שלושה לוחמים מחטיבת הנח"ל, שנתנו הכול עבור המערכת, סיכנו את חייהם ביהודה ושומרון וחזרו שוב ושוב לרצועת עזה, הבינו שהם לא מסוגלים עוד וביקשו להשתחרר מהלחימה. אחרי שבכאן 11 דווח כי הם יישלחו למאסר בכלא צבאי, בצבא חזרו בהם בעקבות הלחץ הציבורי - ועונשם יהיה הדחה מתפקידי לחימה בלבד. אמש (שני) אחד מהם התראיין ל"מהדורה המרכזית" וסיפר על ההחלטה.
אותם לוחמים נפצעו בגופם, אך חזרו משיקום אל שדה הקרב. עם זאת, הפציעות והטראומות פשוט ריסקו אותם: הם איבדו חברים לנשק, ונאלצו לפנות את גופות חבריהם בתקריות קטלניות. אחד מהם סיפר: "אני אישית מצאתי את עצמי אחרי חודשיים בגדוד בלי אף אחד מהכיתה שלי. ארבעה מהם נהרגו, שניים נפצעו, וכל השאר במכונים פסיכיאטריים - מטפלים בהם בעקבות פוסט-טראומה. זה לא פשוט, אבל המשכתי ונלחמתי עוד 11 חודשים עד שהגעתי לשיא היכולת שלי".
הוא הוסיף: "הנפש שלי נפצעה, קשה לי לישון בלילות, אני לא מצליח לתפקד בתור לוחם. אני לא רואה את עצמי כשיר לעשות את מה שאני עושה. אמרו לי: 'אנחנו מבינים ומעריכים אותך, אבל אתה נכנס לכלא'. אין לך גיבוי כשאתה צריך, וגם כשאומרים לך שיש לך גיבוי - בסוף תוקעים לך סכין בגב. הקב"ן אמר לי שהוא מגבה אותי, אבל במשפט המג"ד נאמר לי שהוא כתב שאני כשיר - ושאני נכנס לכלא".
מייסדת "אימהות בחזית", איילת השחר סיידוף, אמרה לחדשות 12: "אלה ילדים בני 20 שאמרו 'אנחנו לא מפסיקים לבכות, אנחנו לא מסוגלים יותר לבצע את המשימה'. למה שצה"ל יסתכל עליהם כעל סרבנים? סרבנים אלה החרדים המשתמטים שלא מוכנים להגיע לבקו"ם".
ברגע האחרון, בצל הסערה הציבורית, בצה"ל התעשתו ושינו את ההחלטה: הלוחמים לא ייכנסו לכלא ויהיו מסופחים לתפקידי מפקדה. בינתיים, בזמן שמתרבים מקרי האובדנות בצה"ל, עוד ועוד לוחמים מהחזיתות השונות מספרים על שחיקה, על אובדן ועל תחושת נטישה. רבים מהם מחכים חודשים לפגישה עם קב"ן, וממשיכים להילחם בכוחות הנפשיים שנותרו. אלה שמתעקשים לא לחזור - נתקלים לא אחת באוזניים ערלות.
"חזרתי כי זה היה מספיק חשוב לי", אמר אחד הלוחמים. "ואם זה היה מספיק חשוב לי, זה יכול היה להיות גם מספיק חשוב לאנשים שממונים עליי. בסוף, כנראה שאנחנו סתם שקופים".