כתבות מהסוג הזה בדרך כלל נפתחות בקלישאות בסגנון "השקט שאחרי הסערה", ובאמת בבסיס רמון של חיל האוויר יש בימים האלה שקט של מדבר בשיא הקיץ. אבל עבור הצוותים הטכניים – בעיקר אלה שבמוסכי המטוסים, כמו זה שעליו מפקד סרן ט' – סופה של הסערה שהתחוללה פה בחודש שעבר הוא הכול חוץ משקט. "אנחנו בעבודה מסביב לשעון בכל הדרגים, 24/7, יום ולילה. גם תוך כדי המבצע באיראן – הגיעו הרבה מטוסים עם תקלות כאלה ואחרות, היינו צריכים להשמיש אותם כמה שיותר מהר ולהחזיר אותם למעגל הזמינות המבצעית, שיטוסו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אם פעם להקת חיל האוויר שרה על "הרווח הקטן שבין הנילוס והפרת", כעת כבר הצליח החיל לפעול אפילו מעבר לטווח הזה. וההשלכות על שלל הברגים, השסתומים, השמנים והמכלולים ההידראוליים – בהתאם. למעשה מאז מלחמת יום הכיפורים לא היה החיל באוויר בהיקף ובעוצמה כפי שנרשמו ב-12 הימים שבין 13 ל-24 ביוני. מדובר בהיקפי עבודה שספק אם ט' ואנשיו חוו מעולם, אך מבחינתו הדברים מתקבלים באדישות מסוימת – כאילו אלה היו עוד 12 ימים של שגרה מבצעית.
"במלחמה הזאת כבר פגשנו הכול – כל הסוגים והמינים של התקלות. הכול פגשנו", מסביר ט'. "ובגלל זה אנחנו גם מאוד מתורגלים. ידענו לעשות דברים בשליש מהזמן הרגיל. היום אנחנו כבר הרבה יותר מהירים לעומת השגרה. לא קרה שמטוס הגיע אליי ואמרתי, 'וואו, איזה מטוס שבור. לא יודע איך הוא טס לשם'. רמת ההחזקה בשוטף היא מאוד-מאוד קפדנית".
אחרי התקיפה באיראן, המוסך מחכה
אבל מאחורי כל גיחה יש עשרות זוגות ידיים מוכתמות שמן וריח של דלק חרוך. אחרי מבצעים הרואיים כמו "עם כלביא" תשומת הלב מופנית, באופן מתבקש כמעט, אל הטייסים. כעת, עם שוך הקרבות בחזית המדוברת, זו שעתם של כחולי הסרבלים – הטכנאים. המוסך שט' ממונה עליו הוא זה של מטוסי הסופה, או ה-F-16I, עד לא מכבר מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של חיל האוויר – ה-F-35 שעלה ארצה לפי שמונה שנים גזל ממנו את הבכורה. לכן יש משהו קצת מכמיר לב, ובעיקר משונה, לצפות בהם במוסך כשסימני בלאי הקרבות ניכרים עליהם.
בדיוק כמו שמכונית משפחתית נדרשת לטיפול עשרת אלפים, גם המטוסים – ברזילים מעופפים בשווי של מיליוני דולר – מצייתים לפרוטוקול תחזוקה קפדני. במקרה של הסופה, מספר ט', מדובר ב-400 שעות טיסה – מכסה שרבים ממטוסי החיל הגיעו אליה בדרך לאיראן ובחזרה. מהותית הטיפול לא שונה בהרבה. בדיוק כמו במוסך שלכם, אפילו ג'ק יש במוסך הזה כדי להרים את המטוסים. תיקונים קטנים אפשר לעשות בחניית הקבע של המטוסים, בטייסות עצמן, הצוות של ט' מתעסק בדברים הכבדים באמת.
ואף שט' – במסגרת הרצון לשדר עסקים כרגיל – מסביר שזה חלק אינטגרלי מהטיפולים, כל ה-F16I העייפים שחונים עכשיו במוסך שלו הם גדומי איברים. סופה אחת נפרדה מהמנוע שלה, אחרת פורקה לחלוטין מכל אחוריה, השלישית קטועת כנף ומעל הרביעית הסירו את חופת תא הטייס. ט' מסביר, לנוכח החופה שהונחה אחר כבוד בצד המוסך, שגם זה חלק מפרוטוקול העבודה: בקרה על המנגנונים האחראים למנגנון ההפלטה – זה שלמרבה המזל, וחרף חששות כבדים ביותר טרם המבצע, לא נעשה בו כל שימוש.
"מוודאים שהמטוס יכול לעמוד בזה"
כשהוא נשאל אם המטוסים האלה הגיעו לקצה, עונה ט' בגאווה: "יש עניין של למצות את היכולות עד הקצה". אבל מיד הוא דואג להבהיר: "המטוסים האלה לא הגיעו עד לקצה שלהם. כשאנחנו מכינים את המטוס להגיע לשם יש נהלים מאוד-מאוד ברורים. אין ספק שנכנסים יותר לעומק כדי לוודא שהמטוס יכול לעמוד בזה".
"אומנם אנחנו כבר רגילים בשגרה וסף הריגוש ירד קצת בעקבות המלחמה – עכשיו בטיסה לתימן כבר מרגישים כאילו 'בסדר, עוד גיחה', אבל זה לא באמת ככה. רמת המקצועיות והדקדקנות היא אותה רמה. לפני טיסות ארוכות כמובן יש יותר דריכות. מבינים שכשהוא טס רחוק יש אקסטרה דברים שאתה צריך לשים לב אליהם. זה כמובן לא משנה את הרמה שבה אנחנו עכשיו שמים לב לדברים הקטנים".
"כל מה שמנגנים לנו כבר אפילו עשרות שנים, שמתישהו תהיה מערכה באיראן – זה נהיה המציאות", מוסיף ט' ונותן את האות לחלק הסנטימנטלי יותר של השיחה. "יש לי אנשי קבע בני 40–50 אפילו, שמשרתים יותר משלושה עשורים, כבר שומעים את אותו ניגון כל הזמן – איראן ושוב איראן ו'מתישהו יהיה איראן'. החלום הזה התממש והחיילים, אנשי קבע וגם אנשי מילואים, מבינים את גודל השעה. הדריכות קופצת מדרגה עוד לפני זה, כשאתה מבין שזה נהיה ממשי. אף אחד לא מהסס, לא מפקפק, כל אחד יודע מה התפקיד שלו. הכנו את עצמנו מספיק זמן לזה שכל אחד באמת יודע, ברגע הפקודה, מה הוא צריך לבצע, מה המשימה שלו במערכה הזאת. וזה באמת ככה היה – ברגע שניתנה פקודה הכול התנגן, אף אחד לא שאל שאלות ואף אחד לא הטיל ספק".
"הכינו אותנו לעבודה תחת טילים"
"דיברתי על זה עם חברים והגענו למסקנה שזה השירות הסדיר הכי מטורף שהיה יכול להיות לכל חייל במערך הטכני", אומר א', אחד הטכנאים המשרת בטייסת 201, על המלחמה עם איראן. "בתור חייל בן 21, זה לא משהו שאתה לא ציפית שיקרה לבסוף. אתה שם לב למה שקורה. אתה שם לב להלך הרוחות שקורה בעולם", מוסיף חברו ל', חַמָּשׁ מאותה טייסת.
"נערכנו לאירוע הזה כמה שנים", מציינת רס"ם ע'. "דיברו איתנו על זה, אבל בחצי השנה האחרונה הייתה ממש הגברת היערכות. אני באופן אישי הרגשתי את זה מאוד-מאוד חזק בחודש שלפני המבצע. ואם אני חוזרת לרגע שהבנתי שהלילה זה קורה – לא ידענו. כולנו היינו ממודרים כמובן. אני באופן אישי ידעתי שזה קורה ממש רק באותו לילה, כמה שעות לפני ההתחלה".
"התערבלה לי הבטן וכל הרגשות בעולם צפו: פחד, התרגשות, נצליח, לא נצליח, יש מלא על הכתפיים שלי", משחזרת ע' את אותו לילה, "החימושים שלי יפגעו או לא יפגעו? היינו פה ממש בכוח מלא, כולל המילואימניקים. כולם היו כאן, אבל אף אחד לא באמת ידע שהלילה זה הלילה". מעבר לתרגולת הטכנית – זו הנוגעת לעבודת הכפיים ולמטוסים עצמם – כללה ההכנה, כך מספרת רס"ם ע', גם פן מנטלי לא פשוט, לפני שניגשים למשימה כה כבדה. "הכינו אותנו לעבודה תחת ספיגה וספיגות בעורף, עבודה מנטלית שכל אחד עשה על עצמו. לא ידענו שהולכים לתקוף באיראן וגם לא מתי, אבל התאמנו לאירוע הגדול הזה".
"כשהבנתי שזה קורה אני זוכרת שנהיה לי חם", מוסיפה הנגדת. "הבנתי שזה הולך לקרות ואני כאן בבסיס. אני צריכה לשמור על החדות הכי גבוהה שלי, הכי מקצועיות, לשדר את זה כלפי חוץ לחיילים שלי, לא משנה מה קורה לי בתוך הבטן. הצלחת המשימה מעל הכול. גם אם עכשיו נופלים פה טילים ויש אזעקות, והבית שלנו אולי נפגע, אנחנו צריכים להיות בשיא".
"חיפשתי להיות בליבת העשייה"
רס"ם ע', אשת קבע ותיקה בת 35, אם לילדים, לא הייתה אמורה להיות כאן בכלל. את שירותה הצבאי היא החלה בבסיס אחר של החיל, בתפקיד שונה לחלוטין, אך היא בחרה במסלול המפרך ומשחיר כפות הידיים במערך הטכני על פני העבודה הנוחה והמזגנית יותר שהייתה לה בבסיס הקודם, ששירתה בו בחמ"ל. בגיל 25, כבר אחרי כמה שנות קבע, היא הגיעה לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה כדי לעשות קורסים עם בני 18 שזה עתה סיימו טירונות.
"הגעתי לתחושת מיצוי גדולה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עם חיי. אמרתי, או שאני משתחררת או שאני עושה שינוי מסלול. והלכתי על זה", מספרת הנגדת. "הייתי שלוש שנים לפני קבלת דרגה, כך שהימרתי על כל הקופה. עשיתי הסבת מקצוע ורכשתי פה את כל השלבים המקצועיים. לא ידעתי לאן אני נכנסת. כשכבר נכנסתי קיבלתי הלם, אבל חיפשתי משהו אחר".
"הייתי עדיין רווקה, לא היו לי ילדים, היה לי קל לקום, לעזוב את בית ההורים בשדרות. ולעשות את המעבר", היא מסבירה. ולמה היא בחרה דווקא בחיי טכנאית? "אני לא יודעת לומר. חיפשתי להיות בליבת העשייה המבצעית. אחרי שנתיים כבר הגעתי למצב שאני מובילת מחלקה, אחראית לחימוש מסוים, שזה ממש לא מובן מאליו כשחושבים על זה שלא גדלתי בעולם הזה בכלל".
ח', חברה של ע' בגף נשמ"ת (נשק מונחה ותחמושת), מערסל חימושים בידיו בחיבה כאילו היו ילדיו. בסיור מקדים במפעל הפצצות הוא מדבר בהתלהבות על כל מרעום. במשרד הממוזג גם הוא מדבר על הקושי המנטלי שצץ בימיו הראשונים של המבצע. "המחשבה היא שבסוף יכול להיות שתוך כדי עבודה אתבשר שאנשים מתו לי, שהבית שלי נהרס או שלא יודע מה. אבל בסופו של דבר ידעתי שמה שהכי חשוב באותו רגע הוא המשימה".
גף נשמ"ת נמצא עכשיו בשלב שבו כבר אפשר לחזור קצת לנוח. אם ט' וחבריו מהמוסך והאנשים הטכניים בטייסות שקועים ב"רגע שאחרי", שעתם הגדולה של אנשי החימושים הייתה ב"רגע שלפני". ואכן, כשהגענו בצוהרי היום המדבריים מצאנו את החיילים בסרבלים הכחולים בחצר שבין ההאנגרים הגדולים, מנצלים היטב את הזמן להתרגעות של אחרי ארוחת הצוהריים ולפני שחוזרים לעבודה הטכנית הקשה. ח' וע' עובדים ב"מפעל הפצצות", ואת התשוקה שלהם קשה להסתיר.
"הייתי כמו טווס כשהמטוסים יצאו"
אם בטייסות ובמוסכים מתלהבים מכל מטוס שנוחת בשובו מגיחה, ה"מפעל" הוא המקום שיוצאים ממנו דברים – ולא חוזרים. ח' וע' הם המחמשים בדמעה. וכעת, אחרי חודש, ברינה קוצרים את הסיפוק מחלקם במבצע. יש משהו עצוב בלהחזיק ביד פצצה ששווה מיליונים, שהשקעת שעות בלהרכיב אותה – ולדעת ששעות אחר כך היא תהיה לא יותר משבבי מתכת אי-שם בפרוורי טהראן.
"התחושה הזו שיש לך, שאתה יודע שהפצצה הזו שאצלי ביד היא לא תהיה יותר – אין לך דרך להסביר אותה באמת במילים, כי רק מי שנמצא במקום הזה יכול להסביר", אומר ח'. "מעבר לתחושת הגאווה והשליחות שאני נמצא פה, זה מה שממלא אותי. בגדול, כשהמטוס חוזר ריק, כשאני רואה את המטוס יוצא וחוזר אחרי כמה שעות בלי החימושים שלי – זו התחושה הכי מדהימה בעולם. אני קונה את זה יותר מאשר, לא יודע מה, לטוס לחו"ל. זה ברמה הזאת. אי אפשר להסביר".
"הייתי באחד הדת"קים (דירים תת-קרקעיים, מקום החניה הקבוע של המטוס בטייסת – י"כ) במבצע הזה", מוסיפה ע'. "כשראיתי את המטוסים יוצאים מהכיפות שלהם, זה אי אפשר להסביר. זה פסיכי, זה אדרנלין מטורף. אתה רואה לנגד עיניך את כל השנים, כל ההיערכות, הקשיים, כל ה'לא הייתי בבית', 'לא ראיתי את הילדים שלי', 'לא ישנתי', 'לא אכלתי'. הכול התנקז לרגע אחד שבו המטוסים יוצאים מהכיפות ונוסעים על המסלולים".
והיא מוסיפה: "אני מודה, הרשיתי לעצמי להסתובב כמו טווס. אני לא מתביישת להגיד את זה. ואז נוחתים על הקרקע ומבינים שעשית את הדבר הכי גדול בעולם ויכול להיות שיהיה עוד אחד כזה, שאני צריכה רגע לנחות. הייתה נפילת מתח ממש משמעותית, אני לא מתביישת להגיד. מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים סתם ככה באמצע יום, בבית, במטבח עם הילדים. ואני לא מבינה מה קורה. הבנתי שזו ירידת מתח. פשוט עבדנו כמה חודשים בצורה מאוד-מאוד אינטנסיבית ועצרנו בבום. מודיעים שיש הפסקת אש מ-7 בבוקר. סטופ".
יש אכזבה?
"מי בעד מלחמות? אז אני לא יודעת, כאילו, מה זה תחושת אכזבה? כשהילדים שלי בממ"ד חצי מהיום שלהם, אז לא. אני רוצה חיים שפויים לילדים שלי. אני פה בשביל להעניק ביטחון לעם ישראל, לילדים שלי, לבית שלי. יש תחושה של 'למה זה נגמר ככה?' אבל מצד שני המדינה הזאת צריכה שפיות. נפילת המתח היא קשה ועדיין קיימת. אני חייבת להגיד, היא עדיין קיימת".
