"יודעים לגבי כל קצין באיראן בדיוק איפה הוא נמצא בכל רגע נתון, אבל עד עכשיו לא יודעים איפה אח שלי": דביר קופרשטיין, אחיו של החטוף בר קופרשטיין, עוקב בדריכות אחרי המלחמה עם איראן - וחושש כי נושא החטופים ייעלם מסדר היום. "אין מדינה בעולם שהייתה מאפשרת לאזרחיה להישאר כל כך הרבה ימים בשבי וממשיכה הלאה", הוא אומר ל-N12, כשאחיו נמצא כבר 627 יום בעזה - מ-7.10 ועד היום (שלישי).
50 חטופים עדיין בעזה, מתוכם 20 חייהם - ובהם בר, חובש באיחוד הצלה שעבד כמאבטח במסיבה ברעים וקפץ לסייע ולהציל את המבלים. חבריו ראו אותו בסרטון של חמאס כבר באותו הבוקר, כשהוא כפות ושוכב על הרצפה. מאז עברו שני ימי הולדת בשבי, ובר כבר בן 23. אתמול נפוצו שמועות שלפיהן בר חולץ - וג'ולי, אימו של בר, נאלצה להבהיר שאין אמת בדברים.
"בר הוא האח הגדול שלי, הוא העוגן של המשפחה, תמיד זה שלוקח אחריות, תמיד עוזר ונמצא שם בשבילנו", משתף דביר. "גם היום, כשאני מדבר עליו, אני מנסה להיות קצת כמו שהוא היה, כמו שהוא היה רוצה שאני אהיה: חזק ולא מוותר. אני ממש מתגעגע לצחוק שלו".
50 חטופים: כל השמות, כל התמונות, כל הסיפורים
"מפחיד אותי שלא מדברים עליהם"
בשנים האחרונות הפך בר למפרנס העיקרי במשפחה, אחרי שאביו נהיה סיעודי. "הוא דמות האב שלנו, אחרי שאבא שלנו נפצע בתאונת דרכים. הוא דמות שמקנה ביטחון והוא זה שהחזיק את כולנו. ביום של ההתקפה, של שבעה באוקטובר, בר היה במסיבה והוא לא חשב רק על עצמו. הוא עזר שוב ושוב כדי להציל אנשים. זה בדיוק הוא".
"אי אפשר להמשיך כאילו כלום, כאילו החטופים לא שם. גם כשיש מלחמה באיראן - הם חייבים להיות בלב ההחלטות, ולא בשוליים", קורא דביר. "אתם עושים מבצעים באיראן או לא יודע איפה? כל הכבוד, אבל להתמקד בחטופים - ולא באיראן. אומנם חילצו השבוע עוד שלוש גופות (עפרה קידר, שי לוינסון וינתן סמרנו ז"ל), אבל בעצם עד עכשיו לא היה שום דבר עם החטופים ובעצם הם נעלמו מהחדשות. נעלמו. זה מה שמפחיד אותי - לא המבצע באיראן. זה שלא מדברים עליהם. ומה עם החטופים?"
"לחטופים אין מקלט ואין הגנה"
ובין אזעקה לאזעקה, המחשבות של דביר נודדות כל העת לאחיו: "לנו יש פריבילגיה, ללכת למרחב שיש בו הגנה, עם התראה 'לפשל' עשר דקות. הם לא יכולים, אין להם הגנה, אין להם התראות, הם חשופים לגמרי. אין להם גם יכולת תנועה מרחבית - הם בקושי יכולים ללכת. אין להם אוכל, אין להם מים והם חיים במצב פחד מתמיד".
"אנחנו שומעים אזעקה - רצים למקלט. הלב שלנו קופץ בכל בום. אבל אצלם אין מקלט, אין הגנה. הם מפחדים כל לילה, כל רגע, שיהרגו אותם. אולי עכשיו, כשגם אנחנו נתונים כל הזמן בפחד, אולי מישהו יבין יותר טוב מה עובר עליהם".
"המבצע באיראן הוא באמת מבצע מרשים - ראינו מה מדינת ישראל מסוגלת לעשות כשיש מטרה, יכולת מודיעינית ומבצעית. אבל אם אפשר להוציא לפועל מבצע כזה, מה כל כך קשה בלהחזיר את החטופים הביתה?", הוא תוהה בעצב. "הם, החטופים, בכלל יותר קרובים אלינו - מצליחים לתקוף בלב איראן ואנחנו לא מצליחים להחזיר את החטופים שהשארנו ונמצאים כל הרבה יותר קרוב?"
אתמול נאלצה המשפחה להתמודד עם חרושת שמועות: "הלב החסיר פעימה מרוב התרגשות. קיבלנו מלא טלפונים לבדוק אם זה אמיתי", מסבירה האם ג'ולי. "למרות שלצערי זה לא נכון כרגע, קראנו את ההודעה מאה פעמים. בר קופרשטיין חולץ חי - זה מה שכתוב בה. אילו מילים יפות! הלוואי". ודביר מסכם: "אח שלי רק רוצה לחזור הביתה ולשחק איתי פלייסטיישן, לשחק כדורגל, ללכת לעבוד ולחזור לבשל. זה כל מה שהוא רוצה".
