כשהמזגן בסלון או ברכב מתקלקל ביום חמסין – זה לא נעים. כשהמזגן בטנק שנמצא בעומק השטח בעזה מפסיק לפעול – זו כבר סכנה מבצעית. בתוך קופסת מתכת אטומה, ללא אוורור וללא אפשרות לצאת – הלוחמים נחשפים לטמפרטורות קיצוניות, תשישות וחוסר ריכוז, שעלולים להוביל לתקלות ולתאונות בשטח. זה בדיוק מה שקרה לעשרות טנקי מרכבה סימן 4 במהלך הקרבות ברצועה, כשמערכות המיזוג קרסו בזו אחר זו בגלל סתימה בפילטר האוויר.
"המזגן עובד דרך פילטר שממוקם מתחת לפלטה גדולה שאי אפשר להרים ביד", מסביר אבנר סרוסי (43), מומחה לתיקון כלים חקלאיים מרמת הגולן המשרת כמילואימניק בחטיבה 188 של השריון. "כל האבק והלכלוך מצטברים שם, והחיילים לא באמת יכולים לנקות את זה. בלית ברירה, הם שופכים על זה מים אבל זה רק הופך את הלכלוך לבוץ ומחמיר את הבעיה".
עד היום, כדי לנקות את פילטר האוויר של המזגן בטנק, היה צורך להרים פלטת מתכת כבדה באמצעות מנוף – משימה כמעט בלתי אפשרית בשטח לחימה. התוצאה: פילטרים סתומים, מזגנים מושבתים וטנקים רותחים. הפתרון שמצא סרוסי, שמורגל בפתרון תקלות מסובכות בכלים כבדים, היה פשוט: הוא תכנן מכסה קטן עם ארבעה ברגים בלבד, המותקן בדיוק מעל הפילטר הסתום. כך יכול כל לוחם לפתוח, לנקות ולסגור – בלי מנוף, בלי ציוד כבד ובלי להוציא את הטנק משימוש. תוך זמן קצר, הפכה היוזמה לתקן רשמי שכל טנק עובר במסגרת תהליך ההתאמה במפעלי צה"ל.
הפנייה לסרוסי הגיעה מאיש קבע מגדוד 71 שהתייאש מהתשובות שקיבל במערכת וניסה לחשוב מחוץ לקופסה. סרוסי לקח פלטה כזאת לסדנה שבבעלותו, פירק, ניסר, ריתך ובנה עשרות דגמי אב-טיפוס עד שהגיע לדגם שעמד בדרישות המבצעיות. הפלטות הראשונות הורכבו בשטח, ולא עבר זמן רב עד שיחידות חימוש החלו להביא אליו פלטות להסבה באופן עצמאי.
"התחילו להגיע אליי עם פלטות מהשטח, ממש בתור – כל אחד רצה שאעשה לו את השדרוג", מתאר סרוסי. בשלב הבא הוא הוזמן למרכז השיקום והאחזקה של צה"ל כדי להדריך את הצוותים בתהליך ההסבה. כיום, השדרוג מבוצע כבר בשלבי ההכנה של הטנקים, והוא חלק מהתצורה הרשמית.
הפתרון למקלע שנתקע
במקביל עלתה מהשטח בעיה חמורה נוספת – הפעם בעמדות מקלע ה-0.5 שעל צריחי הטנקים. לוחמים דיווחו על מעצורים תכופים בירי ועל צורך לצאת מהטנק תחת אש כדי להחליף תחמושת כל מאה כדורים – פעולה שהובילה לאבדות בנפש. רבים מהמעצורים נגרמו בגלל מבנה מורכב ולא יעיל של ההזנה למקלע. "התחמושת הייתה צריכה לעבור שלושה עיקולים וזוויות חדות לפני שהיא נכנסה למקלע", מתאר סרוסי. "זה מה שגרם למעצורים".
גם כאן, הפתרון היה תכנוני ופשוט: שינוי בזווית ההזנה, תכנון מחודש של בסיס העמדה והגדלת קיבולת התחמושת – ללא שינוי חיצוני במבנה. התוצאה: מערכת שלא רק מונעת מעצורים, אלא גם מקטינה משמעותית את הצורך ביציאת הלוחם מהצריח. "עכשיו יש להם פי שניים כדורים, והמקלע פשוט עובד – בלי מעצורים", הוא מסביר. "זה הבדל עצום מבחינת הלוחמים".
מאז 7 באוקטובר הפך סרוסי לכתובת לא רשמית עבור יחידות רבות. בתחילת המלחמה הצטרף כמילואימניק לחטיבה 188, שהייתה בעיצומו של תהליך הכנה לתמרון. הוא הגיע לשטחי הכינוס עם רכב עבודה, כלים וציוד מלא, והתחיל לטפל בעצמו בשורת תקלות מכניות בדרגי תחזוקה שהצבא הגדול התקשה לטפל בהן בזמן אמת.
לאורך המלחמה נקרא שוב ושוב לטפל בתקלות בגוף הטנקים וסיפק פתרונות לצרכים מבצעיים שעלו מהשטח, כמו מתקן שמאפשר לדחפורי D9 לסמן בלילה את הציר שפתחו, כדי שכוחות נוספים יוכלו לנוע בבטחה בעקבותיהם. "לא מדובר בפיתוחים עם חיישנים או מעבדים", הוא מבהיר. "יש תקלה עכשיו בשטח – אז אני ממציא את הפתרון ועושה אותו עכשיו, במקום".
הפתרונות של סרוסי, מרשימים בפשטותם ככל שיהיו, מעוררים גם סימני שאלה. התקלה בפילטר המזגן הייתה מוכרת למערכת כבר שנים, וחיילים ניסו להתריע עליה שוב ושוב. גם בעיית המעצורים והטעינה החוזרת בעמדת ה-0.5 לא נולדה אתמול. העובדה שצה"ל לא פיתח פתרון מערכתי קודם לכן, ונזקק ליוזמה של מילואימניק בזמן מלחמה כדי לפתור ליקויים מבצעיים חמורים – מלמדת לא רק על היצירתיות שבשוליים, אלא גם על הגישה המסורבלת והבירוקרטית של המערכת.