בני הזוג אילנית ושי דאלי הגיעו לאחרונה מביתם בחדרה לכיכר החטופים בתל אביב בפעם הראשונה. שום סיבה מיוחדת, פשוט תחושה פנימית חזקה שהניעה צורך לבוא הנה דווקא בימים האלה ולחוות. אלא שכמה שעוצמתי יכול הביקור במקום להיות, מה שהוא לא יכול באמת להעביר זו התחושה הנוראה של החטיפה והשבי עצמם. מה שכן מנסה – ולו במידת מה – לדמות את התופת הוא הסרטון "דרך עיני החטופים": סרטון מציאות מדומה שמאפשר לכל אחד ממבקרי הכיכר להתבודד לחלוטין מהמולת הכיכר ולהישאב לתוך זוועות השבי, בסיוע משקפיים ואוזניות, באחת מפינות הכיכר.
"היא חייבת לראות את זה, פשוט חייבת", אומר שי דאלי אחרי שסיים בעצמו את הצפייה ב"אטרקציה", כשעל פניו נסוכה אכזבה. בסוף, אחרי כמה דקות של שכנוע התרצתה אילנית וצפתה גם היא. "אני חושב שבתור אישה זה הרבה יותר עוצמתי מאשר גבר. יש שם משהו עוצמתי שיכול לסחוף אותך, להשכיח שבסוף אתה בתל אביב. אתה ממש שם כשהמחבל מסתכל לך בעיניים ויש לך שנייה להגיב", מסביר דאלי. "חזרתי אחרי תקופה ארוכה במילואים, לא הייתי בעזה, הייתי בלבנון, אני יודע מה זה להיות בצד שנלחם. אבל לראות מחבל מולך כשאתה לא יכול להגיב, זה נורא".
"יש תחושה של מחנק בגרון, של פאניקה, של 'הנה, זה נגמר' - הוא (המחבל - י"כ) מסתכל לך בעיניים ואתה רוצה לקפוץ עליו. אבל אני יודע בדיוק איפה אני נמצא, אם זה היה במקום שקט יותר וחשוך יותר ולא הייתי יודע איפה אני נמצא, אולי הייתי עושה משהו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"צפתה ואמרה 'אין לי אוויר'"
"מה שקורה פה זה בעצם מיצבים שאומנים עושים, אבל אתה לא יכול ולא מצליח להעביר דרכם את המסר כמו ששמונה וחצי דקות עושות במשקפיים הווירטואליים", מספרת בוני לברון, אחת מצוות המתנדבים המסורים שאמון על תפעול מתחם המציאות המדומה. "למדנו תוך כדי הליכה מה מפעיל אצל אנשים את הנקודות המאוד-מאוד רגישות", מספרת אלונה פורקוש-ברוך, גם היא חלק מהצוות. "אני זוכרת במיוחד קצינה בדרגה בכירה שהגיעה לכאן וביקשה לצפות. היא הייתה בהפסקה משירות המילואים שלה, והסירה את המשקפיים ממש די בהתחלה. הטריגר היה קולות של האישה מהחדר השני, כשלא רואים שום דבר אבל שומעים. וזה היה משהו כל כך מזעזע עבורה שהיא פשוט אמרה 'אין לי אוויר, אין לי אוויר, אני לא יכולה לנשום'. ובאמת היינו צריכים להרגיע אותה דקות ארוכות - בסוף היא נרגעה, אבל הלקח שלנו מהמקרה הזה היה שאנחנו חייבים לתת תיאור מקדים של מה צפוי בסרטון, כי אי אפשר לדעת מה יגרום לאנשים לטריגר הזה".
בעוד העיניים רואות עולם וירטואלי, הגוף מגיב כאילו האימה אמיתית לחלוטין. סערות נפש שכאלו הן, מתברר, מחזה נפוץ בכיכר, כפי שמספרת גם לברון. "יש הרבה אנשים שמפסיקים באמצע, עם רעד, בכי, בלי יכולת לזוז. הם לא היו מסוגלים להמשיך הלאה, היינו צריכים לתת להם כוס מים כדי להרגיע אותם, להחזיק להם את היד, לחבק אותם. זה בעיקר החיבוק, להראות להם שאנחנו אוהבים אותם, ושזה אולי קורה באמת אבל אלה לא הם שחיים את זה. הייתה כתבת של אחד מערוצי הטלוויזיה שבאמת נמצאת בתוך הסיפור הזה, וזימנו אותה לבוא לראות, והיא באמצע הפסיקה ואמרה שהיא לא יכולה יותר. היינו חייבים לחבק אותה. אחת המדריכות או המלוות פה היא פסיכולוגית, והיא במקרה הייתה פה ולקחה אותה לשיחה והרגיעה אותה. זה מצב מאוד קשה".
יש תגובה כזו שחוזרת על עצמה הרבה?
"בעיקר מדברים על המבט הזה, המבט החודר בעיניים", משיבה לברון. "לפעמים אפילו ראינו תגובות של אנשים שהם כל כך בתוך זה שהם שוכחים שזה וירטואלי. אתה רואה את תנועות היד כשהם מנסים כאילו לצאת מזה או לגעת במשהו. המבט החודר זה משהו שעובר אצל כולם ונשאר אצלם הרבה אחרי כן".
50 חטופים עדיין בעזה: השמות, התמונות והסיפורים
"כשהטרוריסט קם ומאיים על החטופים, זו ממש הרגשה כאילו הוא מאיים עליך ויש לא מעט אנשים שברגע שהוא קם עם הסכין, אז הם פשוט מורידים את המכשיר ולא מסוגלים לשאת את זה שמישהו מאוים ברמה כזאת", משלימה אותה פורקוש-ברוך. "יש הרבה נקודות שמשפיעות על אנשים, אבל זה משתנה מאוד. יש כאלו שאומרים 'אנחנו לא יודעים אם אנחנו יכולים לעמוד בזה', הולכים, חוזרים, מתלבטים, הולכים שוב, חוזרים. יש כאלה שמורידים את המכשיר די בהתחלה - הם מאוד רוצים, אבל הם לא עומדים בזה".
השרים וחברי הכנסת שהזדעזעו ובכו
המתנדבים מעריכים שכמה אלפי אנשים כבר השתתפו ב"אטרקציה" הזו במסגרת ביקוריהם בכיכר. אבל מעבר לקהל הרחב, מי שעוד נגעו בליבו המראות והקולות המחרידים הם נבחרי הציבור. "גם השר דאז יצחק גולדקנופף הגיע לפה, לחדר המשפחות", מספרת לברון. "במקרה התנדבתי בחדר משפחות באותו יום ולקחתי את המשקפיים הווירטואליים, הושבתי אותו וכמובן לא אני הרכבתי לו את זה אלא הדובר שלו. הוא צפה בזה שתי דקות, הזדעזע, ואחרי זה הייתה לו פגישה עם קית' סיגל, שעוד יותר חיזקה את מה שהוא ראה".
"באיזשהו כנס, חודש אחרי זה, הוא סיפר שהדמות שהוא ראה לא יוצאת לו מהראש. אני לא יודעת כמה זה עזר, אבל זה מה שהוא אמר, אז זה בכל זאת השאיר אצלו משהו. גם חברת הכנסת לימור סון הר-מלך הגיעה לצפות, שמתי לה את הגרסה המלאה של הסרטון, היא הורידה את המשקפיים ופרצה בבכי", מספרת ליאת אריאל ומוסיפה ש"הדבר הראשון שהיא אמרה זה 'אני לא מאמינה שככה ערבים אונסים נשים יהודיות'".
"רצינו שהם לא יעצמו את העיניים"
המיזם הזה הוא פרי מוחה הקודח של אריאל, בת דודתו של שלומי זיו, מי שהיה מראשי צוות האבטחה בפסטיבל נובה, נחטף וחולץ ב"מבצע ארנון" לפני כשנה. "ראינו בזה אימפקט ש'הינה, הצלחנו איכשהו להשפיע. אבל בפועל זה לא שהעמדה שלה (של סון הר-מלך - י"כ) כלפי אי-שחרור החטופים השתנתה. אני זוכרת גם את התגובה של בני גנץ אחרי שהוא צפה בסרטון. הוא אמר שקשה לו עם זה, שהוא מרגיש שיש יותר מדי הפצצות של צה"ל בסרטון, שזה לא נראה טוב, שזה מאיים על החטופים. אמרנו לו שככה זה באמת, זה גם מה שהחטופים שהיו שם מספרים. ועדיין הוא ביקש קצת להקטין את כמות ההפצצות בסרטון".
"לא כל חברי הכנסת נרתמו לזה, אבל אנחנו ניסינו כמה שיותר להביא אותם לחוות את זה כדי שיבינו מה קורה באמת ובעיקר שלא יעצמו את העיניים, שלא יתרחקו מזה", מסבירה אריאל. "בשנה שעברה אני עמדתי פה בעמדה, עוד לא היה צוות מתנדבים, חברי הכנסת שהגיעו ישבו על כיסא וכשהסרטון הגיע לרגע של החטיפה לקחתי אותם עם היד, תפסתי אותם פיזית והושבתי אותם על הרצפה באוהל".
הפרויקט, מספרת אריאל, צמח מתוך הכאוס הראשוני שאפיין את השבועות שאחרי 7 באוקטובר, בשעה שבן הדוד שלומי עדיין היה שם, בתוך הזוועה. "אף אחד לא ידע מה לעשות ובאיזשהו שלב כולם מצאו את עצמם פה בכיכר או במטה - מתכנסים ומנסים להבין מה קורה. אבל היה עדיין כאוס טוטלי, ולאט-לאט המטה התחיל להתארגן על כל מיני קבוצות חשיבה. אני הייתי בקבוצה כזו שבאה לדבר על הצרכים ההומניטריים ועל הקושי המוניטרי ולהעלאת מודעות לזה, שם העליתי את הרעיון".
"תחילת הסרטון היא אותנטית, מהנובה"
"מציאות מדומה ממחישה בצורה מאוד אימרסיבית, זה משהו שהתנסיתי איתו בעבר דווקא בהקשרים חינוכיים", מספרת אריאל, מורה לאנגלית במקצועה. "היה לנו פיילוט כזה בבית הספר, כדי שהילדים יוכלו לדבר אנגלית עם דמויות וירטואליות. יותר קל לתרגל כישורי דיבור אז הייתי מאוהבת בפיילוט הזה ולכן החלטתי לעשות דוקטורט".
הדוקטורט של אריאל בפילוסופיה של החינוך - שעליו היא עמלה בשנים האחרונות במסגרת האוניברסיטה העברית - עוסק, במילותיה שלה, ב"ליצור לך רגש, ועל בסיס הרגש שלך לשנות לך עמדות בראש על ידי חוויה. כי הבנו שכל הסיפור הזה של חטופים הוא כבר לא רציונלי אצל אנשים. ולאנשים גם אין איך להבין את זה בצורה רציונלית, בטח לאנשים בעולם. אז הלכנו דווקא לצד השני של רגש, של לייצר תחושה".
"זה היה ממש שבוע לפני יום המאה, קצת אחרי הפעימה הראשונה שבה יצאו נשים וילדים, אז כבר היו לנו כל מיני אינדיקציות ראשונות למה זה אומר לחיות בשבי", היא משחזרת. "דניאל אלוני, שיצאה עם הבת שלה, כבר באה עם כל מיני סיפורים שיכולנו להשתמש בהם בשביל ההמחשה, אבל הרבה עדיין לא ידענו. בגלל זה, וגם בגלל שרציתי לנסות ולהפוך את זה לכמה שיותר אמיתי, כל החלק הראשון של הסרטון הוא אותנטי ומגיע מהנובה עצמה. אספתי את הסרטונים שהצעירים שם צילמו ומזה הצלחנו לספר את סיפור החטיפה עצמה. את כל זה לקחנו וראיינו את מאיה ואיתי רגב, עוד כשהם היו מאושפזים בבית החולים, ולעדות שלהם חיברנו עדויות שהגיעו על החטיפה של אביתר דוד, שעדיין בשבי, ובנינו סיפור".
"בשלב השני כבר הוספנו יותר עריכה ויותר סרטונים, ואז הוספנו את ההדמיה של האונס, שאותו שומעים רק בסאונד. את החלק הזה כבר לקחנו מעדות של אביבה סיגל: היא ממש סיפרה לנו איך היא הייתה שומעת את זה מבעד לקיר, בחדר הסמוך. אביבה סיפרה שהיו בנות יושבות ומוציאים אותן החוצה ומחזירים אותן. באישורה של אביבה הלכנו ולקחנו שחקנים שהקליטו בהתאם לעדות הזו. כשהיא הרגישה קצת יותר טוב, אביבה עצמה רצתה להשתתף בסרטון - ממש לשחק את התפקיד של עצמה - אבל העלויות היו מאוד גבוהות".
אבל לא כל משפחות החטופים הרגישו בנוח שהסיפור האישי של קרוביהם מומחז, גם אם באופן עקיף ולא מזוהה. "נורא רצינו לקחת שחקנית שתשחק אותה", אומרת אריאל ומציינת את שמה של אחת החטופות המוכרות ביותר, "אבל המשפחה לא רצתה. זה היה ממש ללכת בין הטיפות. למשל, אני יכולה להגיד לך שהיה מאוד קשה להוציא מהנובה את הסרטונים שלהם, המקוריים. הייתה המון עבודה על איסוף המידע כדי להביא משהו שהוא בעצם כמה שיותר מהימן וכמה שיותר אמיתי. והעניין הוא שבהתחלה אנחנו לא כיוונו בכלל לכיכר, אלא למנהיגים. די מהר בהתחלה הגענו לוועידה השנתית בדאבוס וכמובן גם היינו בכנסת די הרבה פעמים. ישבנו עם מזכ"ל האו"ם והגענו גם לאיחוד האירופי".
"גם אשתו צחקה: בעלי נוסע לעזה"
ערב חג סוכות 2023, שבוע לפני השבת השחורה. בבית של רוזיטה זיו בנהריה ישבו בני המשפחה סביב השולחן, ואכלו יחד. "דיברנו על זה ששלומי הולך לעבוד במסיבה, בנובה", נזכרת בת דודתו ליאת. "מישהי אמרה בהלצה שהוא נוסע לעזה, ואפילו צחקנו על זה שאם מחפשים את זה בגוגל אז ממש מראה כאילו המסיבה היא בעזה. צחקנו על זה, ומירן אמרה בהלצה 'כן, בעלי נוסע לעזה עם בני דודים שלי למסיבת טבע'".
עם כל הכבוד לדוקטורט שלה ולרצון העז לספר מכלי ראשון ככל הניתן את סיפורם של 50 החטופים שעדיין בעזה ושל אלו שכבר שבו, מעל לכול מרחף כמובן החיבור המשפחתי. אריאל מספרת שהיא ושלומי, שגדלו יחד בנהריה, היו קרובים למדי. זיו, שמתגורר בשנים האחרונות במושב אלקוש, היה אחד ממובילי צוות האבטחה בנובה. "הם נסעו לאסוף את האישורים - שלומי ואביב אליהו ז"ל, שהיה קב"ט המסיבה", ממשיכה אריאל לתאר. "כמובן שלא הייתה לאף אחד שום מחשבה על משהו שמזכיר את מה שבסוף קרה. בשבוע שלאחר מכן, באותה שבת בבוקר, היינו אמורים להיפגש כל המשפחה לג'חנון אצל אימא שלי בבית. זו מסורת של כל שבת. ואז כשהתקשרו לאחותי, שהיא קצינה בצה"ל - על הבוקר היא עלתה על מדים ובאו לאסוף אותה - אז הבנו שמשהו קורה"
רק כעבור שבוע גילו ששלומי, בן הדודה שצחקו איתו על המסיבה, נחטף. מתוך הכאוס ההוא צמח אחד המיזמים הקשים ביותר שידעה כיכר החטופים: סרט המציאות המדומה שמבקש לא רק לספר את הסיפור - אלא לגרום לך להיות בתוכו. שמונה וחצי דקות שמציגות מציאות של קיום יום-יומי מחריד בשבי בעזה ומבוססות כולן על עדויות של פדויי השבי עצמם, שלוקטו כחלק מתחקיר מקיף. עבור מי שמעוניין להישאב לתוך ה"חוויה" הזו פועל אוהל בטבורו של הכיכר ובו כמה ערכות של משקפי מציאות מדומה ואוזניות, שדרכם ניתן לצפות בסרטון. בשל קושי טכני להשתמש במשקפי המציאות המדומה בתנאי אור יום, פועל האוהל רק החל מהשעה 18:00, מדי יום למעט שישי.
"אנשים שונים מזדעזעים בחלקים אחרים"
"כל אחד מתחבר או לחלופין מזדעזע מחלקים אחרים", אומר ארנון הרשקוביץ, גם הוא אחד המתנדבים, ומסביר: "יש בסרטון שלושה חלקים. החלק הראשון הוא הקולות ששומעים מבחוץ, לא רואים כלום אבל מבינים שמדובר בתקיפה - כנראה תקיפה מינית - של מישהי. החלק השני הוא חלק שבו שומר ערבי יושב מולך ומסתכל עליך בעיניים. החלק השלישי הוא חלק שבו מכניסים עוד כמה חטופים לחדר והם נמצאים לידך, ואותו שומר 'מתייחס' אליהם".
לדבריו, "אנשים שונים מזדעזעים באופן שונה וכל אחד בחלק אחר. יש כאלה שהחלק הראשון של האישה ששומעים מבחוץ, הצעקות הנוראיות שלה גומרות אותם ויש כאלה שמציינים דווקא את הרגע שהשומר הערבי יושב מולם ובוהה בהם. הם אומרים 'הסטנו את המבט, אנחנו לא יכולים להסתכל עליו', ויש כאלה שמרגישים דווקא שכשהוא קצת מתעלל בחטופים זה קשה להם נורא כי הם, הצופים, לא מסוגלים לעזור להם".
מי שעוד חווה את הסרטון באופן עמוק במיוחד, ובמקרה הפרטי שלו גם באופן אישי מאוד, הוא ב' שהגיע הנה אחרי חזרה גנרלית של הצגה בתיאטרון הקאמרי הסמוך. ההצגה עוסקת בנובה ואחד מיוצריה הוא חברו. הוא עצמו, הוא מספר, לא היה בפסטיבל עצמו, אבל חברים רבים שלו כן היו.
"ביחס להצגה, הסרטון הזה מאוד עדין. מבחינתי זה לראות ולדעת שזה לא קרוב לעשירית מאיך שזה באמת. אני מרגיש שזו גרסה מרוככת יותר מהגרסה הכי מרוככת שניתן להעלות על הדעת. ובסוף, זה שם בפרופורציה הרבה דברים ובעיקר, באופן אגואיסטי למדי, את החיים שלי. אני עכשיו לא עובר את התקופה הכי נהדרת. נמנעתי מזה מאוד, מכך שייכנס אליי הביתה הסיפור של הנובה. אבל לראות את ההתמודדויות שלהם זה גם מעורר אצלי… אני לא אגיד כעס - זה לא כעס - אבל זה לסובב את הלב בעודו בתוך הגוף ולתהות למה זה כואב".
"הפעם הראשונה שירדו לי דמעות בשנה וחצי"
"מה שהכי תפס אותי זה ההתחלה. אני צפיתי בגרסה שיש אונס בהתחלה, ובתור אדם שגם חווה אונס בעצמו… אתה יודע, אני כאילו עומד פה איתך ומחייך, אבל זה כי פשוט אין תגובה אחרת של הגוף לזוועה הזו", משתף ב' בכנות. "אני רגיל להוציא אנרגיה באמצעות צחוק, וכשלא נעים לי אני צוחק. זה קרה לי גם היום בהצגה. דווקא עכשיו, כששמעתי את הדבר הזה קורה (את האונס - י"כ), זו הייתה הפעם הראשונה בשנה וחצי האלו שירדו לי דמעות".
בערב שבו הגענו לבקר באוהל של המיזם, הופעל לראשונה חידוש שמתווסף למשקפיים ולאוזניות. אריאל הביאה עימה תוספת חדשה שבאה להעמיק עוד יותר את הבידוד מהסביבה האמיתית והצלילה לתהום האימה - אפוד מיוחד שמורכב על הצופה בעת שהוא יושב וצופה בסרטון. המנועים באפוד מעבירים רטט בגוף שמתכתב עם ההתרחשות בסרטון בזמן אמת, וכך הופכים את ה"חוויה" למציאותית יותר ומכניסים את הצופה עוד יותר לתוך החדר הקטן והמבחיל בעזה.
אחד הנסיינים הראשונים הוא עמית מטלון. הוא אומנם תושב תל אביב, אבל גם עבורו זה ביקור ראשון בכיכר. "קשה לי עם המקום הזה בדרך כלל, הוא די מטרגר אותי", הוא מסביר. "האמת היא שזה הזכיר לי את מבצע 'חומת מגן', את המקום שלי כחייל דווקא בתוך נוהל 'אלמנת קש' (שהייה מוסווית בבית אזרחי), הייתי אז חייל סדיר. הקולות מוכרים, הפיצוצים ברקע מוכרים. גם הפנים של המחבל מוכרות, בקיצור זה הרבה-הרבה טריגרים".
ואיך זה להרגיש טריגר כשאתה כלוא בתוך מציאות וירטואלית? "אני חייב לומר שהאפוד טרגר אותי קצת יותר. דווקא מה שהכי עובד שם זה משך הזמן בעיניי, הרבה זמן שלא קורה כלום, הרבה זמן שהוא יושב מולך, הסטטיות הזאת. ודווקא כשהדרמה מגיעה, אז משהו מתפרק בחוויה. הזמן המת הופך את זה לממשי. זה לא סרט אקשן, אלא מציאות של חיים, שלפעמים גם לא קורה בה הרבה. משהו לא זז, לא משתנה, ויש לך זמן להביט על כל החפצים בחדר, על התמונה שעל הקיר ועל הטבק שעל הרצפה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv