יממה לאחר הפרסום על שלוש נערות שניסו לשים קץ לחייהן בעת אשפוזן במחלקה לבריאות הנפש בבית החולים שיבא תל השומר, עולות שאלות קשות על הבטיחות, ההשגחה והאופן שבו מתנהלים האשפוזים הפסיכיאטריים בישראל – במיוחד כשמדובר בנערים ונערות בסיכון.
ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה ומנהל המרכז הרפואי MindMe, הסביר בשיחה עם N12 איך פועלות מחלקות בריאות הנפש – מה קורה בין הקירות הסגורים, מי מגיע לשם ומתי, ומה בכלל אפשר לעשות כדי למנוע את הטרגדיה הבאה.
מהם ההבדלים בין מחלקות פסיכיאטריות פתוחות למחלקות אחרות בבתי החולים?
"המחלקות הפתוחות הן מחלקות שמגיעים אליהן מטופלים בהסכמה, בדומה לאשפוז פנימי רגיל", מסביר ד"ר וולקוב. "מדובר באנשים שמבקשים סיוע בשל מחלות נפש כמו דיכאון, חרדה או פסיכוזה, שלא הצליחו לקבל מענה מספק בקהילה. הם זקוקים למסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר הכוללת קבוצות טיפול, פסיכולוגים ופסיכיאטרים שזמינים להם לעיתים תכופות. המחלקות הפתוחות לא כוללות מנגנוני שמירה נוקשים, אין השגחה 24/7, משום שהנחת העבודה היא שהמטופלים לא מהווים סכנה לעצמם או לסביבתם".
מה מאפיין את המחלקות הסגורות?
"המחלקות הסגורות נועדו למטופלים שנדרשים להשגחה צמודה יותר, בין אם בהסכמה ובין אם בכפייה", אומר ד"ר וולקוב. "במקרים שיש חשש ממשי לפגיעה עצמית או באחרים, כמו למשל חולים עם פסיכוזות חמורות או דחפים אובדניים, המטופלים מאושפזים במחלקות הללו. המבנה עצמו מותאם למניעת פגיעה עצמית: אין שרוכים, אין סדינים, הכול סטרילי. יש שם צוותים מתוגברים, מצלמות, ודגש על השגחה בלתי פוסקת. בנוסף קיימות מחלקות משפטיות שמיועדות לאנשים שביצעו עבירות פליליות תחת השפעת מחלה נפשית קשה".
איך נראית מחלקה פסיכיאטרית מבפנים?
"בפועל, מחלקה פסיכיאטרית נראית כמו כל מחלקה אחרת, עם דלפק אחיות, חדרים עם שניים עד ארבעה מטופלים, מקלחות, טלוויזיה, ספרייה וחדרי פעילות", הוא מתאר. "ההבדל הוא ברמת ההתאמה לאוכלוסייה. במחלקות הסגורות החדרים עמידים יותר בשל חשש להתפרצויות. אבל הכי חשוב, יש שם צוותים רפואיים שמטפלים במסירות, מחלקים תרופות, עוזרים בהיגיינה, ודואגים למענה אנושי וחם".
עד כמה ניתן למנוע מקרים אובדניים באשפוז?
"חשוב להבין שאי אפשר למנוע לחלוטין התאבדויות", מבהיר ד"ר וולקוב. "גם במחלקות הסגורות ביותר, עם ההשגחה הקפדנית ביותר, מטופלים מוצאים דרכים לעקוף את המערכת. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים: מבצעים הערכות סיכון, שיחות עומק, התייעצויות צוות, אבל אדם שמחליט לשים קץ לחייו, לעיתים לא נוכל לעצור אותו, וזה שובר את הלב".
לדבריו של ד"ר וולקוב, ההקבלה למחלקות אונקולוגיות או קרדיולוגיות מתבקשת: "כמו שיש תמותה כתוצאה ממחלות גופניות קשות, כך גם בבריאות הנפש, מדובר באוכלוסייה בסיכון גבוה".
מה עושים הצוותים כדי למנוע מקרים כאלה?
"הצוותים במחלקות פועלים סביב השעון עם רגישות עצומה ובמסירות שאין לה תחליף", הוא מדגיש. "יש כיום יותר כוח אדם, מה שמאפשר לנו להפחית את הצורך באמצעים כמו קשירות שהיו בעבר שכיחים יותר, ולהתמקד בהכלה, שיחות, תמיכה אישית ומעקב הדוק. כל מקרה כזה, כמו של הנערות בתל השומר, הוא טראומה לכל הצוות, והוא עובר עיבוד פנימי קשה".
מדוע מקרים כאלה לא מפורסמים תמיד בתקשורת?
"בעולם בריאות הנפש אנחנו מזהים תופעה שנקראת 'אפקט ורתר', תופעת החקיינות האובדנית", מסביר ד"ר וולקוב. "מדובר בתופעה מתועדת היטב שבה פרסום מקרה של התאבדות, במיוחד בקרב צעירים, עלול להוביל לעלייה במקרי התאבדות דומים. זה נכון במיוחד כשמדובר בדמות מוכרת, או כשיש סיקור נרחב עם פרטים רבים, תיאורים דרמטיים, או הצגה רומנטית או הרואית של המעשה".
לדבריו של ד"ר וולקוב, "כשנער או נערה שבריריים רואים ידיעה כזו, גם אם זה מקרה חריג ונדיר, הם עלולים להזדהות עם האדם שנפגע, ולחשוב שאם הוא עשה את זה, אז אולי גם להם מותר. זה נותן לגיטימציה מסוכנת למחשבות שהיו חבויות בתוכם. זו אחת הסיבות שבגללן גורמי מקצוע וארגוני תקשורת בכל העולם קוראים לסקר מקרים כאלה בזהירות מרבית, ולהימנע מאזכורים מפורטים של אמצעי ההתאבדות, נסיבות אישיות מדי, או רמיזות לכך שמדובר במעשה מובן או צפוי".
"מדובר במאזן עדין בין זכות הציבור לדעת לבין האחריות למנוע נזק ממשי לחיים. לכן, גם כשכן בוחרים לפרסם, חשוב מאוד לעשות זאת דרך עדשה חינוכית, שמדגישה את הקשיים, את הסיוע שקיים, ואת התקווה שאפשר לצאת גם ממצבים מאוד קשים".