הפגישה עם תום ניסני, אופיר דיין ודוד קוזלובסקי נערכת בעיר העתיקה בירושלים, על סיפו של המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. מי שמאמין יוכל להרגיש את השכינה מדגדגת אותו, בטח רגע לפני תשעה באב. שלושתם חילונים גמורים מבטן ומלידה – או לכל הפחות קצת "מסורתיים", כמו רבים בדורם. שלושתם גם בשנות ה-30 לחייהם. צעירים גלויי ראש בני גילם הם מחזה נדיר בבית הקפה המטופח ברובע היהודי, שמארח את פגישתנו. וזהו מחזה נפוץ עוד פחות במקום שאליו הם באמת נושאים את עיניהם, זה שמעבר לקיר שממולנו, אותו קיר שמגיל צעיר הרגילו אותנו שהוא קודש הקודשים – השריד האחרון מבית המקדש.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ניסני, דיין וקוזלובסקי, למרות אורח החיים החילוני, מקפידים לבקר בהר הבית. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים יותר. האתר השנוי במחלוקת זכה לאורך השנים ללא מעט מסנגרים, נאמנים או מכורים נלהבים, רבים מהם עם זיקה לדת – ובהם למשל יהודה גליק, ארנון סגל או להבדיל יהודה עציוני, איש המחתרת היהודית שתוכניותיו לפוצץ את המקום הביאו אותו לכלא. מנגד, גרשון סולמון ז"ל, דמות מיתולוגית, שהקים את ארגון "נאמני הר הבית", היה גם הוא חילוני, כמו גיבורי הכתבה הזו. אבל עבור שלושת הצעירים הללו, הרחוקים מכל מיליטנטיות, הפך הר הבית – ובכן – לבית. תופעה חדשה, מסקרנת ומעט חתרנית. ואף שכפי שנראה בהמשך הם מזהים ניצני שינוי – הם עצמם מודים שהם נשארו מחזה חריג ולא שגרתי.
דיין היא בתו של דני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע והיום יו"ר מועצת יד ושם, ובעיקר דמות ותיקה ומזוהה בימין המתנחלי. עבורה חתונת ההורים הייתה רגע מפתח שהוביל אותה, אחרי שנים רבות, לפעילות בעניין ההר. "אני הגעתי לעסוק בהר הבית – ואולי זה לא דבר טוב להגיד – לא מקטע לאומי, לא מקטע דתי, לא מאף אחד מהדברים האלה. אני עליתי בפעם הראשונה כשכבר הייתי קצינה בקבע", מספרת דיין. "הייתי בת 20 ומשהו ועליתי עם אבא שלי אחרי שאמרתי לו שאני חושבת שלא הגיוני שהוא התחתן שם ומעולם לא הייתי בהר".
"חשבתי שזה חריג, הבנתי שזו הנורמה"
"אם זה היה משמעותי כל כך עבורם, איך זה הגיוני שמעולם לא היינו שם ביחד? לדעתי גם ההורים שלי לא היו שם מאז החתונה" מסבירה דיין ומוסיפה: "ספוילר: לא לדאוג, חגגנו להם יום נישואים בהר הבית לפני כמה שנים. אבא שלי לא היה שם 20 שנה ויותר. כשעלינו, לא חשדו בנו שאנחנו יהודים. רק כשעברנו את הסף של הר הבית אבא שם כיפה, כמו שהוא שם בבית כנסת. הוא לא ראה בזה איזה משהו חריג. ואז אני זוכרת את זה בתור רגע אחד סופר-מפחיד: פתאום משום מקום קפצו עלינו איזה עשרה שוטרים. אני באמת לא הבנתי מה קורה. גררו אותנו החוצה וצרחו עלינו, 'איך לא הצהרתם מראש שיש לכם כיפה?'