"כבר חודשים זו לא השגרה הרגילה"
סרן ט' חווה כעת, כאמור, את השפעות "היום שאחרי". אך כדי להגיע מוכנים ל"יום שלפני", הוא וצוותו, שעוסקים בתחזוקה ארוכת הטווח של המטוסים, מצאו עצמם – וכמובן, בלי שהם באמת יודעים למה הם נערכים – מגויסים להכשרתם של עשרות מטוסי קרב כבר חודשים לפני כן.
"אתה מבין שאתה צריך להיות מוכן בנקודת זמן ספציפית, לא ברמת התאריך אלא ברמת החודש, שבו אתה יודע שאתה צריך להגיע למצב מסוים שאנחנו צריכים לעמוד בו, גם הפקודים שלי לא יודעים בדיוק מה הוא", אומר סרן ט'. "כן, הם לא מבינים למה, ואתה עכשיו במצב המגביל הזה צריך לדעת להסביר את המשמעות בצורה עקיפה ולחבר אותם למשימה למרות המידור. ובסופו של דבר אתה משנה את כל סדר היום במוסך חודשים אחורה. זה אומר שכבר חודשים אנחנו לא בשגרת היום הרגילה, בלי לדעת באמת למה. עובדים עד שעות מאוחרות יותר, עד השעות הקטנות ולפעמים גם בשישי-שבת, ואנשים לא מצליחים להבין למה אתה עושה את זה.
"זה מורכב, זה יותר ממאה אנשים שעובדים במוסך, חלק גדול מהם מאנשי קבע מבוגרים עם ילדים. יש תחת פיקודי אנשי קבע עם ילדים שלא רחוקים מגילי והם לא רואים את הילדים שלהם בשישי-שבת. אתה צריך לדעת לתווך את זה נכון. שבועות לפני רגע האמת רמת הדריכות היא כזו שהם כבר מבינים שמשהו קורה. גם בלי שאמרו לנו, כולנו פה חיברנו את הנקודות, אתה רואה מה קורה בעולם".
"יש בכל זאת נוהלי איכות מיוחדים שהמטוסים האלה עוברים כשהם 'עוברים קו'. החבר'ה פה מהטייסת יוכלו להעיד", אומרת רס"ם ע' ומעבירה את השרביט לטכנאי א'. "במבצע כזה עושים 'אובר'-איכות. בודקים את המטוסים יותר לפרטים, את שמני המנוע, למשל, או את המנוע עצמו. בתור מכונאי זה מה שאני אישית מתעסק בו. בודקים, למשל, אם יש מים בדלק. ובגלל שמדובר בשעות טיסה ארוכות, אתה בודק את זה פי שניים ממה שאתה בודק את זה ברגיל".
בבוקר של 13 ביוני כבר ידע ט', כמו כולנו, מה הדבר הזה שגזל ממנו כל כך הרבה זמן חופשי ושעות שינה בשבועות האחרונים. מאותו הרגע הוא כבר היה בתרגולת שונה מזו שבה הוא פועל כבר שנים. "זה דורש ממני לשנות את סדרי העבודה, לא רק ברמת השעות, אלא גם לדעת לעבוד במקומות אחרים שהם לא בהכרח במוסך, לדעת ליצור עבודה בטייסות, דברים שהמוסך לא מורגל אליהם", הוא מסביר.
"למשל, יש עכשיו מטוס שאני צריך להחליף לו מנוע. עושים את זה במוסך בדרך כלל, כי יש שם כלים מתאימים, והינה פתאום עשינו את זה בדת"קים עצמם", מספר ט'. "אבל בסופו של דבר אתה לא יכול להביא את כל האנשים לתוך הדת"קים, וגם לא את כל הציוד שצריך בשביל לטפל במנוע. זה היה מאתגר מאוד, כמו להחליף מנוע של מכונית בבית ולא במוסך. אבל אתה חייב לחסוך את הזמן של הזזת המטוס ממקום למקום כי הוא חייב לחזור לטיסה. כל שנייה חשובה. בקיצור, אתה מבצע את העבודה גם במקומות שהם לא טבעיים לך, ואפילו יותר מהר ממה שאתה נדרש בדרך כלל".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית