לאחר שנה ושמונה חודשים של לחימה כמעט בלתי פוסקת, מלחמת "חרבות ברזל" הפכה לעימות הקטלני הארוך ביותר בתולדות ישראל - ואז הצטרפה למשוואה גם המלחמה עם איראן, שזכתה לשם "מבצע עם כלביא". במקביל גם החזית עם החות'ים, שלא קיבלה שם רשמי, נמשכת - וגם הצפון לא תמיד שקט, על אף הפסקת האש.
התקיפות נגד תוכנית הגרעין האיראנית והבכירים במערכת הביטחונית היוו את מכת הפתיחה להסלמה שעשויה להימשך כמה שבועות לכל הפחות - גם אם איראן כבר החלה לבקש מו"מ להפסקת אש וטראמפ מצהיר על רצונו: "יהיה הסכם שלום קרוב בין שתי המדינות" - ומיד אחר כך אומר ש"אין לי מצב רוח למשא ומתן".
כל זאת מתרחש בשעה שאין מי שמוכן לאמוד את המרחק של ישראל מניצחון מול חמאס בעזה ("כפסע") בלוח זמנים. משפחות החטופים ממשיכות לדרוש את שחרור יקיריהן ולהתריע שהזמן אוזל, ובינתיים הממשלה ממשיכה לנהל את המלחמה ברצועה כאילו מדובר בפרויקט תשתיות ארוך-טווח. אולי הגיע הזמן לשאול: איך מסיימים מלחמה? ובאילו תנאים? כדי לענות על השאלה הלכנו כמובן ללמוד מההיסטוריה.
פרופ' אמריטוס יואב גלבר, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, מציב זה מול זה שני תרחישי יסוד: הכרעה מוחלטת וכניעה של אחד הצדדים - לעומת פשרה שמותירה את שני הצדדים כשהם ללא מלוא תאוותם בידם. "הדרך שיותר מקובלת יותר במזרח התיכון, נקרא לה תיווך, פישור, קישור, בוררות", מחדד גלבר. "לאחרונה מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בתיווך סעודי בעיקר או איראני, מנסים שזה יקרה בעזה היום ללא הצלחה".
"זה לקוח ממודלים לא של מלחמות בין מדינות אלא של סכסוכי שבטים, חמולות במזרח התיכון או אם תרצה אפילו של בוררים בעולם התחתון. יש מידת היגיון בטיעונים הערביים, שבדרך כלל אומרים: תראה, 'אם צד אחד כופה על השני את רצונו בסיום המלחמה - כשישתנו יחסי הכוחות, המלחמה תתחדש'. לעומת זאת, אם יש איזו אוטוריטה חיצונית, בורר אם תרצה או האו"ם, והוא מכתיב ושני הצדדים מקבלים, הסיכוי שהמלחמה תתחדש הוא יותר קטן".
ובמבט על המתרחש בעזה, גלבר מסביר: "נתניהו מחפש כניעה ללא תנאי, מבלי שיש לו כוח לכפות את זה. במצב שלנו, של שישה-שבעה מיליון יהודים בתוך ים של ערבים, אני לא חושב שיש לנו בכלל תנאים להכריע. הבעיה של נתניהו היא אחרת. הוא רואה בכל מצב שהוא לא כניעה ללא תנאי של חמאס, כניעה של ישראל". ועם זאת, הוא מחדד: "רק במקרה אחד הייתה כניעה ללא תנאי. במלחמת העולם השנייה - גם עם היפנים וגם עם הגרמנים. ומלחמות אחרות שנגמרו בועידות שלום, אז המנצחים או החזקים יותר הכתיבו את התנאים שלהם. אבל זה לא הייתה כניעה ללא תנאי".
