הרשת מפוצצת בטרנדים של אוכל ומתכונים, אבל לא כולם הופכים לפופולריים מספיק כדי לפרוץ מתוך האונליין אל המציאות ולפגוש את הקהל. מתוכם, חלק קטן ממשיך לצמוח והופך ממיזם מחתרתי בבית לעסק עם כתובת שאפשר להגיע אליו ולחוש את הוויברציות של הפופולריות בחיים האמיתיים.
זה בגדול סיפורו של הקריספי צ'יקן של לאה - או בשמו המסחרי L.C.C - שהתחיל במטבח הביתי, התפוצץ ברשת והפך למספיק ויראלי כדי שלאה תצא אל העולם הגדול ותפתח מקום אמיתי ברחוב הראשי של בת ים. כמו לא מעט סקרנים, נסעתי כל הדרך לבת ים לרחוב בלפור בצהרי היום כדי לחזות בתופעה ובעיקר להרגיש על בשרי את הקראנצ'יות המובטחת.
להתאזר בסבלנות. הרבה סבלנות
לפני המסקנות מהביס הקראנ'צי, קצת על החוויה שעוטפת את הקריספי צ'יקן של לאה: הגעתי לכתובת בדיוק בשעת הפתיחה. חוץ מגרופיות, שכמוני חיפשו את המקום, לא היה שם דבר חוץ מכמה בתי עסק נעולים מאחורי תריס ברזל. באיחור של רבע התריס עלה והטירוף התחיל; מסך ההזמנות ליד הדלת לא עבד וגם האתר שדרכו אפשר להזמין מראש לא עבד. הדרך היחידה הייתה לעמוד בתור לקופה היחידה.
המקום של לאה הוא חלל פצפון עם 3 כיסאות פלסטיק, דלפק הזמנות עם קופה בצד ושירותים. לתוך החלל הזה נדחסו עוד ועוד אנשים. 20 דקות אחרי הפתיחה היו שם בערך 15 איש דחוסים בצפיפות באותו חלל. מבחינת נוחות ואווירה - זה הזכיר יותר תור במשרד ממשלתי מאשר דוכן אוכל טרנדי. כשכבר אי אפשר היה להיכנס, רבים פשוט חיכו בחוץ ליד הדלת. חוויה קלסטרופובית משהו.
ההזמנות בקופה נלקחו בסבלנות ומאחורי הקופה התרחש תהליך האריזה, כשקצב הוצאת המנות איטי למדי. אני הייתי מס' 5 בתור - לקח לי רבע שעה להגיע לקופה כדי להזמין ו-20 דקות נוספות כדי לקבל את ההזמנה.
מבחן הביס
ועכשיו בואו נדבר על העוף. התפריט של לאה מציע ארוחת 3 נתחי קריספי צ'יקן (30 שקלים), 5 נתחים (50 שקלים), 7 נתחים (65 שקלים), 10 נתחים (95 שקלים) ואריזת קילו (180 שקלים); המבורגר קריספי צ'יקן (55 שקלים); צ'יפס (18 שקלים); טבעות בצל (22 שקלים); וחמוצים (3 שקלים). הזמנתי 5 חתיכות עוף מטוגן, קריספי צ'יקן וטבעות בצל.
נתחי העוף אכן היו מאוד קריספיים. יותר קריספיים בפער ניכר מהיצע כריכי הקריספי צ'יקן האחרים שטעמתי. השאלה היא האם זה מספיק? אם ההנאה שלכם מהאוכל היא הפקת צלילי ASMR שהשתלטו על קיומנו, בוודאי תפיקו מהביסים הנאה צרופה. מעבר לקריספיות העוף די רך, אבל טעמתי כבר יותר רך ממנו, והציפוי, מעבר לקריספיותו, לא מאופיין בטעם מיוחד. הוא מלוח במידה טובה, אבל גם עם הרבה טעמי לוואי של טיגון עמוק. ברגע שהמנה התקררה, חצי שעה אחרי שהגיעה איתי לאוטו, טעם השמן היה חזק אפילו עוד יותר.
קיבלתי עם המנה "רוטב LCC" שלא הצלחתי להבין מה בדיוק יש בו. הרוטב השני הוא רוטב הבית, שהוא אלף איים. רוטב LCC היה קצת יותר נוזלי והוסיף שדרוג נחמד לעוף: מלוח, חמצמץ עם איזה רמז קטן לטעמי התססה כלשהי וטעמי אוממי.
לחמניית כריך הקריספי צ'יקן הייתה טרייה, כללה כמה עלים של חסה, בצל לבן מוחמץ ומלפפון חמוץ פרוס לעיגולים. בלי עגבנייה, בלי רוטב. זה היה יבש, אבל הבנתי שאת הרוטב אני מוסיפה לבד. אז הוספתי אבל אז הבנתי שיש כאן בעיה כי בתוך הלחמנייה אין חתיכה אחת גדולה של קריספי צ'יקן אלא 4 חתיכות מאותו הסוג שמגיעות במנה שתיארתי מקודם. כשלוקחים ביס - כל המרכיבים בורחים החוצה והמנה מתפרקת. אין דרך לאכול אותה כך שכל המרכיבים שלה יישארו יחד בתוך הלחמנייה.
טבעות הבצל הענקיות היו מהסוג הלא מעובד: בצל אמיתי, פרוס לעיגולים גדולים מצופה באותו ציפוי פריך של העוף, אבל בצורה לא אחידה. בחלק מהמקומות הוא היה רך ושומני ובחלקים אחרים מצופה היטב וקריספי. בגדול די נחמד, אפילו לא רע, אבל בטח שלא שווה את כל מה שעוברים בדרך לארוחה הזו.
לסיכום: חשוב לציין שהעוף של לאה באמת שובר את שיאי הקריספיות וזה גורם לדור ה-ASMR להשתגע, אבל אם לרגע מתעלמים מהצלילים המרשימים ומתרכזים בטעם, אני לא בטוחה שתמצאו סיבה מוצדקת לטירוף סביב המנה. בטח לא כדי להידחף עם המון אנשים בחלל פצפון ל-35 דקות לפחות.
זה בסדר שיש תור והייפ הוא חלק מהעניין, אבל אם כבר עומדים בתור, אז לפחות שזה יהיה בשביל משהו שווה, טעים ומיוחד (כמו הגלידה של אייל שני בתל אביב למשל, הסופגניות הנפלאות של אור יהודה או ראמניית קוקו נקו). דבר אחרון בהחלט על התור: זה חייב להיות מנוהל היטב ואם זה לא, זה פשוט לא מכבד לא את המקום ולא את האורחים ואז שום ASMR לא יצדיק אותו.
בלפור 135 בת ים. ראשון-חמישי החל מ- 12:30 (בערך), כשר למהדרין