"אחרי שאלקנה נחטף המליצו לנו שלא להיות בפרונט, להיות בשקט כי זה לטובתו, שלא ידרשו יותר מדי עבורו", נזכרת רוחמה בוחבוט, אימו של אלקנה בוחבוט, שחטוף כבר יותר מ-640 ימים ולילות בעזה. "וזה מה שקרה, שמענו בקולם וישבנו בשקט. אבל לאחר שהתפרסמה הרשימה התחיל הסיוט שלנו. אז הכול השתנה".
"הרשימה" שמזכירה בוחבוט היא הפירוט של 33 החטופים ה"הומניטריים", שפורסמה בראשית ינואר השנה והייתה הבסיס לעסקה השנייה, שיצאה לפועל בסוף אותו חודש. "לא היה ויכוח לפני כן – היה ברור שקודם נשים וילדים, ואמרנו לעצמנו שמשם הכול ירוץ. כשראיתי את הרשימה נצמדתי לטלוויזיה, כי חשבתי שאני לא רואה טוב. לפני שהרשימה הזאת פורסמה ידענו מה יש שם, אבל אמרו לנו, 'זה לא רלוונטי, זה לא נכון, זה לא אמיתי', והאמנו שזו לא באמת הרשימה הנכונה. כשזה פורסם ואמרו שזאת אכן הרשימה, יצאנו מדעתנו. באותו רגע החלטנו שעכשיו אנחנו מתאבדים על הדבר הזה, וגם לא מאמינים עוד לאף אחד".
"מה שסיפרו לנו לפני העסקה זה שיצאו מעזה רק אנשים שיוצאים כי המצב שלהם קשה מאוד, ברמה שהיינו בטוחים שהם כולם יוצאים משם על כיסאות גלגלים, אלונקות ואינפוזיות ומטיסים אותם ישר לחדרי ניתוח", משחזרת בוחבוט. "כשראיתי איך יצאו משם כולם, אז הבנתי שעבדו עליי, פשוט שיקרו לי. על זה אני מאוכזבת וכועסת ולכן יצאתי בכל הכוח לתקשורת – גם אני, וגם רבקה (אשתו של אלקנה) והבן שלי יעקב, שמתראיינים פה ושם".
50 חטופים בעזה: כל השמות, כל התמונות, כל הסיפורים
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מי את מרגישה שרימה אותך?
"המדינה שלי. עד היום אני לא יודעת מי זה יושב ומחליט על הרשימות האלה. ולפי מה? ניסיתי להבין את זה עם מישהו, איזה נציג שישב בוועדה מסוימת ששם ישבו על התיקים הרפואיים. אז אם ישבתם על התיקים הרפואיים, איפה של הבן שלי? הבן שלי עם אסתמה מגיל 3. ויותר מזה, אבא לילד".
"אגב, הוא היה יכול לצאת משם (ממתחם פסטיבל נובה – י"כ) יחד עם החברים שלו שניצלו והם פה", מבקשת בוחבוט לספר על בנה, ששהה במקום בהיותו חלק מצוות הפסטיבל. "אבל כמו שראו גם בסרטון בתוכנית 'עובדה', אלקנה חוזר אחורה. אתה יודע מה? אני חושבת על זה לעומק, מה אם הוא לא היה עושה את זה? אני אומרת לך שהוא לא היה סולח לעצמו. אם הוא לא היה נחטף ורואה את כל מה שאנחנו, מדינת ישראל, עוברים עד היום – הוא לא היה סולח לעצמו. ואתה יודע מה עוד? חס וחלילה אני לא מאחלת לאף אחד, אבל עדיף שהוא נשאר במתחם וקרה מה שקרה. זה קשה לי מאוד-מאוד להגיד דבר כזה, אבל אני פוחדת במחשבות שלי שאם הוא לא היה נחטף וכן היה כאן להתמודד עם המצב, זה היה יותר קשה".
