בשנות ה-50 הייתה אבן יהודה יישוב כפרי עם בתים קטנים שסביבם שטחים חקלאיים ופרדסים. עם השנים פונו השטחים הנרחבים לטובת בנייה פרטית ותשתיות מודרניות, אבל קסמו של העבר נותר בשקט שבין הרחובות, בגגות הרעפים האדומים ובעצים הוותיקים המצלים על המדרכות. אחד מבתי הסבתא של אז, 50 מ"ר בנוי על דונם שלם שהכיל בעבר לולים, הוחלף בביתם של אדריכלית ופסיכולוג ושלושת ילדיהם. הוא אומנם חדש ומרהיב, אך נושא איתו זיכרונות מפעם ונראה כאילו היה שם תמיד.
>> לכל הכתבות בערוץ living
בחזית "בית הסבתא" הקודם הייתה ורנדה קטנה, מרפסת מקורה שבה נהגו השכנות לשבת ולדבר זו עם זו. כמחווה לאותה מסורת מוקם המטבח החדש של הבית בחזית ונקבעה בו יציאה, סוג של ורנדה, אל הרחוב. "זה הבית היחיד כמעט ברחוב שנוהג כך, כלומר פתוח אל העוברים והשבים ולא מסתגר לרחוב", אומרת בעלת הבית ומי שתכננה אותו, אדריכלית ורד גינדי, בעלת גינדי סטודיו, המעצב בעיקר חברות הייטק.
סביבת הבית כפרית ושקטה, עדיין נושקת לשדות החקלאיים של היישוב, והרחוב קסום, עתיק ושקט ומאופיין בעצי פיקוס גדולים. "היה לי חשוב שהבית ישתלב בסביבה בצניעות ובפשטות ולא ייראה כנטע זר. קסם לי בית הסבתא של פעם, שהריסתו שברה את ליבי, ואימצתי ממנו את המרפסת בכניסה, שם היו השכנות סורגות ומדברות. היום אנשים סוגרים את הבתים לרחובות, והמרפסות של פעם כבר לא קיימות, אבל בבית שלנו שִחזרתי את המרפסת באמצעות המטבח כמחווה לבית הסבתא. רואים ממנו החוצה ומבחוץ רואים פנימה, יושבים במרפסת שלו מול הרחוב בשעות אחר הצהריים ואומרים שלום לשכנים".
גודל הבית 380 מ"ר והוא כולל 20 מ"ר נוספים לסטודיו בחצר, המשתרעים יחד על דונם אחד. הוא נבנה מתוך זיכרונות ילדותה של גינדי בירושלים וביפו. "הילדות בירושלים משכה אותי לאבן לקט מקומית כדי שהבית ירגיש נטוע באדמה, כאילו צמח ממנה ויש לו בה שורשים. מירושלים עברתי ליפו ואני זוכרת היטב את העיצובים הקולוניאליסטיים מתחילת המאה עם הדלתות הגבוהות ומלבן הזכוכית מרחף בחלק העליון כדי לראות אם יש או אין מישהו בחדר, לפי האור הבוקע ממנו". ואכן, כל דלתות הבית עוצבו מעץ מלא, גובהן 280 ס"מ ויש בהן חלון עילי.
כמו מעיין טבעי שיורדים להשתכשך בו
צורתו מודרנית עם קווים ישרים וגג ישר, והבנייה מדברית: יש בו חלונות מכמה כיוונים שאפשר לפתוח ולאוורר בלי להזדקק למזגן, והקומה הראשונה מצלה על קומת הקרקע בכיוון דרום ומערב, כך שכל התריסים יכולים להיות פתוחים ועדיין מתקבל צל נעים ולא קרינה ישירה של שמש מסנוורת. בכל קומה נקבעו חלונות מכיווני אוויר שונים כדי לקבל זרימת אוויר טובה שמתאימה לאקלים הישראלי. קומת הקרקע פתוחה כמעט כולה, ונסגרת רק על ידי קיר מערכות אחד שבו קמין ומסך טלוויזיה. בשאר הקומה החוץ נכנס פנימה במלואו. כל עץ נשתל לפי המבט שהוא מקבל מתוך הבית.
שני צירים בולטים תוכננו בפנים, האחד ציר של מדרגות ומעלית הנפרש לאורך שלוש הקומות שלו, מהמרתף דרך קומת הקרקע ועד הקומה ראשונה, והשני פתוח יותר וכולל את הסלון והחדרים. החומרים הטבעיים משרים אווירה של בית מרגיע המחובר לחוץ שלו, והאקלים הנוח המשולב בחימום תת רצפתי משרה נועם כל השנה. חלק מהחומרים ממש ישנים. אבן ג'מעין מפירוק מרצפת את החוץ, ואבן גיר מקומית שלוקטה מאזור שבין יהודה ושומרון לירושלים מחפה את הקומה הראשונה והשנייה. שתיהן נושאת היסטוריה משלהן, מוכתמות בחותמות וכתובות בעברית ובערבית. "חלק מהכתובות נשארו, ואי אפשר להסיר מהאבן את העיניים. בכל פעם אני מגלה בה עוד פרט, סודות של אבן ממבנים אחרים". לחומריות הזו מצטרפים ברזל בלגי בחלונות, בטון, אריחי טראצו שלוטשו ונראים כמו רצפה אחידה בחללים הציבוריים ופרקט אלון בחדרים. רק במטבח נקבע חומר לא טבעי לצורך פרקטי - משטח דקטון למשפחה שאוהבת לבשל ומבקשת להימנע מכתמים.
מאחר שבני הזוג ושלושת ילדיהם, בת 23, בן 20 ובת 15, אוהבים לבלות בחוץ ויש להם כלבים וחתולים, תוכננה גינה עם אזורי שהייה שונים ולכל סוויטה בבית מרפסת משלה. בגינת המטבח ניטעה גינת ירק עם מרווה, בזיליקום ורוזמרין, ולאורך הגינה הקדמית עצים ארצישראליים ועצי פרי - אלון, דולב, ליצ'י, אשכוליות, לימון. בגינה האחורית קיימת טרסה שבה הסטודיו, וסביבו חורש עצי רימון וזית שגדלים פרא. בריכת חצי גלישה מחוממת בגודל 3.5X14 מטר מוקפת אבן, והפסיפס האפור שלה מעניק למים גוני שמיים וחורש טבעי, כאילו הייתה מעיין טבעי שאליו יורדים להשתכשך.
בית שמבטא זיכרונות ילדות
מבנה הסטודיו שיובא מהודו הוזמן מחנות מקומית לפי מידה. הוא רוצף בשאריות של אריחי בטון מצוירים וכך גם חדר השירותים שלו. הריהוט הועבר מהבית הקודם והמדפים מאיקאה. הילדים הבוגרים אוהבים לשהות בו בערב, לצייר ולהזמין חברים לארוחות ערב או למרשמלו ותפוחי אדמה באזור המדורה, עוד זיכרון ילדות של ההורים.
פנימה אל הבית, שבו קומת כניסה המשתרעת על 130 מ"ר. היא מכילה מטבח, שירותי אורחים, פינת אוכל, סלון ואת פינת הפסנתר של גינדי. ספרייה גדולה מסתירה את מערכות מיזוג אוויר ואת המדרגות והמעלית. "כשנכנסים לבית, ציר הכניסה ממזרח למערב מאפשר מבט עד סוף המגרש ללא אלמנטים חבויים. זהו מרחב גדול, צר וארוך, והיתרון שלו הוא האופק, שבקצה שלו שוקעת השמש בחוויה אל-חושית", היא מתארת. בקומה העליונה שלוש סוויטות להורים ולשניים מהילדים, חדר כביסה, פינת עבודה עם שולחן עץ בן עשרות שנים שהתגלגל במשפחה וחודש כדי שגינדי תוכל לנהל ממנו זומים עם לקוחותיה בחו"ל בשעות הלילה. בסוויטת ההורים שירותים ומקלחת בגוון חולי, אמבטיה פרי סטנדינג וחדר ארונות. סוויטה נוספת עם יציאה לחצר ממוקמת בקומת המרתף לצד קליניקה לבעל.
"הבית ענקי ומפואר בשטח המגרש, אבל שומר על צניעות ולא מנקר עיניים, והיה לי חשוב לשדר את זה", היא אומרת. "יכולתי לבחור ריהוט יוקרה מחנויות שאני עובדת איתן, אבל בחרתי ריהוט פשוט מחנות מקומית באבן יהודה. את המיטה בחדר השינה קנינו בקנדה לפני 25 שנה והיא עדיין בצבע המקורי שלה, חום ונגה של פעם". חדרי הרחצה חופו בגרניט פורצלן מדוקק או פסיפס, ובשירותי האורחים קרמיקה פשוטה מחפה את הקירות ועל הרצפה אריחי טראצו. חלון מרצפה ועד תקרה נותן את הטוויסט ועדיין שומר על פשטות.
הבית תוכנן במשך שנה וחצי ונבנה במשך שנה וחצי נוספות, שבמהלכן התגוררה המשפחה בביתה הקודם באבן יהודה. "עברנו בזמן הזה את המלחמה עם קושי להשיג אנשי מקצוע, אבל שיחק לנו המזל שהיינו בשלב הגמרים. מצד שני, חווינו אבידה גדולה עם מותו של הקבלן שבנה את הבית, צחי מנשרי, בתאונת דרכים חודש לפני הכניסה. אהבתי אותו אהבת נפש ובכניסה לבית קבענו שלט ברזל עם שמו, ליד עץ אלון, כמזכרת קטנה למשפחתו".
"הבית הזה הוא מאוד מאוד אנחנו בפשטותו", תיארה גינדי את סיומו בפוסט שהעלתה לרשת. "כשתכננתי את הבית על כל חלליו, חיפשתי את האיזון הזה בין עבודה להרגעת מערכת העצבים. בין עשייה למשפחתיות. כל חלל בבית נועד להיות כזה שאוכל לעבוד ממנו - פינה פה, סטודיו שם - זה לשרטוטים וסקיצות, זה לשיחות ועידה מאוחר בלילה. לא דמיינתי שאמצא מרגוע במגע של האבן, בללכת יחפה על טראצו, בלשבת על השטיח מול האח ולהביט בעץ שמגיח מהחלון כמו תמונה ממוסגרת". בית שמרגיע, שמבטא זיכרונות ילדות.
אדריכלות ועיצוב פנים: ורד גינדיחלונות: 100 פלוס עבודות מתכת בע"מ
אדריכלות נוף: רותם סגל