"הסתכלתי עליהם בקטע של 'אתם בסדר בראש?' כאילו, מה? ואני ממש זוכרת – אני הולכת לעשות לעצמי בושות, עד כמה הייתי תמימה אז – ירדתי מהר ושלחתי מייל לגלעד ארדן, שהיה אז השר לביטחון הפנים: 'מה זה? אני קצינה בצה"ל, גוררים אותנו החוצה בגלל כיפה במדינת היהודים???' הייתי בטוחה שזה האירוע החריג, ופתאום הבנתי שזו הנורמה ושאתה צריך להצהיר מראש שאתה יהודי כשאתה רוצה לעלות להר הבית. וככה אני התחלתי, מההיבט של זכויות אזרח. זה נראה לי כמו הפרה בוטה של הזכויות שלי. אלמלא הביקור ההוא, לא היינו נפגשים היום. התחלתי לעלות מאז פעם-פעמיים בשבוע, כמעט בהתרסה. רק אחרי כמה חודשים התחלתי באמת לשבת ולקרוא על המשמעות ההיסטורית והלאומית, אבל בהתחלה זה היה ממקום חילוני ב-100%".
"לי יש סיפור כמעט אחד לאחד, אבל עם דמויות אחרות", מצטרף ניסני ומספר: "גם אני התחלתי מהמקום של הצדק. הייתי סטודנט פה בעברית והייתי עם חבר ירושלמי, כזה חצי חובש כיפה. בסופו של דבר הוא גם חזר בשאלה. הכיפה שלו הייתה בכיס רוב הזמן. הוא לקח אותנו להר ועברנו את השוטרים בתור חילונים. כלומר, לא כאלו שמסכנים את הסביבה. ואז הוא הוציא כיפה מהכיס, שם על הראש וקפצו עלינו שוטרים וצעקו. אני הרגשתי כאילו אני בתוך ידיעה שקראתי בעיתון על תקרית אנטישמית בצרפת, שמכריחים להסיר כיפות. אבל אלה שוטרים שלי! יש להם דגל ישראל על המדים. אז מה קורה פה? כמו אופיר, התחלתי לעלות פעם-פעמיים בשבוע. היום אני כבר מאמין בזה כתפיסת עולם".
והוא מבהיר: "אם אתה מספיק חילוני, לא יחשדו בך שאתה יודע להגיד 'שמע ישראל' או שיש לך חלילה כיפה בכיס, אלא יחשבו שרק באת לצלם ולהגיד 'וואו, איזה יופי', כאילו אתה תייר מוחלט. גם אם יידעו שאתה ישראלי יהודי, אז אתה תוכל להיות בהר בתור תייר". להערכתם, עשרות חילונים עולים להר באופן קבוע, ממש כמותם.
"הרדיפה נגדנו רק מגבירה את המוטיבציה"
ניסני לקח את מעורבותו בענייני ההר עוד צעד אחד קדימה והקים את ארגון בידינו, שהתחיל כ"סטודנטים למען הר הבית", בימים שבהם היה פעיל בתא הסטודנטים של תנועת אם תרצו באוניברסיטה העברית. הוא גם מתמודד ראוי לתואר "אלוף המעצרים" של מתפללי הר הבית.
"כתבי אישום ספרתי פעם: זה כמה עשרות. עדיין פתוחים שניים כרגע. נסגרו רובם, אחד גם בהרשעה שבוטלה – על זה שישבתי על הרצפה מול המסגד וקראתי מתוך דף. מעצרים ועיכובים היו לי לפחות 100. כל הרדיפה נגדנו רק מגבירה את המוטיבציה". אגב, בעת כתיבת כתבה זו שוב נמצא ניסני בהרחקה מההר. זו בין היתר הסיבה שבסעיף הלוקיישן לקיום הריאיון הזה נאלצנו להתפשר על בית קפה ברובע.
