"אנחנו חיים רק כדי למות, עזה הפכה לגיהינום", כך פתח את השיחה איתי ח'אלד סלאם, תושב רצועת עזה. סלאם, שחי בפחד תמידי, הוא אחד ממארגני המחאה נגד ארגון הטרור חמאס, אלא שמאז 2019 הוא מנסה להשמיע קול אחר – אמיץ ושונה ממה שנשמע לרוב בשטח.
יותר מ-600 יום מאז פרצה המלחמה, נראה שמשהו בטון בעזה החל להשתנות. בשבועיים האחרונים הפכו שיחות הטלפון שאני מקבלת מתושבי הרצועה לתכופות יותר, רובן מגיעות בלילות, לעיתים גם באמצע היום – חלקם מדברים בלחש ובגרון חנוק, כולם זהירים ומבקשים שלא אפרסם פרטים מזהים מחשש שייפגעו. הם מדברים על רעב, על פחד, על אובדן התקווה, אבל חוזרים שוב ושוב על אותו המסר: "אנחנו רעבים, אין לנו אוכל".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כעיתונאית ישראלית, אני לא שוכחת לרגע שחמאס הוא שפתח במתקפת הפתע הרצחנית של 7 באוקטובר ביישובי העוטף, הוא שממשיך להחזיק ב-58 החטופים שבשבי והוא שהמיט על הרצועה את האסון שגרר אותה לתהום. זה שלטון אלים, מושחת ומדכא שמנצל את אזרחיו ומשתמש בהם כמגן אנושי, שגרר את עזה למלחמה שממנה אין להם מוצא. במילים אחרות, ארגון הטרור הוא האחראי הישיר למצב ברצועה.
ובהינתן כל אלה, אי אפשר להתכחש למציאות – במשך חודשיים סגרה ישראל את המעברים לרצועת עזה ולא אפשרה הכנסת סיוע הומניטרי. התוצאה בשטח: מצוקה חריפה, מחסור אדיר במזון, שהולך ומעמיק, עדויות גוברות על רעב – ותמונת המציאות שמשחקת לידי חמאס ומוצגת בכל העולם, פוגעת בלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל להמשיך לפעול.
סלאם הוא אחד מארבעה תושבים עזתים שאזרו אומץ והתראיינו לכתבה הנרחבת שאנחנו מפרסמים במגזין N12, בניסיון לספר ולו מעט מן הסיפור של עזה מבפנים. היה להם חשוב להשמיע את קולם ולדבר על הרעב, הפחד והחיים ברצועה, שכבר חודשים על סף קריסה. סלאם, בדומה לשני תושבים אחרים, התראיין בשם בדוי כדי להגן על חייו. ובכל זאת, ברצועה שבה עצם הדיבור עם תקשורת ישראלית עלול להיגמר במעצר, בעינויים או גרוע מכך – עצם ההסכמה להתראיין כרוכה בסיכון ממשי.
הוא אחד ממובילי מחאת בידנא נעיש ("רוצים לחיות") שנוסדה במרץ 2019, ובמסגרתה שטפו אלפים את רחובות הרצועה במחאה על יוקר המחיה, אך בעיקר הפגינו נגד חמאס. מאז ועד היום לא שתק סלאם, גם לא במהלך המלחמה, כשהוא חשוף לאיום מתמיד – וגם בידיעה שזה עלול לעלות לו בחייו.
"חמאס גנבו, אף אחד לא עוצר אותם"
איך נראה המצב בעזה היום?
סלאם: "המצב בעזה עכשיו הוא רעב, רעב אמיתי, זו לא הגזמה. אנשים חיים בתוך רעב יום-יומי, לא מסוגלים לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם. שק קמח עולה עכשיו בערך 600 דולר – כמעט 2,000 שקל. קילו קמח עולה יותר מ-100 שקל. הבעיה היא שאנשים היו עניים עוד לפני 7 באוקטובר, ואין להם אפשרות לכלכל את עצמם".
נוסף על הרעב הגובר, סלאם מדגיש שמעט הסיוע שמוכנס לרצועה לא הגיע לרוב ליעדו. לטענתו ארגון הטרור השתלט גם עליו, מכר אותו לאזרחים בשוק השחור ולא נבלם. "גם הסיוע שנכנס בתקופת הפסקות האש – חמאס גנב אותו ומכר לאזרחים. בכנות, אז המחירים היו נמוכים הרבה יותר מהיום. המאפיות עבדו אז דרך תוכנית המזון העולמית, היום הן סגורות".
"גם את הקמח מהכנסת הסיוע האחרונה גנבו", מוסיף סלאם בתסכול. "את זוכרת את המבצע של איחוד האמירויות להכנסת הסיוע? אז הוא נגנב בידי חמאס, וזה ברור כי הוא נמכר בשוק באופן פומבי ואף אחד לא עוצר אותם".
גינוי של טבח 7 באוקטובר בקול ברור יציב אותך בסיכון אמיתי אם אתה חי ברצועת עזה תחת שלטון האימה של חמאס. ובכל זאת, סלאם אומר את זה באופן שאי אפשר לטעות בו. "אנחנו נגד מתקפת 7 באוקטובר, מבחינתנו זה פשע. זו גם דעתי האישית וגם העמדה הרשמית של 'רוצים לחיות' – מי שחוטף ילדים, נשים וזקנים הוא חולה נפש. אנחנו רואים בחמאס ארגון של חולי נפש, שלא מייצגים את תושבי עזה".
"רוצים להיות האלטרנטיבה לחמאס"
סלאם שומר על הטון הנחרץ ומוסיף: "אנחנו גם רוצים שחמאס יעזוב את רצועת עזה. לא רוצים שחמאס ימשיך לשלוט פה, אנחנו לא רוצים אותו. להפך, אנחנו רואים בזה הזדמנות, כמו שקרה בסוריה נגד בשאר אסד, גם אנחנו רוצים להיפטר ממשטר חמאס הרשע. אנחנו המורדים, ורואים בעצמנו את 'היום שאחרי' – אנחנו רוצים להיות האלטרנטיבה לשלטון חמאס. הכי טוב לישראל כרגע זה לעבוד עם תנועת 'רוצים לחיות', כולם יכולים לשתף איתי פעולה", הוא אומר ומייחל לפתרונות: "אנחנו יכולים להקים אזור בטוח, נטול חמאס, שבו יוכלו אזרחים לקבל סיוע. אנחנו מוכנים לחלק את הסיוע באופן ברור ושקוף כך שלא יגיע לידיים של חמאס".
נראה שבמבחן המציאות המחאה נגד חמאס לא מצליחה להתרומם, להחזיק לאורך זמן ולהוביל לשינוי כלשהו בשטח.
סלאם: "אני מאמין שההפגנות שלנו משמיעות קול, אבל איך אזרחים שלווים, לא חמושים, יפילו ארגון חמוש שמאמין בהרג, במעצרים ובעינויים? הם הרגו את עודאי א-רבעי, בן 22, רק מפני שהשתתף בהפגנות בזמן המלחמה. אני מקווה שהקול שלנו באמת נשמע בישראל ובמערב. חמאס לא מייצג את תושבי עזה, זו קבוצה קטנה שהשתלטה בכוח הזרוע. ישראל צריכה להבין את זה – לא לתקוף אזרחים בטענה שחמאס משתמש בהם כמגן אנושי. זו טעות שצריך לתקן. ישראל צריכה לכבד את האזרחים בעזה".
אז איך ההפגנות משרתות את המטרה שלכם?
סלאם: "ההפגנות יכולות להיות רק לשם השמעת הקול, לא יותר מזה. אנחנו לא יכולים להפיל את חמאס, חד-משמעית לא. אין לנו נשק, אין לנו צבא, אין לנו ממשלת אופוזיציה. האנשים בעזה חלשים מול חמאס. גם אם הוא איבד 60% מהיכולת והשליטה שלו בעזה, איך יכול אזרח לא חמוש להתמודד עם ארגון חמוש? עשרה חמושים יכולים לשלוט על שכונה שלמה".
הוא מדגיש שמדובר בקריאה אנושית, לא פוליטית: "מי שרוצה לעזוב את עזה, שיעזוב. מי שרוצה להישאר, שיישאר. אי אפשר לגרש עם שלם, וגם ישראל לא תצליח. אנחנו רק רוצים להשמיע את קולנו".
לדבריו, ההפגנות בעזה הן רגע שחייב להירשם ולהדהד. "אנשים יצאו לרחובות כדי לומר, 'חמאס החוצה, חמאס החוצה!' הם גם קראו להחזרת החטופים הישראלים. זה רגע שצריך להירשם לזכות תושבי עזה". גם לישראל יש מבחן מבחינתו: "צריך להתייחס אלינו כמו אל בני אדם. אנחנו חיים כיום בתנאים קשים. אני לא מאשים את העם בעזה, הוא מדוכא וחלש – אבל ממשלת ישראל עדיין לא קיבלה החלטה אמיצה להפריד בין חמאס לאזרחים. אם זה יקרה, ההכרעה תהיה מהירה ואולי גם החטופים יוחזרו".
"זו זכותי לסרב להם ולהתנגד"
ח'ליל הוא צעיר עזתי שאני מכירה היטב בשנתיים האחרונות. מאז תחילת המלחמה אנחנו בקשר קבוע. ביום שבו החל מבצע "מרכבות גדעון", לפני כשבועיים, הוא התפנה עם משפחתו מצפון הרצועה לדרומה, תחילה מג'באליה ולאחר מכן למרכז הרצועה, שם שהו בתחילת המלחמה. "המצב היום קשה מאוד", הוא אמר לי בשיחה שקיימנו בימים האחרונים. "יש רעב. הרעב מכה קשה. "אפילו הסיוע שנכנס בימים האחרונים – רובו נבזז בצורה קולקטיבית. רוב האנשים בכלל לא נהנו ממנו, האנשים סובלים מרעב חמור מאוד".
מה אתם אוכלים ביום-יום?
ח'ליל: "אנחנו מנסים לאכול כל דבר. אם יש לנו מזל – עדשים. עשר עדשים. לרוב אוכלים בכף, כי אין לחם ואין קמח. אולי קצת שעועית מקופסאות שימורים. ירקות כמעט שאין. מי שתייה – כן, יש".
המחירים ברצועה, לדבריו, אינם סבירים: "קילו קמח עולה בערך 100 שקל, סוכר 150 שקל, עגבניות – 40 או 50 וביצים? לא קיימות בכלל".
אז חמאס אשם במצב?
"אני מתנגד לחמאס עוד מלפני המלחמה. אני רואה שהשלטון שלהם בעזה הוא שלטון עריצות. אני חושב שזכותי להתנגד – כמו שבכל מדינה יש אופוזיציה, אז גם לי יש זכות כזו. האידיאולוגיה שלהם לא מתאימה לשלי. כל מה שהם עושים זה למען האינטרסים של המפלגה, לא למען העם. אף פעם לא ראיתי אותם עובדים באמת למען העם. אז זו זכותי כאזרח – לסרב להם, לכתוב נגדם ולהראות את האמת מתוך עזה".
ובנוגע לסיוע ההומניטרי, הוא אומר: "היום בעזה בטוח שכולם גונבים סיוע, אבל בפרט חמאס. כן, הם גונבים סיוע, זה בטוח. ברור שגורמים מהשלטון לוקחים סיוע".
הקשר בין מצב ממשלת נתניהו למחאה בעזה
מה אתה חושב על מנגנון החלוקה החדש? אתה אופטימי שזה ישנה משהו?
ח'ליל: "כולם מדברים על זה ברחוב, אבל לא ברור אם התוכנית תצליח או תיכשל – הכול תלוי במה שיקרה כשיתחילו ליישם אותה בפועל. בטוח שחמאס ייפגע מאוד מהמהלך הזה – כי המשמעות היא שהסיוע יברח לו מהידיים, ולא תהיה לו שליטה עליו. זה יפגע בו מאוד. זה הפך כמעט לדבר האחרון שיש לו שליטה עליו, והסיוע עכשיו בורח לו".
לקראת סוף הריאיון מבקש ח'ליל להעביר מסר ישיר לציבור הישראלי: "תושבי עזה הם לא כולם חמאס. הם עם של שלום, עם שרוצה שלום. כולכם ראיתם את ההפגנות שיצאו בעזה לאחרונה – כולן התנגדו לחמאס ולהתנהלות שלו. אנחנו צריכים לדבר יותר אחד עם השני, כעמים, כדי שנוכל להגיע ליותר הזדמנויות לשלום. וגם הישראלים צריכים להיפטר מהקיצוניים בממשלה שלהם, כי האנשים האלה הם בעיה גם לעם הישראלי. אם הממשלה הזו תיפול, גם אנחנו נוכל יותר להתנגד לחמאס".
"לא מפחד, רק מאלוהים"
סמי עובייד, בן 66 מעזה, הוא מהקולות החריגים שנשמעים מתוך הרצועה – לא רק בגלל העברית הרהוטה ששגורה בפיו, אלא בעקבות האומץ לדבר בפנים גלויות. מתחילת המלחמה הוא מתראיין כמעט ללא הרף לתקשורת הישראלית, בשמו ובפניו, לא מפחד להזדהות, גם כשמאיימים עליו. "אני לא מפחד, רק מאלוהים. למה מה? אלוהים ברא אותי ונתן לי נשמה, ואני לא יוצא עד שהוא לא מחליט שהוא לא רוצה אותי חי עוד על כדור הארץ", הוא אומר.
עובייד חי בעבר במשך יותר משבע שנים בתל אביב, בין 1981 ל-1988. "פעם הייתי נוסע מעזה לתל אביב ומגיע בתוך חצי שעה. היה בטוח", הוא מספר, אבל היום הוא מדבר אחרת – מתוך עזה, מתוך גלי ההרס והאבק וכמי שאיבד את בנו.
"יש לי חמישה ילדים. אחד מהם נהרג במלחמה – יוסף, בן 27. זה קרה ב-30 באוקטובר 2023, ב-11:30 בבוקר, כשהוא היה במונית", אומר עובייד בדמעות. "כל החמישה שהיו באותו רכב נהרגו מירי ארטילרי. הוא היה מותק של אדם, גבוה, יפה, שחיין שהיה שוחה כל יום בעזה. זה היה התענוג שלו".
ובסופו של דבר חמאס הוא שהמיט על עזה את האסון הזה.
עובייד: "סינוואר עשה את כל הרוע, וחמאס עשה שטות. אנחנו והישראלים משלמים בגדול על מה שקרה, ואין לדעת לאן זה יגיע. אף אחד לא יכול לנבא".
"אומרים שזה כסף מלוכלך"
איך נראית המציאות היום-יומית בעזה?
עובייד: "צה"ל הורס בתים ומוחק שכונות, גומר אותן. המצב כל כך קשה. יש רעב. אין אוכל. בקושי יש אוכל. אין פירות, אין בשר, אין דגים ואין סיגריות, אין מספיק לחם וחיטה וגם סוכר אין. רוב התושבים לא עובדים ואין להם כסף. אין בנקים. אני קונה משהו, ואומרים שזה כסף מלוכלך וזה מה שיש".
מה המחירים היום של מוצרים בסיסיים?
"קניתי קילו סוכר ב-158 שקל, המחיר של שק חיטה, 25 קילו – 1,500 שקל. קילו עגבניות, תפוח אדמה וחצילים – 40 שקל. קילו אבטיח – 50 שקל. ואין הרבה סחורה, ואין כסף. שתי סיגריות, לא קופסה – קניתי ב-120 שקל".
עובייד מתנגד בחריפות למדיניות הסיוע הנוכחית. "ממשלת ישראל אומרת שחמאס גונב את האוכל שאנחנו מכניסים, אבל היא צריכה להכניס סחורה בעזה לתושבים. במשך חודשיים לא הכניסו סחורה בכלל לעזה, אז מה זה שווה?". לדבריו, ארגון הטרור הקיצוני איבד שליטה בשטח. "חמאס עכשיו לא שולט. נגמר לו הכוח בעזה. מי שבחמאס הוא במנהרה ולא יוצא החוצה כי הוא מפחד שישראל תהרוג אותו, והמסכנים למעלה – אוכלים ח**".
הפחד נוכח ברחוב?
"אני שלוש פעמים אדרוש מאנשים לבוא ולצעוק 'אנחנו רעבים, אין לנו אוכל', אבל הם מפחדים מחמאס עד עכשיו. אומרים לי שאני משוגע שאני עושה את זה כי חמאס יעשה לי מוות".
הוא לא מקבל את הרעיון של פיקוח אמריקני או מנגנוני סיוע חדשים. "כל הבלגן של סיוע והכנסה וחברה אמריקנית – בטיח. צריך להכניס סחורה לעזה. אתם לא תוכלו לעקור בכוח את תושבי עזה – זו טעות גדולה. כל העולם רואה את זה. אתה רוצה שמיליון יעופו מעזה? העולם לא ייתן. תקבלו ממנו כרטיס אדום".
"מפחד מאוד מרדיפה ומחטיפה"
אחמד, תושב הרצועה שנחשב לאחד הפעילים הבולטים נגד חמאס, ביקש שלא אפרסם את ההקלטה של השיחה עימו. הוא מדבר בזהירות ומודע היטב לסיכון. במקביל הוא מפרסם התבטאויות חריפות נגד ארגון הטרור הסוני ברשתות החברתיות. "אני מאוד מפחד מהמוות, מחטיפה או מרדיפה", הוא מדגיש.
הוא מתייחס למנגנון החדש לחלוקת הסיוע ומייחל שיוביל לשינוי: "אני חושב שהמנגנון החדש שעתיד להגיע הוא הטוב ביותר. תושבי עזה משתפים ברשתות החברתיות תמונה נפוצה של 'קופון סיוע', שכולל לחם, ירקות, פירות ודברים אחרים, והם מקווים לקבל אותו בקרוב. אני ממתין שיפנו אותנו לאזור רפיח כדי להינצל מחמאס. אני מאמין שהפרדה בין אזרחים לחמאס תתרום רבות לביטחונם של תושבי עזה, הרחק מאזורי הלחימה".
בשיחתנו הוא משתף במצבו הרגיש ובהקרבה שלו בעקבות הבחירה לצאת נגד חמאס בגלוי. "אני אדם שהקריב רבות במהלך המלחמה – עברתי חקירות ומעצר, וגיניתי באופן נחרץ את הטבח הרצחני ב-7 באוקטובר. מה שקרה באותו יום מזעזע – אי אפשר לקבל תקיפה של אזרחים, חטיפות ואונס. זה מעשה שאינו מתקבל על הדעת".
הכול יודעים מי הוביל את עזה לאסון שהיא נתונה בו, אך דווקא מתוך ההריסות, מתוך הפחד, נשמעים קולות אחרים. תושבים שלא מבקשים שנצדיק אותם, רק שנראה אותם. שנבין שמתוך הרצועה, תחת אש, רעב ומשטר של פחד, יש גם מי שמדבר בקול אחר. בתוך עזה יש גם מי שדורש שינוי, מי שמסרב לשתוק ומי שעדיין מאמין שאפשר אחרת. אומנם הקול הזה שקט ונדיר יותר, אך ראוי שנקשיב לו.
פנינו לדובר צה"ל ולדוברות ראש הממשלה בנוגע לטענות על הרעבה מכוונת, אך לא נמסרה תגובה.