כמעט שנתיים של לחימה אינטנסיבית בעזה גובים מחיר כבד מלוחמי הסדיר הנלחמים בקווים הקדמיים. עדויות שנאספו מלוחמים בשטח חושפות תמונה מטרידה של שחיקה פיזית ונפשית, המשפיעה על יכולת הלחימה ועל מספר הנפגעים. "אתה לא פועל כמו שצריך לפעול, כמו שפעלת בכניסה הראשונה לעזה. אתה פחות ערני, יותר זורק בשמירות כי אתה שחוק ולא מצליח להתרכז", תיאר ב', לוחם בסדיר שמשרת כמעט שנה וחצי בתוך הרצועה.

הלוחמים מתארים תהליך הדרגתי של התפוררות כושר הלחימה עקב התמשכות הפעילות המבצעית: "בכניסות הראשונות אתה נעול ומכניסה לכניסה זה נהיה יותר מסובך. אתה מרגיש שאתה נלחם גם במחבלים וגם בשחיקה", סיפר ב'. התיאור הקשה ביותר מגיע מלוחם אחר הפועל בדרום הרצועה: "אתה שורד את היום ונלחם בעצמך לא להשתגע. יש שחיקה, שגרת הלחימה קשה מאוד כבר כמעט שנתיים. יש התרופפות נהלים, זה לא צריך להיות ככה וברור שאירועים קשים יכולים להימנע אבל אנחנו לא רובוטים".

כוחות צה
כוחות צה"ל פועלים ברפיח (ארכיון)|צילום: Israel Defense Forces/Handout via Xinhua, getty images

התנאים הקשים שמתארים הלוחמים כוללים מחסור בתנאים בסיסיים ומתח מתמיד. "חודש שלם אתה בלי מקלחת, לא אוכל טוב לא ישן טוב. תמיד דרוך ולא בקשר עם המשפחה והחברה. אתה נשחק מחודש לחודש", סיפר א', לוחם בסדיר. א' הוסיף: "כל עוד לא לחמת בעזה ולא חווית התקלה, לא חווית שאשכרה חברים שלך לצוות נהרגים ונפצעים, אף אחד לא חווה מה שחווינו".

לוחמי סדיר ברצועת עזה (צילום: חדשות 12)
לוחמי סדיר ברצועת עזה|צילום: חדשות 12
לוחמי סדיר ברצועת עזה (צילום: חדשות 12)
לוחמי סדיר ברצועת עזה|צילום: חדשות 12

הלוחמים מצביעים על קשר ישיר בין השחיקה הנפשית לבין עליית מספר הנפגעים: 20 חללים בעזה בחודש יוני ו-10 נוספים מאז תחילת יולי. "יש לך בחודש אחד יותר מ-20 הרוגים בגלל השחיקה המנטלית אצל הלוחמים. הלוחם פחות יתצפת כי הוא עבר כך כך הרבה והוא שחוק. הוא לא באמת ישקיע בצפייה של העמדה כלפי החיפוי", הסביר ב'.

כוחות צה
כוחות צה"ל פועלים ברצועת עזה (ארכיון)|צילום: דובר צה"ל

בבתים מחכות משפחות הלוחמים, שנקרעות בין התמיכה לבין החשש: "הם בלחימה כל הזמן. כשהם באים הביתה אני בעיקר עסוקה בלחבוש את הפצע שלהם. מאוד בעדינות ולא לפתוח אותו. אני מניחה שצריך הפסקה מאוד גדולה", סיפרה ורד פימה, אמא ללוחם בעזה. מנגד, ורד בן סעדון, אמא ללוחם קומנדו שאיבד את המפקד ושלושה חברים, הביעה עמדה אחרת: "הבן שלי בקומנדו, בחוד. ברור שהדברים האלה משפיעים ושזה משנה אותם כאנשים, ועם זאת אני אומרת שאנחנו יודעים כי אין לנו ארץ אחרת. יש לנו מטרה אחת - לנצח כי אין ברירה". העדויות הקשות שמעלים הלוחמים מהשטח מצביעות על צורך דחוף בהתייחסות ראוייה ותגובה של הצבא ומקבלי ההחלטות למצבם הקשה, ואובדן הנפש שיכול היה להימנע.