"היום יש אספקטים של העיסוק הדתי בהר הבית שעדיין לי קשה להתחבר אליהם", אומרת דיין. "אני מקווה שזה לא קצת לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. כשאני התחלתי לעלות זה היה מאוד חריג שעולים חילונים, היה תום והיו עוד כמה בודדים. ונשים חילוניות בכלל, זה היה כאילו אני חייזרית שנחתה מהירח. בכל פעם שהייתי מגיעה לשערי הר הבית היו שואלים אותי אם טבלתי. בכל פעם. ובעיניי, עדיין, זו שאלה כל כך לא ראויה ולא מתאימה. זה דבר כל כך אינטימי. אני בהתחלה ממש הזדעזעתי, ממקום חילוני לחלוטין. זה היה נשמע לי ממש גס – אני לא אשאל אותך אם רחצת את המקומות האינטימיים שלך".
"יש דברים שעד היום קצת קשים לי, אבל אני חושבת שעצם זה שהיום יש הרבה יותר חילונים שעולים, וגם חילוניות, מוביל לכך שהשיח השתנה. עובדה שאני לא זוכרת שבשלוש השנים האחרונות מישהו שאל אותי שאלה כזאת. היום ברור לכולם שיש חילונים וחילוניות שהם חד-משמעית חלק מהתנועה הזאת של התעוררות יהודית בהר הבית. אני לא חושבת שמישהו מרים על זה גבה יותר. היום, כשאני עולה, אני מכירה את רוב העולים האחרים – דתיים ולא דתיים – ואף אחד לא חושב שזה דבר מוזר שאני עולה. יצא לי גם בשנים האחרונות להביא הרבה חבר'ה, כולל בני המשפחה שלי, שזו הפעם הראשונה שהם עולים, חילונים לחלוטין, ואף אחד לא חשב שזה מוזר. מה שכן, לא מחלקים כיפים כי הרבה שומרים נגיעה".
"מאות אלפים יעלו, הממשלה מפחדת מזה"
כמה מתסכל אתכם שלא מגיעים עוד אנשים חילונים לעניין?
דיין: "לפני עשור, כשהתחלתי לעלות, כל הסביבה שלי חשבה שהשתגעתי. הם כנראה עדיין חושבים את זה. אבל לפני שלוש שנים היה יום הולדת לחברה של דודה שלי, והחברות שלה מהעבודה עשו יומיים בירושלים. כולן מורות חילוניות מנתניה שמלמדות בבית ספר חילוני. הן ביקשו שאבוא להדריך אותן בהר הבית. לא אני הצעתי את זה, הן הציעו. נראה לי שזה מדבר בעד עצמו".
"לפני שבועיים הייתה קבוצת מורים ומורות ממודיעין, חילונים, שעשו לילדים שלהם הפרטיים בר מצווה ובת מצווה בכל מיני מקומות, ואחד מהם הוא הר הבית", מספר גם ניסני. "אלה לא דברים שהיו פעם. זו כן תופעה שמתרחבת. אני לא רוצה סתם לזרוק מספר, כי אני לא יודע, אבל המספר של האנשים שמגיעים והם לא דתיים מבית – או חילונים או מסורתיים, כל מה שבאמצע – גדול הרבה יותר. יש לנו מדריכים כל יום בהר הבית, רובם דתיים, ואגב בעיניי טוב שכך. כי הם יודעים יותר את ההיסטוריה ויודעים יותר ללמד. ואני אומר לך באופן מוסמך שאין יום חול, יום רגיל לגמרי, שלא יגיעו להר אנשים חילונים רגילים לגמרי. בכל יום יש כאלה שעולים בפעם הראשונה, לפעמים משפחה בהרכב מלא שבאה מוקדם בבוקר. רק לפני 20 שנה היו עולים אנשים ספורים ממש בכל יום, ובדרך כלל אותם האנשים".
"ואגב, יש הרבה מכשולים פרקטיים", מוסיף ניסני. "למשל, זה שההר פתוח ארבע שעות ביום – שלוש בבוקר ושעה בצוהריים. רוב עם ישראל עובד, מה לעשות. וההר סגור ליהודים בשישי-שבת ובחגים. רוב הישראלים הנורמליים לא יכולים להגיע, אז אני אפילו לא יכול למדוד את זה באמת. ברגע שהר הבית יהיה פתוח שלוש שעות בערב, יעלו לך מאות אלפים. וזה לדעתי גם הפחד של הממשלה, כי הם הרי מפחדים מזה שיהודים יעלו, יאבדו עליהם שליטה ולא יוכלו לרסן אותם".