הלקחים מהעבר - והדילמה שמקשה על הסכמים
בעבר נהגו לסיים מלחמות באירועים ממוסדים: ועידות שלום, חתימות טקסיות, מפות ששורטטו מחדש והצהרות משותפות שהובילו להסכמים כתובים. אך מאז שלהי המלחמה הקרה, ובעיקר מאז קריסת הסדר הדו־קוטבי של ארה"ב וברית המועצות, הסיום הפך פחות מוחלט – ויותר זמני, עמום, מתגלגל. בעשורים האחרונים, מרבית הסכסוכים בעולם מסתיימים לא בהכרעה ברורה או בהסכם שלום, אלא בהפסקות אש חלקיות, תיווך בין-לאומי זמני, ולעיתים פשוט בשחיקה הדדית ועייפות. במקום סוף דרמטי – מקבלים דעיכה איטית של תשומת הלב, עד שהיא נעלמת.
בהקשר הישראלי בולטת מלחמת לבנון הראשונה: הלחימה המעשית מול אש"ף וצבא סוריה הסתיימה בתוך שבועות בודדים, אך מבחינה פורמלית קבעה הממשלה את מועד הסיום לנסיגה הישראלית לרצועת הביטחון, כעבור שלוש שנים. אך גם אז נמשכה הנוכחות הישראלית בלבנון עוד 15 שנים נוספות. במובן הזה, המלחמות של זמננו מתנהלות כמו סדרות טלוויזיה עם עונות מרובות: גם כשנדמה שזה נגמר, תמיד נשארים חוטים פתוחים לעונה הבאה.
"התחושה שהאיום הקיומי הוסר - התפוגגה"
אז מה בכלל נחשב סיום של מלחמה? הסכם שלום? הפסקת אש? תיווך? ואיך עברנו ממודל של ועידות רשמיות, כמו ועידת רודוס שסיימה ב-1949 את מלחמת העצמאות או האוהל המפורסם בקילומטר ה-101 שבו התנהלו השיחות שסיימו את מלחמת יום הכיפורים, לעידן של סיומות עמומות או מדורגות? סא"ל (במיל') עומר דנק, נווט קרב לשעבר והיום חוקר ביטחון לאומי, מקדיש את עצמו בשנים האחרונות בדיוק לשאלה הזו. "הקושי הראשון שקיים בלהביא מלחמות לסיום נקרא דילמת המחויבות", הוא מסביר. "זו סוגיה ידועה ביחסים הבין-לאומיים, שאומרת שבגלל שאין שוטר במערכת הבין-לאומית וגם לא היה ולא יהיה, מדינות תמיד חוששות שההסכמים שהן יחתמו עליהן לא יכובדו".
"אפשר ללכת אחורה אפילו עד הסכם ווסטפליה שסיים ב-1648 את המלחמה הגדולה המודרנית הראשונה, עד להסכמים הגדולים שסיימו למשל את מלחמת וייטנאם", הוא מזכיר. "אם במקור בערך שליש מהסוגיות בהסכמים היו סוגיות שעסקו בהסדרי הביטחון של אחרי המלחמה, בהסכמים המודרניים זה כבר מגיע לזה שבערך 90% מהסעיפים עוסקים באיך מבטיחים שסוגיות הביטחון בסיום המלחמה ייאכפו ושני הצדדים יסכימו לקבל אותם. היום מודעים אליהם הרבה יותר, וזה חשש מרכזי של כל ממשלה או הנהגה או שלטון בבואם להביא מלחמה לסיום".
"לישראל יש נטייה להיות מאניה-דיפרסית ברמה קיצונית. עכשיו אני לא סוציולוג ואני לא פסיכולוג, ולכן אני אומר את זה בזהירות: מלחמת 1967 הסתיימה באופוריה ובתחושה שהסרנו מעלינו את האיום הקיומי. התחושה הזאת כמובן התפוגגה די מהר לנוכח המציאות, אבל המלחמה הסתיימה בצורה אחרת. בסוף היא הסתיימה בהפסקת אש, שבה נשארו הבעיות הביטחוניות של ישראל, הם קיבלו שינוי בצורה כי היה לנו יותר שטח. ואנחנו, מתוך אופוריית הניצחון הצבאי הגדול, סירבנו לעשות הערכת מצב מחודשת לנוכח המציאות שנוצרה ונשארנו עם אמונות ותזות שהיו עד עד המלחמה. ונשארנו גם עם חוסר נכונות לעסוק בעניינים מדיניים של מימוש הישגי המלחמה, כעיקרון שדי מנחה את מדינת ישראל שיודעת ברוב הזמן מה היא לא רוצה, אבל היא כמעט לא מוכנה להודות למה היא מוכנה".
למה זה תמיד ככה?
"אני לא בטוח שאני יודע, אבל אני אנסה. הדבר הראשון הוא שאין ליהודים מסורת מדינית מפותחת כיוון שהיינו בגולה. הדבר השני שיש לנו הוא טראומת השואה, שרובצת מעל האופן שבו מדינת ישראל מנהלת מדיניות ביטחונית לאורך כל שנות קיומה. אנחנו חרדתיים בצורה קיצונית".
דווקא אנשים חרדתיים אמורים לשאוף ליציבות, לאיזו מטרה מסדרת.
"המדיניות של מדינת ישראל מנסה לשמר את הסטטוס-קוו מאז 1967. מלבד הסכם השלום עם מצרים, שגם הוא תכליתו העיקרית נועדה לשמור על שליטתה של ישראל בשטחים, כמעט כל המדיניות של מדינת ישראל הייתה מדיניות שנועדה לשמר את המצב הקיים. יש דבר כזה שנקרא אפקט הבעלות: הרבה יותר קל לך להיפרד מדברים שיש לך ביד מאשר לרכוש דברים חדשים".
"כל הישג מעבר לכך עלול לפגוע בך"
"באופן מוזר לחלוטין, הפתרון מונח לפתחנו מתחילת המלחמה בעזה ועוד מלפני כן", פוסק פרופ' אמריטוס אורי בר-יוסף, חוקר יחסים בין-לאומיים מאוניברסיטת חיפה ומומחה לביטחון לאומי. "ברור שאת סיום המלחמה הזו צריך יהיה לעשות במסגרת שתכלול גיוס כספים אדיר לשיקום עזה וצריך גם להביא איזה שהוא כוח צבאי שישלוט שם בשנים שהיא תתייצב. אסור כמובן שהכוח הזה יהיה חמאס. שוב, המטרה היא להשיג ביטחון, שהביטוי שלו יהיה גם בזה שהמוטיבציה של השלטון בעזה לצאת למלחמה תהיה נמוכה ובעיקר שלא יהיו לו את היכולת שהוא בנה במשך הרבה-הרבה שנים, וראינו את התוצאה ב-7 באוקטובר, זה מה שהיינו רוצים לראות, לפחות אני".
יש לך דוגמאות לסיטואציות שבהן מטרות המלחמה או יעדי המלחמה השתנו לחלוטין תוך כדי תנועה?
"ב-1948 לפני המלחמה לא הייתה ציפייה שאנחנו נרחיב את הגבולות בצורה כזו. אני בספק אם הייתה ציפייה גם שנוכל לבצע את הגירוש של האוכלוסייה הפלסטינית. תוך כדי המלחמה, אתה מנצל את ההישגים שלך. במלחמת ששת הימים משה דיין נותן הוראה לא להגיע לתעלת סואץ, אבל תוך כדי המלחמה צה"ל רץ קדימה ומגיעים לתעלה. אבל אלה דברים שהם יותר תוצאה של מהלכים צבאיים או דרך ניהול המלחמה. השאלה של למה אתה עוצר בגבולות מסוימים היא פונקציה של החלטה שמתבצעת באותו רגע. יש סך הכול לחצים מכל מיני כיוונים".
"למשל למה אתה עוצר בקוניטרה ולא מתקדם לדמשק? כי הסובייטים מאיימים בהתערבות צבאית, מעלים כוננות גרעינית וארצות הברית לוחצת על ישראל, אין ברירה וצריך לעצור. בכלכלה יש את המושג של 'תמורה שולית פוחתת' - אתה מגיע בנקודה מסוימת להישגים, ומאותו רגע כל הישג מעבר כבר עלול לפגוע בך יותר מאשר לתת לך משהו. קורה משהו דומה ב-73', וזה אפילו יותר חריף: צה"ל מצליח לכתר את הארמיה השלישית, שזה בערך חצי מהצבא המצרי, ומה שהוא בעצם רוצה לעשות זה להשמיד אותה. אבל האמריקנים לא נותנים להשמיד אותה. קבלת ההחלטות בעניין הזה היא על פי רוב מאוד רציונלית, או לפחות כך זה היה".
ואתה יודע להצביע על מקרים שזה היה לא רציונלי?
"ב-1982 מטרת העל הייתה להשליט את הנוצרים בלבנון ושלבנון תעשה שלום עם ישראל. סילוק אש"ף מלבנון היה שלב, רק איזה תנאי לכך שדבר כזה יוכל לקרות. ואז הפרלמנט בוחר את בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות לנשיא, ונדמה שהגיעו הגענו למנוחה ולנחלה. ואז הסורים מפוצצים אותו וכל זה קורס. וכך צה"ל נשאר שם ולא יודע בדיוק מה לעשות, כי לסגת בלי שום זה לא עניין. סילוק אש"ף זה לא בדיוק הישג כזה גדול. בסוף עד שאנחנו מתחילים לספוג אבדות גדולות, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם לבנון. וכך בסוף מחליטים לסגת לאזור ביטחון".
"הייתה הנחה שגויה לגבי האויבים"
כשמתעמקים בתולדות מלחמות ישראל אפשר להבחין במעין דפוס, שהיה בולט בעיקר במלחמות הראשונות: מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחון ישראלי מוחלט וברור, מלווה במידה של שאננות, ומבלי שהקברניטים ניסו להגיע להישגים שיכינו את צה"ל למלחמה הבאה. מלחמת סיני ב-1956 והימים המתוחים שקדמו לה כבר סימנו מגמה של תוקפנות מצרית שבוודאי תביא לבסוף למלחמה נוספת, ובהתאם הגיעה ישראל בסיומה להישגים שסייעו לה כעבור 11 שנה במלחמת ששת הימים. זו, כידוע, הסתיימה בניצחון ענק - ששוב הוביל לשאננות שהתנפצה לרסיסים במלחמת יום הכיפורים שש שנים לאחר מכן. כלומר, ישראל מסיימת מלחמה בתחושת ניצחון ושלום ארוך שנים, ואת זו שלאחריה בצורך להגיע בשדה הקרב או בשולחן המשא ומתן להישגים שיניבו דיבידנדים במלחמה שלאחריה. ואז שוב, אופוריה של ניצחון, וחוזר חלילה.
"זה נכון", מסכים בר-יוסף. "במלחמת סיני הסיומת של המלחמה היא מאוד ברורה. אין הסכם בין ישראל למצרים, אבל יש החלטת או"ם וישראל נדרשת לפנות את כל השטחים שהיא כבשה. יש הבנות שלפיהן המצרים לא יכניסו כוחות גדולים לסיני ולא יסגרו את מצרי טיראן אבל זה לא כתוב בגוף ההחלטה, אין את זה בהבנות. זה לא משהו כתוב בשום מקום ולנו ב-1956 ברור שבסוף המצרים יסגרו את המצרים ושתכניס צבא לסיני, שאוטוטו תהיה מלחמה נוספת. אתה קורא את זה במאמרים בעיתונות, בנאומים, איפה שאתה לא רוצה. זאת אומרת שהנסיגה שכפו על ישראל נתפסת כהכנה למלחמה הבאה. זה בניגוד ל-1948, אז ההנחה הייתה שיש לנו מלחמה עם צבאות של מדינות שלהן אין בעצם אינטרס כל כך גדול להמשך המלחמה עם ישראל. להן יש בעיות אחרות מחד, ומאידך הוכחנו להם את יכולותינו והבסנו אותן. ולכן סביר להניח שהן יסכימו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. זו כמובן הייתה הנחה שגויה".
זה אומר הרבה מאוד על על האופן שבו מתנהלים פה דברים בישראל, אתה יודע, מבחינה מנטלית.
"ב-1967 כשהמלחמה מסתיימת, שוב היה ברור לכולם שהגענו לעידן השלום והביטחון. זאת אומרת, הניצחון כל כך מוחץ ויש לנו עכשיו עומק אסטרטגי שהם לא יכולים לתקוף אותנו. אבל ב-1967 יש תפיסה, שאותה מייצגת הממשלה, שאומרת שאנחנו מוכנים להחזיר את השטחים תמורת שלום, בצורה כזו או אחרת, ויש הצעה קונקרטית שהממשלה מניחה ב-19 ביוני, שבה אנחנו היינו מוכנים לחזור לגבול הבין-לאומי עם סוריה או מצרים. ירדן זה סיפור אחר: אף אחד לא חושב אז שיהיה שלום מלא וישלחו לפה שגריר. אבל מדובר בעצם על הסכמי אי-לוחמה עם סידורי ביטחון מפורטים. יש פה צד אחר לאותו מטבע. מלחמת ששת הימים יוצרת אפשרות לשנות בצורה מהותית את המצב ולא בהכרח להתכונן למלחמה הבאה. לוקח זמן קצר ומבינים שזה לא הולך מכל מיני סיבות, אבל זה כבר עניין אחר".
"ואז יש לנו את 1973. בגלל הטראומה של תחילת המלחמה קורה בדיוק מה שאתה אמרת. ברור לנו שתהיה מלחמה נוספת, לכן צריך להשקיע המון בבניין הכוח של צה"ל ואסור לנו לוותר על שטח. אי-הצלחה מוליכה את צה"ל גם ב-2006, אז צה"ל מכין עצמו לסיבוב נוסף עם חיזבאללה וזה קורה בצל סיבוב עם הפלסטינים בעזה עם חמאס".
"אהבנו לספר לעצמנו שאנחנו מנצחים"
השנה 1973 חוזרת שוב ושוב בשיחה עם המומחים כדוגמה לפעם האחרונה שבה ישבה ישראל פנים מול פנים עם האויב - וחתמה איתו ישירות על הסכם. אז, ב-1973, שימש גלבר - שעוד פרח אקדמיה צעיר, כעוזרו האישי של שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון וראש ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את המלחמה. ובשאלת ההכרעה מול אי-הכרעה, גלבר מנתץ את אחד המיתוסים הגדולים לגבי מלחמת יום הכיפורים. "המלחמה הסתיימה בהפסקת אש שבעצם נכפתה על ידי ארצות הברית וברית המועצות כדי שהן לא תתנגשנה ביניהן - זה עמד כבר על סף התנגשות כזו - ומפני ששני הצדדים הגיעו למצב שהם עמדו עם הלשון בחוץ".
"נכון שאנחנו הגענו לקילומטר ה-101 (מקהיר), אבל עם כוחות מדולדלים והמצרים בסוף המלחמה החזיקו את רוב הגדה המזרחית של תעלת סואץ. זה היה בערך מצב של תיקו. אהבנו לספר לעצמנו שאנחנו מנצחים. אנחנו תמיד יודעים לספר סיפורים שכאלה. אמרנו לעצמנו שהארמיה השלישית הייתה מכותרת. אבל הכיתור היה חלקי וארצות הברית כפתה העברת מזון ותרופות ולא הייתה שם הכרעה ברורה".