"מגנט של אנשים"
אלקנה בוחבוט הוא ילד של אימא. היא, שעבדה שנים בתחום החינוך, נתקלה בבית ילדים באחד הקיבוצים שעבדה בהם בילד ושמו אלקנה. השם מצא חן בעיניה והיא רק חיכתה שתוכל להעניק אותו לילד שלה. והוא, מצידו, כל כך ילד של אימא, עד שבחר שהוא, אשתו רבקה ובנם ראם יגורו איתה ועם האב, דוד. כעת שכרו עבור רבקה וראם דירה באותו בניין במבשרת ציון שבו מתגוררת המשפחה, כך שגם כאשר אלקנה סוף-סוף ייצא מהתופת שהוא נמצא בו כעת, הוא יוכל להיות הכי קרוב לאימא.
"השבוע קיבלתי טלפון מאימא של חבר של אלקנה, שכבר הרבה זמן לא הייתה בקשר איתי – היא התקשרה ואמרה: 'אני חייבת לספר לך קטע'. אלקנה היה אצלם והיה קצת בלגן בבית, אז הוא לקח שואב אבק, התחיל לשאוב שם ולסדר. והוא בסך הכול הלך לבקר את החבר שלו בבית. לאלקנה הייתה בסטה בשוק הכרמל. בבסטה שלצידו היה אדם זקן, שנפטר לאחרונה, ואלקנה אפילו עוד לא יודע מזה. היה לאיש הזה דוכן של משחקים לילדים והוא היה מחכה בכל בוקר שאלקנה יגיע ויפתח לו את התריס, כי זה היה מאוד קשה. בערב אלקנה גם היה סוגר לו את התריס", מספרת בוחבוט ומגדירה את בנה "מגנט של אנשים".
החודשים שקדמו לחטיפתו היו תקופה של התחדשות. אלקנה עסק בביסוס העסק החדש שלו למכירת גלידה בשוק הכרמל וחלם על הצלחה. במקביל, עבור הנפש, חבר זמן קצר קודם לכן לשני חברי ילדות – התאומים אושר ומיכאל וקנין, שכבר שנים יצרו והפיצו מוזיקה אלקטרונית תחת השם מאשרום פרוג'קט. השלושה הפעילו במה במתחם פסטיבל נובה. התאומים וקנין נרצחו באותו בוקר נורא.
"לא רוצה להרכיב את הלב השבור"
שעות לפני פגישתנו עסקו כל הכותרות בהתקדמות מסתמנת במשא ומתן עם חמאס. כמה שעות לאחר מכן כבר הצטננה הרוח כשהתברר – לפחות על פי הפרסומים – שחמאס מצידו שוב ערם קשיים. אבל אותו הבוקר הסתמן כבוקר של אופטימיות. אך רוחמה עצמה רחוקה מלהצטרף לתקוות, ובמקביל היא לא מוותרת לרגע: כך החליטה השבוע להצטרף לנסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לארה"ב, לפגישה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
"זו הפעם הראשונה שיש דיבורים? הלב שבור ואני לא רוצה להרכיב אותו חזרה עכשיו כדי שלא יישבר פעם נוספת. אז אני צופה בטלוויזיה כי אני רוצה להיות בעניינים, אבל אני לא מרשה לעצמי להיות למעלה כרגע, בהיי. עוד לא. אני פוחדת מזה. כי לא פעם ולא פעמיים ולא עשר ולא 20 וגם לא 30 שאני בתחתית. ואז מה קורה לי? אני לא יוצאת מהמיטה שלושה-ארבעה ימים. לא רוצה את זה יותר. מאוד קשה להרים אותי אחר כך מהסיפור הזה, אז אני מעדיפה ככה לדבר עם עצמי, לא לקוות יותר מדי, לא לצפות ליותר מדי, ולתת לזמן לעשות את שלו".
ואיך התפקוד שלך היום?
"שום כלום. גם היום יש לי ימים שאני עדיין ככה בסוג של דיכאון. אבל יש לי פה נכד שאני רוצה להיות יותר בשבילו וגם בשביל הכלה שלי. וכשהיא רואה אותי ככה, גם היא נופלת, וזה לא עושה לי טוב. יש לנו את יעקב (אחיו הבכור של אלקנה – י"כ) ואור אשתו, שאני גם צריכה קצת להעניק להם תשומת לב (אח אחר, אוריאל, מתגורר בארה"ב – י"כ). היום שלי בנוי כך שקמים לתקווה חדשה, הולכים לישון מבואסים, וככה זה עוד יום ועוד יום וממשיכים לחכות. יש פה ושם גם מבקרים, לא הרבה, כי אני חסרת סבלנות ומאוד קצרה".
