הם הכירו באחת התקופות החשוכות שידעה ישראל, אבל הפגישה שלהם הכניסה אור ואהבה לחייהם. יניב (37) ונועה (24) טורק, תושבי יוקנעם, נפגשו לפני שנה ושמונה חודשים, כששניהם שירתו בפיקוד העורף אחרי 7 באוקטובר. לאורך המלחמה הפכה הזוגיות שלהם לסיפור אהבה גדול והם התכוונו להינשא בעוד שמונה חודשים.
אולם, לפני כמה שבועות מצבה הרפואי של אם החתן, חנה שרה טורק (71), החל להידרדר והיא אושפזה לבסוף ביחידה לטיפול נמרץ פנימי ברמב"ם. בני הזוג, בעידוד המשפחה והצוות המטפל, החליטו להקדים את החתונה, על מנת לאפשר לאם להיות נוכחת באירוע החשוב בחיי בנה היחיד. וכך שלשום בערב, הפך חדר האשפוז של האם לאולם חתונות מאולתר. צוות היחידה לטיפול נמרץ, ובראשן יבגניה רוייף, אחות אחראית ביחידה ומירא דכור, עו"סית ביחידה, יחד עם פלוגת רמב"ם מגדוד הרפואה של מחוז חיפה בפיקוד העורף, נחלצו לטובת הקמת החופה לזוג הצעיר. כשאת החופה ערך הרב שמואל טורקוב מר"מ 2 - היחידה הרפואית הצבאית שבבית החולים רמב"ם.
בנוכחות מצומצמת של בני משפחה קרובים וצוות מטפל, זכתה האם הנרגשת לראות את בנה יניב, עומד מתחת לחופה עם בחירת ליבו, נועה. בני הזוג, שמשרתים גם בימים אלה במילואים, הגיעו אל הטקס במדים, ועמדו אל מול מיטתה של חנה. מול המראה הלא רגיל והאירוע הכה מורכב, לא נותרה עין אחת יבשה. "תוך כדי שירות מילואים נכנסנו להילוך מהיר", מסבירה הכלה נועה. "תוך שלוש וחצי שעות פתחנו תיק ברבנות, והספקנו לקנות טבעות ולקבוע חופה. מאוד רצינו שאימא של יניב תהיה איתנו".
"זה רגע של שמחה מהולה בעצב ברמה האישית והלאומית"
משאלת ליבם של הזוג התממשה והם הספיקו להתחתן מול האם שהייתה במצב קשה. מספר שעות לאחר החופה היא הלכה לעולמה, "זכינו. באמת שזכינו" אומרת נועה על הרגע המרגש, "כי כמה שעות אחר כך היא נפטרה. זה היה אירוע לא פשוט, אבל עדיין הצלחנו לשמוח. עם כל המורכבות.
"זה רגע של שמחה מהולה בעצב ברמה האישית והלאומית. אנחנו על מדים, מתחתנים וחוגגים את האהבה שלנו זה לזו, למשפחה שלנו, בבית חולים. בחיים כמו במדינה. כיאה לעם ישראל. על יד המיטה ניגשתי אליה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, שאני שמחה שהיא פה איתי ושלא תדאג. שאני אשמור על הבן שלה ועל בעלה".
"היו רגעים שלא שמעתי את הרב, הייתי ממוקד באימא ובמוניטור"
"היו לנו הרבה התלבטויות לגבי מועד החתונה", מספר יניב, החתן, שהוא גם הבן האבל. "הבנו שצריך להקדים, אבל אתמול עסקנו כל היום בארגון החתונה ותכננו להתחתן מחר. במהלך היום האחות במחלקה הסבירה לנו שהמצב מאוד מורכב ואין אפשרות להמתין עוד. קיבלנו החלטה להעביר את החתונה כבר לאותו יום. אנחנו מבינים שזו הייתה החלטה נכונה להקדים את החופה ולאפשר לאימא להיות נוכחת. אימא היתה איתנו לרגעים. היא ידעה שאני מתחתן וראיתי שהיא מתרגשת. היו רגעים שלא שמעתי את הרב, הייתי ממוקד באימא ובמוניטור. זה מצב מורכב. מצד אחד דבר משמח, מצד שני יש עצב גדול. אני מאחל לכולנו שנדע רק סיבות לשמוח".