עשרות אלפי נשות ואנשי מילואים קיבלו בימים האחרונים הודעות ממפקדיהם, ונדרשו להתייצב לסבב מילואים נוסף, לקראת ההכרעה הצפויה בקבינט המדיני-ביטחוני בעניין הרחבת הלחימה ברצועת עזה. עבור רבים מדובר כבר בגיוס החמישי, השישי ואף מעבר לכך – לאחר חודשים ארוכים של שירות רצוף מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023.
סרן (במיל') הילה שיש, קמב"צית באוגדת עזה וחברת הנהגת תנועת "הרבעון הרביעי", עשתה כבר 170 ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות - ועכשיו עוד סבב. "שוב המפקד מתקשר, שוב המדים יוצאים מהארון, שוב אני מתנתקת מהחיים", סיפרה. "בכל פעם זה מרסק משהו מחדש - בעבודה, בבית, בנפש. אני אמשיך להתייצב, אבל אני רוצה לראות את כל עם ישראל מתייצב איתי. אי אפשר להמשיך ככה לבד".
שיש מדברת על העומס ההולך ומעמיק ועל תחושת השחיקה, אך גם על צורך פשוט ובלתי נמנע: הרחבת מעגלי הגיוס. "זה לא עניין של שוויון, זה עניין של צורך. צריך עוד אנשים כדי שנוכל להמשיך להילחם ולשמור על המדינה שלנו. אני מוכנה להתפשר, אבל מישהו צריך לבוא. אי אפשר עוד לדלג על קבוצות שלמות", אמרה.
"הילדים גדלים בלעדיי"
דברים דומים אמר גם רס"ר (במיל') נתנאל בן שושן, חבר תנועת "הרבעון הרביעי", שעשה כבר יותר מ-250 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. "היום אני פותח עוד 100 ימי שירות בדרום. מצד אחד - כשקוראים לי, אני בא, זה ה-DNA שלנו; מצד שני - הילדים גדלים בלי שאני ממש לידם".
בן שושן סיפר שבשנה האחרונה התחושה היא שהמדינה מתנהלת ממש על הגב של מערך המילואים: "כולם אומרים שצריך להגדיל את מצבת כוח האדם, אבל בפועל כלום לא קורה. הצבא לא הקים חטיבות חדשות, לא הגדיל את מערך הגיוס, ורק אנחנו שוב ושוב נשלחים לחזית".
הנגד במילואים הדגיש את הסכנה הגדולה הטמונה בשחיקה שעלולה להוביל לקריסה: "הפחד הגדול אצלנו הוא שזה לא ייגמר, שאנחנו פשוט נישבר. אם המדינה לא תעשה הכול כדי לגייס עוד אנשים ממגזרים שלא משתתפים היום, כל מערך המילואים עלול לקרוס. ואסור שזה יקרה".
גם הנפש משלמת מחיר
יש גם מי שיכול היה, לפחות לכאורה, להשתחרר מהשירות – ובחר לחזור. ר', הלום קרב ממבצע "צוק איתן", עשה כבר 310 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. הוא משרת למרות פגיעתו: "הייתה לי אפשרות שלא להתגייס, אבל בחרתי שכן. אני אוהב את האנשים, אני רוצה להגן על המדינה, אבל המציאות קשה. הנפש שלי משלמת מחיר. המשפחה והעבודה גם. ואני לא בטוח שהמדינה רואה אותנו באמת. אפילו לא את הפציעה השקופה שאנחנו נושאים".
ר’ התייחס להמלצה להעניק אות הוקרה ללוחמים שנפגעו נפשית, המלצה שלא מקודמת. "המדינה צריכה להתעורר. גם עבור הלומי הקרב, גם עבור כלל אנשי המילואים – אסור לשכוח אותנו כשאנחנו חוזרים הביתה, שבורים".
כאוס רגשי וכלכלי
וגם מי שבן או בת זוגם משרתים במילואים נושאים על גבם את הנטל. שני נתיב בר, ממייסדות פורום "נשות המילואימניקים", מתארת את החיים בצל חוסר הוודאות: "הוא שוב קיבל צו. אבל הפעם, אני כבר לא בטוחה שאוכל להיות הקול שלו. אנחנו בתוך כאוס רגשי וכלכלי, הקשר שלנו כזוג הולך ונסדק. כל פעם שמגייסים אותו – אני נשארת לנהל את הבית, את הילדים, את החרדות".
לדבריה, דווקא המדינה היא זו שמפירה את האמון: "הוא לא אשם, הוא מתייצב. אבל החוזה נשבר מהצד השני. אי אפשר לשלוח שוב ושוב את אותם אנשים ולהתעלם מהשבר שהם סוחבים. המדינה חייבת לראות אותנו, את כולנו – רגע לפני שנישבר לגמרי".