משהו מהשגרה שלפני 7 באוקטובר קיים בכלל בחיים שלך היום?
"ממש לא. הפסקתי לעבוד, ומוזיקה אני לא שומעת. אני פשוט לא מסוגלת, גם אם יש מוזיקה ברחוב פה בחוץ אני סוגרת את הכול. אני פשוט לא יכולה לשמוע. אני עולה עם דוד בעלי לאוטו ואומרת לו 'תנמיך'. איזו שגרה? איפה? אני לא קונה בגדים, לא מטיילת, לא יושבת בבתי קפה, לא במסעדות. כלום. קשה לי, קשה לי התחושה הזאת ליהנות, אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו".
"מי שאכל אותה זה אנחנו"
אחרי שנפל עליהם האסון, שבתוכו הם חיים זמן כה רב, בחרה משפחת בוחבוט בגישה של שתיקה מוחלטת. משפחות רבות אחרות עטו על כל הזדמנות לדבר עם התקשורת ולהשתתף באירועים ציבוריים, ואילו רוחמה ודוד, רבקה האישה והאחים יעקב ואוריאל נשארו בבית במבשרת. אומנם בני משפחה אחרים עדיין דבקים בגישה הזו, אבל רוחמה שינתה בחודשים האחרונים את דרכה מהקצה אל הקצה. כמעט שאין במה שהיא לא מנצלת כדי להעביר את מסריה, ואת השינוי הכה חד הזה היא תולה בזעזוע שחשה אחרי העסקה האחרונה, זו שהתרחשה בינואר-פברואר.
"אף אחד פה לא עבר שום יום לימודים אחד אפילו בנושא של איך להיות משפחה של חטוף", מסבירה רוחמה. "לנו לא היה מושג בהתחלה מה קורה והיה המון-המון כאוס. אני לא פרשנית ולא פוליטיקאית, אבל עמוק בלב אני מרגישה שהיו יכולים לסיים את זה מההתחלה. כי לא מדובר פה באחד או שניים, אלא במספר רב של חטופים, וזה מה שהלך לנו בראש, היינו בטוחים שזה הולך להיגמר ובתוך שבועיים-שלושה כולם בבית".
למה לא ספרו את אלקנה ברשימה בעסקה הקודמת?
"זה לא רק את אלקנה. המחדלים כאן לא נגמרים, מחדל על מחדל, והם לא לומדים שום דבר. אנחנו נפלנו בין הכיסאות. אלקנה היה בטוח שהוא יוצא שבוע אחרי שאוהד בן עמי יצא. ככה הוא נפרד ממנו, בתחושה שבעוד שבוע הם יחד בחוץ. הם ידעו על הרשימה, כמו שאוהד בעצמו אמר לנו, אבל הם לא ידעו מי ברשימה. אז לחשוב על זה שמאז ועד היום הוא יושב שם בחוסר ודאות, סובל מהתעללות ואכול געגועים, וכל זה כשאנחנו לא באמת יודעים מה מצבו שם: בדיוק אוהד שוב דיבר וסיפר אילו התעללויות הם עוברים. איך אפשר לחיות עם זה?"
ואחרי ששברה את שתיקתה, היא לא מהססת גם לומר את דעתה על ההנהגה: "היום אני מבינה שיש בלגן אצל המנהיגים שלנו והם פשוט לא יודעים להגיע להחלטות. צריך שמישהו יחליט בשבילם. אבל גם למישהו הזה יש במה להתעסק, לא רק בנו. בסופו של דבר מי שאכל אותה זה אנחנו. נשארו 50 חטופים – מתוכם בערך 20 חיים ו-30 חללים – וזה נקרא סוג ב'. אנחנו משפחה סוג ב'. כי הבטיחו לנו שגם אחרי הרשימה ההומניטרית זה עניין של שבועיים-שלושה ואז נלך על הפעימה השנייה. ולכן אני קוראת לזה סוג ב'. מה עם הפעימה של סוג ב'? למה עד היום ארבעה חודשים אף אחד לא מזיז עפעף? למה? למה? למה?!", זועקת בוחבוט. "איפה כל המנהיגים שלנו? הרי אומרים שאנחנו מובילים בעולם. במה בדיוק? אני אגיד לך במה, במחדלים אנחנו אלופים".