"לטייל עם הילדים בשבת בהר הבית"
"יש גם פחד פוליטי גדול מאוד של המפלגות החרדיות", אומרת דיין. "הן רואות עלייה, ועד לפני כמה שנים זה היה כמעט בלתי נתפס. אני רואה בשנים האחרונות התגברות מאוד משמעותית בלחץ של המפלגות החרדיות נגד עלייה להר הבית. כשהן רואות שיותר חילונים עולים זה אולי פחות אכפת להן, כי גם ככה אנחנו כופרים בעיניהן, אבל כשזה מתחבר עם עלייה מסיבית גם של חרדים הן נלחצות. במידה מסוימת הפגיעה בנו כחילונים שרוצים לעלות להר היא גם תוצר לוואי של מלחמות פנימיות בין דתיים לחרדים".
"אגב, אם רוצים לדבר על הר הבית כעל מקום מפייס ולא מפלג, זה אחד מהדברים. ברגע שמתחילים לעלות גם יותר חילונים וגם יותר חרדים, וזה נהיה מקום שבו אלו ואלו גם נפגשים, זה גם מאיים. היום כשאני עולה חרדים שעולים גם כן קבוע מחייכים אליי ואומרים לי 'שלום', שואלים אותי מה שלומי, ואנחנו בקשרים טובים וחבריים. ולא היינו נפגשים בשום מקום אחר".
ההר סגור לכניסת מבקרים יהודים בשבת (אם מתעלמים מ"מסתננים" שמתחזים לזרים). אולי חלק מהדרך "לחלן" את המקום היא לפתוח אותו ביום המנוחה היהודי למבקרים סקרניים? לשלושתם אין בכלל ספק שהמקום צריך להפוך לחלק משגרת טיולי השבת של משפחות חילוניות. "חד-משמעית", טוענת דיין, "כמו שכשיהיו לי ילדים אלך איתם לטייל בשבת בנחל צין, הייתי רוצה שנוכל לקחת את הילדים שלנו לטיול בשבת בהר הבית".
איך אפשר לחלן את הר הבית?
דיין: "כמו בהרבה מקרים, התשובה הראשונה היא חינוך. אני למדתי בבית ספר חילוני ולא דיברו איתי על ההר מעולם. בעלי למד בחינוך ממלכתי-דתי, וגם שם לא דיברו עליו. זה לא משהו שנמצא במערכת החינוך הישראלית היום, אולי כאיזה קוריוז. אולי כשמספרים על מלחמת ששת הימים בקטע של 'הר הבית בידינו', מסתפקים בטיולים שנתיים לכותל ופה זה נגמר. זה מתחיל בלהסביר, וזה לא אומר שכל תלמיד כיתה ו' צריך לעלות להר הבית. הייתי שמחה שזה יקרה, אבל זה באמת לא קריטי. זו כן תעודת עניות למערכת החינוך הישראלית שמי שמסיים 12 שנות לימוד לא יודע שהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי זה הר הבית.
"הדבר השני הוא להעלות להר – אני כבר לא כל כך פעילה באירוע, אבל כשהארגון של תום ואחרים מעלים יהודים חילונים להר הבית רואים שהשד לא כל כך נורא, זה בהחלט מסייע. כשהגיעו לכאן לבקר אותי חברות יהודיות אמריקניות, רציתי שהן יעלו איתי להר הבית. אימא של אחת מהן אמרה: 'אבל שמעתי שאם את מדברת, יורים בך'. ברור שהתפיסה בישראל היא פחות חמורה, אבל עדיין יש הרבה הנחות שגויות ביחס למה שקורה בהר. ברגע שאנשים מגיעים ורואים שרוב העליות מתנהלות בצורה שקטה ולא מאיימת, זה בהחלט יכול לסייע. והדבר השלישי והאחרון, כבר אמרנו, הוא גם לדבר על האספקטים הלאומיים של הר הבית".
אי אפשר לחשוד באף אחד מהשלושה בשמאלנות, חלילה. קוזלובסקי וניסני אף היו בעברם פעילים בארגון אם תרצו. מה שמונע מהם לממש את הפנטזיות שלהם לגבי הר הבית הוא בראש ובראשונה ממשלת הימין הנוכחית וממשלות הימין שקדמו לה. התסכול שלהם באופן טבעי גבוה במיוחד. "זה לא שאני מרוצה מכל מה שקורה בהר, אבל כן יש התקדמות מאוד מאוד משמעותית", אומר קוזלובסקי. "אני מסכים שהרבה זו דחיפה מלמטה, אבל קודם כול צחי הנגבי הוא זה שפתח את ההר, אחרי שבאינתיפאדה השנייה סגרו. וגלעד ארדן הוא זה שהעיף את ה"מוראביטון" וה"מורביטאת" (קבוצות של מתנדבים המקורבות לתנועה האיסלאמית שהגיעו להר באופן קבוע כדי להגן על "מוסלמיותו" – י"כ) ולכן היום אפשר אפילו להתפלל בהר".
"המצב בהר השתפר מאוד, אבל זה כמובן לא מספיק", מבהיר קוזלובסקי. "בעבר התסכול על הממשלה היה גדול הרבה הרבה יותר. מה שקורה זו כמובן מדיניות ממשלתית, אבל כן יש לנו למי לפנות בממשלה. ובמקרים קונקרטיים, הם כן מנסים לעזור. למשל, בתקופה של עמר בר-לב זה לא היה". דיין מעט מסויגת מהקביעה הזו. "אני לא אומרת את זה לשלילה בהכרח, אבל הסיבה שהיום יש עם מי לדבר על הנושא הזה, זה כי הם מבינים שטוב להם פוליטית להיראות כאנשים שתומכים בעלייה להר הבית, לא כי אכפת להם באמת ממה שקורה שם. זה בסדר, ככה עובדת פוליטיקה. אני לא מצפה שיהיה אכפת להם. אבל אני חושבת שהם יכלו לעשות הרבה יותר".
"מה שקורה בכותל, אמור לקרות למעלה"
ואיך עוד ניתן בכל זאת לחלן את המקום הקדוש ביותר שאפשר להעלות על הדעת? ניסני שם במרכז האג'נדה שלו את הרצון לצבוע את המקום בצבעים לאומיים. "כל הדברים שקורים בכותל אומרים להיות למעלה", הוא קובע בנחרצות. "ממסדרים צבאיים של גדודים וטקסי סיום מסלול למיניהם. וגם פיזית מבחינת מקום, הכותל לאט-לאט לא יכיל את עם ישראל, אלא אם אתה רוצה להגדיל את הרחבה ולהרוס פה שכונות בעיר העתיקה. אם תתחיל להרוס פה שכונות תהיה לך מלחמת עולם, ממש חבית חומר נפץ. אז אני מציע שתעלה להר הבית".
וטקס סיום מסלול של הצנחנים ליד מסגד אל-אקצא – זו לא חבית חומר נפץ?
"זה קצת בצחוק", אומר ניסני, ודיין מוסיפה בחיוך: "אם הם יכלו להילחם עליו, הם גם יוכלו לעשות שם מסדר". "אבל כן", טוען ניסני, "בשנה וחצי האחרונות שקרו דברים שהפחידו אותנו שאם יקרו, יהיו נהרות של דם שיישטפו מפה ויירדו במדרגות עד למטה: השתחוויות, ריקודים ושירה, חתונות ושלל חגיגות. הרימו בהר אנשים על הכתפיים. פעם היו יורים בנו אם היינו עושים את זה. כן, זה לא רחוק מזה".
"אני נעצרתי לשמונה שעות בתחנת המשטרה על זה שלחשתי את 'התקווה', את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בבירת ישראל. לשמונה שעות", נזכרת דיין, "וגם זה אחרי שהתחננתי, אחרי שאמרתי להם שאין לי שום תיק, אפילו לא עבירות תנועה. היום אנשים חוגגים והמזרח התיכון לא בוער". וניסני כבר ממש אופטימי: "יום אחד זה יקרה. יעשו למעלה טקסים של חיילים, ברכת הכוהנים, טקסים של יום הזיכרון ויום העצמאות – ואף אחד לא יפצה פה, לא יקרה שום דבר. כלום, כלום".
"מדינת ישראל מאותתת שהיא חלשה"
"העניין של לחלן את הר הבית גם יכול להיות הרבה יותר פשוט", מעיר קוזלובסקי ולוקח את הדיון למקום פוליטי במובהק. "אם יש שוויון ליהודים, שיוכלו לעלות בכל שעות היום כמו מוסלמים, ויוכלו להיכנס מכל השערים, יכול להיות הרבה יותר טוב. כשערבים קיצוניים רואים שמדינת ישראל פוחדת ונזהרת, זה מעודד אותם. בעצם מדינת ישראל מאותתת שהיא חלשה, וזה גורם להם לרצות יותר לתקוף אותנו. זה מאוד-מאוד בסיסי, פשוט מאוד, שהמדינה תתייחס לכל האזרחים שלה בצורה שוויונית ושכל אזרח שרוצה לעלות, יוכל לעלות. זה גם משהו שמאוד-מאוד קל לשווק בעולם. מה אנשים יגידו? 'אתם פגעתם בסטטוס קוו'? כן, גם כשנתנו לנשים את זכות ההצבעה פגעו בסטטוס קוו".
בחזרה לענייני תשעה באב. ניסני, כאמור, רואה ביום במתכונתו הידועה אירוע שצריך לחלוף מהעולם. דיין לעומתו מסויגת. "יש ערך עצום בלהמשיך לשמר את הזיכרון הזה, גם אם אנחנו יכולים להביא לתיקונו היום. לאו דווקא לבנות בית מקדש", היא מדגישה, "אבל להביא לתיקונו בדרכים של להצמיח את העם היהודי בארץ ישראל. העם היהודי מבוסס בחלק גדול על זיכרון ההיסטוריה המשותפת שלו".
והינה הגענו לנקודה הנפיצה אך הבלתי נמנעת כשדנים במקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון, אולי בעולם כולו. כשדיין משתמשת במילה "לתיקונו", מתברר שגם במקרה הזה יש סביב השולחן חילוקי דעות. "התיקון הוא בניין יפה וגדול שהוא בית המקדש השלישי, והוא בניין מפואר ומדהים ונפלא. זה מבחינתי", מצהיר ניסני. "אבל הוא גם לפני זה תיקון של תודעה של העם היהודי, שחי מזיכרונות של אסונות בעיקר, של 'הינה, פה הרגו אותנו, ושם גם הרגו אותנו'. יש לנו מספיק הר הרצל ויד ושם. יש המון חגים שמבוססים על דברים רעים שקרו. הגיע הזמן שנתחיל לבסס גם דברים חיוביים, למשל בניית בית המקדש. משהו טוב, וגם משהו שיכול להיעשות בדורנו ויביא בשורה גדולה לעם היהודי".
גם אני וגם שלושתכם חילונים. איך זה ישרת אותנו כחילונים אם יקום בית המקדש השלישי?
ניסני: "אין לעם היהודי מקום להזדהות איתו שהוא מקום בעל ערך מונומנטלי גדול, כמו הוותיקן או כמו שיש לכל מיני עמים. הכותל לא נחשב. מכרו לנו את זה, עם חשיבות וקדושה, אבל היא נובעת מעצם קיומו של הר הבית. אלה בסך הכול אבנים. מכובדות ככל שהן, חלקן לא נבנו בידי יהודים. סליחה, שום אבן בכותל המערבי לא נבנתה בידי יהודים. האתר האמיתי של העם היהודי היה הר הבית, ובליבו בית המקדש, ואין לזה תחליף. לדעתי זה גם טוב. זה איזשהו משהו להתפאר בו".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv