דיירים בבניינים רבים במרכז הארץ מגלים בזמן אזעקות שהמקלטים שלהם נעולים או משמשים כמחסנים מושכרים. התוצאה: ריצה מסוכנת למקלטים ציבוריים רחוקים תחת אש.
מיכל (30) עברה לפני שבעה חודשים לבניין בדרום תל אביב. דיירי הבניין ידעו שיש מקלט, אך הוא ננעל על ידי בעלי הדירות. במצב זה נותרו במלחמה עם חדר מדרגות רעוע וחשוף.
"השבוע רצנו למקלט ציבורי ולקח לי 5 דקות להגיע לשם עם כלב וחתולה", היא מספרת. "בפעם אחרת לא הספקנו להגיע ועמדנו בחדר המדרגות. אנחנו שומעים בומים כשאנחנו לא מוגנים. מה שקרה בבת ים מפחיד אותנו עוד יותר. אנחנו יכולים להיקבר תחת הריסות וידווחו שהיינו בדרך למקלט. אז לא, לא היינו בדרך למקלט – פשוט לא היה לנו מקלט".
במהלך המלחמה, פניות לבעלי הדירות נענו בתירוצים שונים. "במשך שבעה חודשים ביקשתי לפתוח את המקלט", מספרת מיכל. "אמרו לי שהוא לא מאוורר, שהוא לא ראוי לאנשים, שהוא מסוכן יותר מחדר המדרגות, שנמות מחוסר אוויר אם ייפול טיל. כל זה חארטה".
השבוע החליטו דיירי הבניין לשים לזה סוף והתלוננו במוקד 106 של עיריית תל אביב. כשהמקלט נפתח, הם נדהמו לראות מקלט רחב שהושכר לעסק אחר.
"כשפתחו את המקלט הייתי בשוק מהגודל שלו", מספרת מיכל. "גילינו שהוא הפך למחסן מפוצץ ארגזים והושכר לבית עסק. סיבנו אותנו במשך המון זמן. אחרי שגילינו את זה סידרנו את המקלט, הבאנו כיסאות, ומעכשיו נשתמש בו".
לדבריה, הדבר חמור במיוחד באזור בו יש מיעוט מרחבים מוגנים: "חסרים מקלטים ציבוריים והרבה אנשים נאלצים לרוץ רחוב או שניים בזמן אזעקה. המקלט שלנו יכול להכיל חצי שכונה, ובמקום שישמש את כל הדיירים הוא הושכר למטרות אחרות. זה מעלה שאלות קשות על סדרי העדיפויות בזמן מלחמה".
פריצה למקלט חשפה תכולת דירה שלמה
ליהי גורלניק, בעלת משרד יחסי ציבור מרמת גן, מתארת מקרה דומה: "אני מתגוררת ברמת גן, עיר שבאף מלחמה לא מדלגים עליה. מאז העצמת המלחמה עם עזה, ניסיתי לברר מי נעל את המקלט של הבניין – אין קול ואין עונה".
גורלניק מציינת שהמקלט אינו תקני בעליל: "יש לו חלון סורגים ענק שלא ניתן לסגירה והוא בגובה הקרקע ולא מתחת לפני הקרקע". בנוסף, תושבים אחרים השתמשו בו כמחסן פרטי.
כשפנתה לרשויות, התגובה הפתיעה אותה. "המשטרה והעירייה אמרו לי לפרוץ אותו", היא מספרת. בהיעדר ברירה, זה בדיוק מה שעשו הדיירים. "זה לפחות בנוי מבטון והכי קרוב למקלט שיש לבניין שלם", היא מסבירה את ההחלטה.
גורלניק ושכן נוסף פרצו למקלט ונדהמו לגלות מה יש בפנים. "גילינו תכולה של דירה שלמה, רק הכל מטונף ולא מתוחזק. ושם אנחנו צריכים להרגיש מוגנים", היא מספרת.
"אחרי כמה פעמים שירדנו למקלט הלא תקני, רוב הדיירים נשארו פשוט בחדר המדרגות", משתפת גורלניק. "הרחבת המלחמה עם איראן העלתה את החרדה בכמה דרגות. פחות סימפטי לעמוד בחדר מדרגות חשוף עם שכנתי בת 78 שאין לה משפחה בארץ, לשמוע טילים משייטים מעל הראש ויירוטים במקרה הטוב או נפילה במרחק של 2.5 ק"מ מאיתנו. כל הבניין רעד".
"תחושת הביטחון שואפת לאפס", היא מוסיפה. "הייתי תושבת עוטף עזה במשך 3 שנים, הורגלתי במטחי קסאמים. שום דבר לא דומה למה שקורה עכשיו. לא אמור להיות מצופה שארוץ עם שכנה בת 78 למקלט בעת התראות. לא מצופה, אבל יקרה כי אין ברירה. וכל זאת בכל פעם שיש מתקפה אני חושבת על החטופים שעוד נמצאים במנהרות עזה, על האחים גלי וזיו ברמן והאחרים, להם אין התראות והם צריכים להיות בחזרה בבית".
במקרים נוספים, בעלי דירות לא מוכנים לשפץ את המקלטים המוזנחים והם נותרים נעולים גם בתקופה קשה זו.
"אנחנו גרים בבניין ישן בתל אביב", מספרת ליאור (29). "יש בבניין מקלט תת קרקעי אבל בגלל הזנחה של שנים הוחלט לנעול אותו. בעלי הדירות טוענים שבגלל שהבניין מיועד לתמ"א אין סיבה להשקיע כמה אלפי שקלים בשיפוץ שלו. מיותר לציין ש-90% מבעלי הדירות לא גרים בבניין. אנחנו מוצאים את עצמנו רצים באמצע הלילה לבניינים השכנים כשהחיים שלנו יכולים להיות בטוחים יותר, וזה הכל רק עניין של כסף".
החוק ברור: אחריות מלאה על בעלי הדירות
עו"ד הדר ארבל מסבירה שמדובר בסוגיה נפוצה שחושפת פער בין החוק למציאות בשטח. "החוק ברור לגבי אחריות תחזוקת המקלט", היא מדגישה. הבעיה מחריפה במיוחד בבניינים ישנים ובתהליכי תמ"א.
לדבריה, האחריות לתקינות ותחזוקת המקלט חלה על בעלי הנכס. במקרה של בניין משותף – על כלל בעלי הדירות. "חובה זו מעוגנת בסעיף 14א(א) לחוק ההתגוננות האזרחית, המטיל על בעל המקלט לדאוג לתחזוקתו השוטפת ולהכינו לשימוש בשעת חירום", היא מבהירה.
"הטענה שהבניין מיועד לתמ"א 38 אינה פוטרת את בעלי הדירות מחובה זו", מדגישה עו"ד ארבל. "כל עוד הבניין בנוי, חוק ההתגוננות האזרחית חל עליו, ולכן חובת התחזוקה עומדת בעינה. העובדה שרוב בעלי הדירות אינם מתגוררים בבניין אינה משנה את אחריותם המשפטית. הם עדיין בעלי הנכס וחייבים לדאוג לתקינותו, ובפרט למרחב מוגן קריטי כמו מקלט".
לדברי עו"ד ארבל, טענות על חוסר אוורור במקלט אינן פוטרות את בעלי הדירות מאחריותם. להפך - אם המקלט אינו ראוי לשימוש בשל ליקויים כלשהם, חובת הוועד לתקן אותם ולהכשיר את המקלט, לא להשכיר אותו או לנעול אותו. האחריות לוודא שהמקלט כשיר לשימוש בשעת חירום מוטלת על בעלי הדירות.
עוד מבהירה עו"ד ארבל שיש איסור ברור על נעילת מקלט והשכרתו לצד שלישי: "מצב כזה, בו ועד הבית נועל מקלט ומשכיר אותו לצד שלישי, במיוחד בזמן מלחמה, הוא לא חוקי לחלוטין ואף מסכן חיים. מקלט הוא רכוש משותף בבית משותף ונועד לשמש כמחסה לדיירי הבניין במצבי חירום".
"החוק ברור – אסור להשכיר מקלט אלא באישור הרשות", היא מסבירה. "שימוש במקלט כמחסן, גם אם אינו מושכר, עלול למנוע את השימוש המהיר והיעיל בו כמקלט בעת הצורך. ציוד שנאגר במקלט יקשה על כניסת דיירים, יחסום יציאות ויסכן את המתגוננים".
לדבריה, אם אושר לעשות במקלט שימוש דו-תכליתי, הציוד לא יתפוס יותר מ-20% משטח המקלט, או לחילופין, הציוד לא יהיה קבוע וניתן יהיה לפנות אותו בתוך ארבע שעות ממתן הנחיה על ידי פיקוד העורף או הרשות המקומית. "בכל מה שקשור לנעילת המקלט, המקלט חייב להיות פתוח ונגיש לכל הדיירים בכל עת", היא מסכמת.