"קשה לי מאוד לדבר על זה"
היום את מתחרטת על ההחלטה הראשונית שלכם שלא לדבר?
"כן ולא. מצד אחד ראיתי שכל מי שכן היה בתקשורת ודיבר כל הזמן – הילדים שלהם בחוץ. אבל אני לא מתחרטת כי כן האמנתי בזה, לא לשים את אלקנה בפרונט. זה לא שעשיתי את זה בכוונה. רצינו לשמור עליו באמת, רצינו שלא יכירו אותו יותר מדי, שלא יעשו ממנו סלב. ודרך אגב, אחרי שיצאתי לתקשורת אני 'חטפתי' פה ארבעה סרטונים שלו מהשבי, אז התחלתי לחשוב שוב. הינה, אולי זה בגלל שיצאתי לתקשורת. אולי זה לא טוב לו? אני כבר לא יודעת מה לחשוב".
אני מניח שגם הדיווחים שהגיעו מאז מהמשוחררים שהיו איתו לא מוסיפים לבריאות הנפשית שלך. מה את, נכון להיום, יודעת להגיד על התנאים שאלקנה מוחזק בהם?
"ממה שאני יודעת התנאים הם לא תנאים. הם חיים בין ארבעה קירות, על מזרנים. אם הם צריכים להתפנות הם צריכים לבקש רשות, ואז זה בתוך איזה בור כמה מטרים מהם. יש שם חבית של מים עם מלח, שעם זה הם מתקלחים, כנראה מי מלח מהים, ויש עוד איזה כד של מי שתייה שלא תמיד מספיקים. די, קשה לי מאוד לדבר על זה", היא אומרת ודומעת.
אוהד בן עמי, החטוף המשוחרר מקיבוץ בארי, הוא למעשה המקור ל-100% מהידע שמחזיקה היום משפחת בוחבוט. אפילו הנציגים הרשמיים של המדינה, מספרת רוחמה, לא ידעו להגיד להם מעבר למה שסיפר בן עמי, בעיקר לרבקה, אשתו של אלקנה. במשפחת בוחבוט נתלים בו: הוא האדם שהיה הכי קרוב לאלקנה ושאפשר לשוחח איתו. "אוהד ישב איתו שנה וחודשיים, הוא כבר מכיר את המשפחה טוב מאוד ויודע עלינו הכול. אוהד למשל סיפר לנו שאלקנה חלה שם במחלת עור, וסיפר שהמצב היה ממש לא טוב – עד שיהיה מישהו שם שבדק אותו, אני לא יודעת אפילו אם זה היה רופא בכלל או לא. נתנו לו תרופות שם, לא ברור מה, אולי זריקות סטרואידים. היה לנו מאוד חשוב לחבק את אוהד חזק-חזק ושהוא יפגוש את ראם, כי סיפרנו לראם שיש מישהו שהיה עם אבא והוא חבר שלו, אז הוא יודע שאוהד הוא חבר טוב של אבא היום. וכל מילה שהוא הוציא מהפה הייתה עבורנו בעלת משמעות אדירה".
"אימא, אבא יחזור משם זקן?"
אם כבר הזכרנו את ראם, כמה אפשר להחזיק ילד במצב הזה?
"הילד הזה הוא ילד חכם. אני חושבת על כמה הוא מדבר על אבא שלו. עם אימא שלו הוא יותר פתוח מאשר איתנו, הסבא והסבתא, אבל פה ושם הוא מדבר. יש מין תחושה כזאת שהוא לא רוצה להכאיב לנו כי הוא יודע כמה קשה לנו, והוא בסך הכול בן 5. הוא יודע שקשה לכולם, כי הוא פשוט ילד שיודע הכול מהכול. הוא גם שואל הרבה שאלות על המצב. יוצא לפעמים שהטלוויזיה פתוחה והוא נכנס, הוא קולט שיש על המסך רובים וחיילים, אז הוא שואל: 'זה הטובים או הרעים? ומה קרה פה, סבתא?' למשל עכשיו הוא ראה את המהומות של המתנחלים ואת כל מה שקרה לאחרונה ביהודה ושומרון".
יכול להיות שהוא מתבגר מהר מדי?
"בהחלט. הוא התבגר בבת אחת, ולכן הוא כמובן בטיפולים פסיכולוגיים. פעם בשבוע יש לנו את הפסיכולוגית שלו המקסימה, שעוזרת לו הרבה. אבל אנחנו גם דואגים להעסיק אותו המון. יש לו"ז לילד. עכשיו התחילה הקייטנה, אז הוא מסיים אותה והיום הוא הולך לחוג שחייה, ומחר לסוסים. יום אחד זה פסיכולוגית, יום אחד חברים. ואז נגמר השבוע ומגיע שבוע נוסף".
אמרת שהוא מחובר להתרחשות. הוא מסוגל להבין שאבא שלו חלק מהדבר הגדול הזה, הלאומי הזה?
"הוא מבין. את זה שאבא חטוף הוא כבר יודע. פרטים קטנים יותר, כמו מנהרות ודברים כאלה, לא מסבירים לו. אבל מה שכן, כל הזמן מחדירים לו לראש שאבא לא לבד, לכן היה חשוב להכיר לו את אוהד. יש לו גם הרבה שאלות, כי הוא ידע שאנשים יצאו משם – אז הוא שואל למה אבות אחרים יצאו, אבל האבא שלו עוד לא יצא. רבקה הסבירה לו שיש אנשים זקנים ויש אנשים חולים. ואז הוא שאל, 'מתי התור של אבא?' השבוע הוא אמר לה, 'אימא, אני לא רוצה למות' ואז הוא שאל: 'אבא יחזור זקן?'
"קשה מאוד להתמודד עם השאלות של ראם. עכשיו באזעקות שהיו לנו עם איראן, היינו נכנסים לממ"ד ומדליקים טלוויזיה כדי לדעת מתי יוצאים. אז הוא היה עוקב אחרי המפה ורואה את כל הכתמים האדומים. דבר ראשון הוא היה שואל 'איפה עזה על המפה?' אז אמרנו לו שעזה זה למטה-למטה והוא היה אומר: 'אה, יופי, לא רואים את עזה. אז אבא בסדר, אין לו אזעקות'. ככה ילד בן 5 דואג לאבא שלו".
"מאמינה שהוא לא יעשה שטויות"
בחודשים האחרונים, אחרי זמן רב באפלה וללא כל אות חיים, לא רק שהגיע המידע שהביא עימו בן עמי – אלא גם החל כאמור מבול של סרטונים שהפיץ חמאס, ובהם נראה אלקנה. באחד מהם, שבו הוא מצולם עם החטוף יוסף חיים אוחנה, מזהיר אוחנה כי אלקנה במצב נפשי קשה ועלול לפגוע בעצמו. ככל הנראה זה טקסט מוכתב, חלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ארגון הטרור. ובכל זאת, מדאיג ביותר.
"אלקנה לא יפגע בעצמו", אומרת אימו בנחרצות. "אלקנה הוא איש משפחה ורבקה וראם מאוד-מאוד חשובים לו. וגם אנחנו, כמובן. אני לא יודעת, כי אני לא שם, אבל כאימא אני לא חושבת שהוא יכול לעשות דבר כזה. בוא נגיד שאני רוצה להאמין שהכול בסדר ושהוא לא יעשה שטויות".
מה התחושה שאתם מקבלים כשאתם יושבים עם מובילי המשא ומתן?
"אני לא מבינה מהם שום דבר. זה בעיקר יעקב הבן שלי שנפגש איתם ודואג לעדכן אותנו. עם גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים במלחמה, נפגשתי פעם אחת. ודרך אגב, הוא גם ביקר את ראם פה ביום ההולדת שלו. עם נתניהו נפגשתי רק פעם אחת, די בהתחלה. הוא פשוט הסביר לנו למה הוא הולך לכיוון של לחץ צבאי ושלדעתו ולדעת הדרג הצבאי זה יעזור. שמע, הוא פוליטיקאי טוב. כשאתה יושב איתו אתה יוצא משם בתחושה נעימה".
ואחרי שנה, כשאת רואה שלמרות כל הדיבורים היפים שלו לא התקדם שום דבר?
"אני רוצה להאמין שהם עושים את הכול".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv