד מונדר ביקש רק חיים פשוטים: "אני רוצה לחזור להיות ילד רגיל, שלא יזכרו אותי כאוהד שהיה בשבי. אם אפשר, אני מבקש שלא ישאלו אותי שאלה אחת 'איך היה שם?'. איך יכול היה להיות שם? גיהינום".