דנק במחקרו עוסק בעיקר בסיומן של מלחמות רחוקות מכאן - הן בממד הגיאוגרפי וגם בממד הזמן. אך עם כל הכבוד לשלום וסטפלייה ודוגמאות מאירופה, מתקופות שלוחמים עוד הסתובבו עם כידונים ושריונים לימינו, בהקשר הישראלי הוא בוחר כדוגמה מייצגת במלחמת לבנון, שהתחילה בשם "מבצע שלום הגליל". לדבריו, "בגלל אותו אפקט בעלות, הרבה יותר קשה היה לנו לסגת מלבנון לגבול הבין-לאומי. זה לקח שלוש שנים, עם משבר מילואים עמוק בצה"ל ומשבר כלכלי שהביא את מדינת ישראל על סף קריסה. ואז ב-1985 שכן נסוגנו, זה קרה רק אחרי שהתחלפה הממשלה. זה היה תנאי הכרחי - שממשלה שפחות מרגישה את תחושת האחריות למצב שתוכל לסגת. כי התחושה היא שאם אנחנו נסוגים, אז זה אומר שאנחנו מפסידים ונכנעים לכוח צבאי מולנו. היה צריך שיגיע ראש ממשלה חדש שאמר את זה לפני הבחירות ושיהיה לו את האומץ ללכת למהלך, בניגוד לדעת הצבא באופן עקרוני".
"נדירים המקרים שהיעדים הושגו בשלמותם"
אחד הדברים החמקמקים במלחמות כשמסתכלים אחורה אל שלל הדוגמאות מן העבר הוא רגע המפתח הזה, שלרוב אפשר לזהות אותו רק בדיעבד, אם בכלל, שבו התמונה מתהפכת: המטרות שהוצבו בראשית המלחמה הושגו, לפחות רובן, וכשברקע לאט-לאט מתחיל הכוח הצבאי להישחק והדיפלומטים נכנסים לתמונה - ואז נדרש להפוך דיסקט ולעבור למצב סיום, גם אם באופן חד-צדדי או במנטרה כללית כמו "שקט ייענה בשקט", שחזרה על עצמה בסיומם של חלק מהסבבים שחווינו בשנים האחרונות.
"קשה מאוד לזהות את הנקודה הזאת, לא תמיד המנהיג בהכרח מודע לה בעצמו", טוען דנק. "בלבנון לא הייתה נקודה ארכימדית כזאת. כי המטרה החלומית האמיתית שלנו היה להמליך ממשל ידידותי ולחתום איתו על הסכם שלום, והיא התפוגגה כי הוא נרצח. ישראל עמדה אל מול נקודת השבר שבה היינו כפסע מתחושת המימוש של ההישג עצמו, ולקחו לנו את זה. מכיוון שבני אדם ממסגרים את המציאות בצורה יחסית תמיד, השאלה בספטמבר 1982 לא הייתה השאלה של יוני 1982: אם היו אומרים לך ביוני שבספטמבר זה מה שיקרה, היינו אומרים 'יאללה סבבה, אפשר לסיים', אבל על זה לא חשבו. בספטמבר זאת הייתה תחושת הפסד, בין היתר גם כי מיד אחרי הגיע הטבח בסברה ושתילה. היינו בסיטואציה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו מפסידים אם ניסוג עכשיו. בסוף סיימנו את המלחמה בנסיגה חד-צדדית וב-2000 נסוגנו בפעם השנייה באופן חד-צדדי מלבנון".
"נקודת הייחוס למה הוא הישג היא יחסית ומשתנה לאורך ציר הזמן, לכן גם אי אפשר לתכנן את סיום המלחמה בהתחלה. את סיום המלחמה אפשר לתכנן רק מתוך המלחמה. למרות כל הסיפורים הטובים והיפים של איך צריך להראות תכנון אסטרטגי, זה לא מציאותי וצריך לקבל את העובדה שבתחילת המלחמה יש לך יעדים אבל אתה לא יודע איך היא עוד הולכת להסתיים. נדירים המקרים שבהם היעדים מושגים בצורה מושלמת".
"לפעמים הסיבות המקוריות למלחמה נעלמו"
סוגיה שהיא קריטית תמיד לשאלת סיום המלחמה היא זו של האבדות בנפש, ההולכות ומצטברות - גם בעימות עם איראן וגם בלחימה המתארכת בעזה. "זה קריטי בצורה בלתי רגילה", פוסק בר-יוסף. "להערכתי, אם חס וחלילה היום תהיה איזושהי תקלה, אפילו לא כתוצאה מפעילות של חמאס, וייהרגו בה הרבה חיילים - אז, בעיקר אז, השאלה של מה אנחנו עושים בעזה תקבל תנופה בלתי רגילה. נכון שהרגישות שהייתה לפני 7 באוקטובר לעניין האבדות השתנתה בצורה משמעותית. אבל הציבור, כל אחד מאיתנו, מסתכל על אבדות במונחים של רווח והפסד".
"כדי להגן על מדינת ישראל ועל תושבי מדינת ישראל. כמובן שצה"ל צריך להילחם, ובכך לצערנו כלולות גם אבדות. כדי לשבת ברצועת עזה, שחלק גדול מהציבור לא ברור לו מה צה"ל עושה שם ומה אנחנו משיגים ולא משיגים, על זה? אנחנו לא מוכנים לשלם את אותו מספר אבדות. יש פה עניין של שיקול, תקרא לו כמעט כלכלי, שהוא רציונלי לחלוטין. ולכן עניין האבדות בציבור הישראלי צובר יותר ויותר תנופה. בין היתר כי התקשורת נותנת תהודה הרבה יותר גדולה לכל אבדה שיש, והתרגלנו לזה שאנחנו מנהלים מלחמות כמעט בלי אבדות. אנחנו הגענו לדעתי לשלב במלחמה מול חמאס שבו לא ברור על מי ומה נלחמים ולכן הרגישות לאבדות עכשיו אולי תזכיר את מה שהיה אז בלבנון".
אתה יכול להיזכר בעוד דוגמה למצב שבו, כמו שאתה מציג את זה עכשיו, אנחנו מגיעים לסיטואציה שבה אנחנו כבר לא זוכרים על מה אנחנו נלחמים?
"מלחמת ההתשה בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970 (לפי החלטת חלוקת אות מלחמת ההתשה, היא החלה כבר ב-1967 עם תום מלחמת ששת הימים, י"כ). פתאום יש לך מלחמה מאוד-מאוד ארוכה שנפתחת בקול עזוז וגבורה, אבל ככל שהיא נמשכת, במיוחד לקראת סופה, כמות האבדות הולכת וגדלה. בעיתונים כל יום רואים את תמונות החיילים שנהרגים ומתחילה מחאה. אבל בעיקר יש עייפות ציבורית ומדינית. ואז באמת כבר לא ברור על מה אנחנו נלחמים. זה לא שהמצרים כובשים את סיני, זה הם יורים עלינו ואנחנו יורים עליהם. וכאן אני חושב שזו הדוגמה לזה שהמחיר באבדות משחק תפקיד מכריע".
"בסוף השאלה המרכזית בניהול מלחמה, ובוודאי מלחמה ארוכה, הוא על מה אנחנו נלחמים. כשמלחמה נפתחת, על פי רוב, ברור לנו על מה אנחנו נלחמים. ב-7 באוקטובר היה לנו ברור על מה אנחנו נלחמים. ב-2006, כשהולכים למלחמת לבנון השנייה, היה ברור שאנחנו נלחמים כי חיזבאללה הפר את הסכם הפסקת האש, ו'צריך להראות לו'. רק ב-1982 זה יותר בעייתי. לגבי שאר המלחמות זה די ברור - ככל שהמלחמה נמשכת יותר השאלה מה אנחנו נלחמים הופכת להיות קריטית יותר ויותר כי הסיבות המקוריות כבר נעלמו. פה על פניו הקונצנזוס במלחמה הנוכחית בעזה היא שאנחנו נלחמים על החזרת החטופים, אבל כמובן שיש ויכוח גדול אם המשך המלחמה משרת את היעד הזה או לא".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv