"הגנרלים כשלו, הפוליטיקאים כשלו, אבל הצבא והחיילים שלנו נתגלו בגדולתם", אומר שורד השואה משה שטיינר. טבח 7 באוקטובר החזיר אותו 80 שנה אחורה, לימים שבהם היה ילד יהודי שנמלט מהמרצחים הנאצים באירופה. "חיילים הקריבו את חייהם כדי להשיב חטופים, והסולידריות של העם שלנו נחשפת כשמחבקים את משוחררי השבי ומלווים את החללים לקבורה, עטופים בדגלי ישראל. התמונות האלו נתנו לי תקווה לתיקון, למשהו חדש", אמר.
שטיינר, בן 91, חבר קבוצת יבנה, שרד את השואה יחד עם אחיו ואביו, כשהיה רק בן 10. הוא נולד בעיר ניטרה בסלובקיה ועלה ארצה בעליית הנוער בתום המלחמה. "ב-7 באוקטובר נשבר לי הלב. היום כבר יש לנו מדינה עצמאית, יש לנו צבא, אחד הצבאות החזקים בעולם. הבטיחו לנו שהשואה לא תחזור שנית. אבל באותו יום הכול התפוצץ לי בפנים", הוא מספר בשיחה עם N12.
"אני חושב שחמאס גרוע יותר מהנאצים", מוסיף שטיינר. "אני נזכר באחותי הדי, שהייתה אז רק בת 16, ובאימא שלי הלן. הן נשלחו לתאי הגזים, זה היה מוות נורא – אבל הוא נמשך חצי שעה. לעומת זאת, החטופים סובלים כבר יותר מ-500 יום בשבי. הטרוריסטים של חמאס אנסו ורצחו, עינו, הכו והרעיבו. סבל מתמשך הרבה יותר גרוע, ולכן לדעתי, כניצול שואה, מחבלי חמאס התגלו כגרועים מהנאצים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"לא ידעתי שהנסיעה תציל את חיי"
שטיינר מגולל את סיפור ההישרדות שלו: "היום לפני 80 שנה, בסוף חודש אוגוסט 1944, היינו שלושה נערים יהודים. אני הייתי בן 10 וחצי, אחי הגדול מרדכי היה בן 12 וחברנו יהודה כץ היה בן 9. החלטנו לצאת לבקר את האבות שלנו, שעבדו במחנה כפייה שהיה מרוחק מהעיירה ניטרה כ-30 קילומטרים. שמנו לב שיש משאית שנוסעת אחת לשבוע להביא מהעיר חומרי בניין ומזון למחנה העבודה. שיחדנו את הנהג, נתנו לו כמה קורונות, כדי שייקח אותנו לשם".
"באותו יום לא ידעתי שני דברים", אומר שטיינר, "שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה את אימא שלי – ושהנסיעה הזאת בעצם תציל את חיינו. לא סיפרנו לאימהות שלנו לאן אנחנו נוסעים, מכיוון ששום אימא יהודייה, בעיצומה של מלחמה, לא הייתה מרשה לילדים רכים לצאת לדרך מסוכנת לבדם".
"כשהיינו במחנה העבודה יומיים-שלושה, עזרנו לאבות שלנו בסלילת כביש שהיה חיוני למאמץ המלחמה של הגרמנים. טיפסנו על העצים ואכלנו מפירות העונה, ואז הגיעה מהעיר ידיעה שכל היהודים שעדיין נותרו בניטרה נלקחו למשרפות, ובעצם ניטרה 'נקייה' מיהודים".
"כשהגיעה הידיעה", נזכר שטיינר, "השומרים הסלובקים פתחו את שערי המחנה והתארגנו קבוצות של בריחה. יצאנו למסע הישרדות של שמונה חודשים, שבהם ברחנו מהנאצים. אבא שלי עליו השלום היה יהודי נאיבי מאוד. הוא היה בעל מכולת. כל צעדיו היו בשביל להציל חיים. הוא עמד בפני הדילמה של חייו: לרוץ העירה ולראות מה קורה עם אשתו והבת שלו או להציל את שני הבנים שלו שנמצאים יחד איתו. בשלב מסוים הוא החליט: כרגע אני חייב להציל את שני בניי. כאן התחיל מסע ההישרדות שלנו".
"מי שפתח את הדלת היה מלאך"
"הסתתרנו בשדה תירס, והמזון העיקרי שלנו היה אותו תירס", ממשיך שטיינר לגולל את סיפורו הלא ייאמן. "במטע הסמוך אכלנו מדי פעם תפוחים רקובים. במהלך החודשים שחלפו התירס התייבש וכבר לא היה ראוי למאכל. הבנו שאנחנו עלולים למות מרעב. באישון לילה היינו ממלאים בקבוקים במי ביצה מזוהמים. הייתה לנו שמיכה אחת, וכשהלכנו לישון היה לנו נוהג: שלושת הילדים באמצע והמבוגרים בצדדים, כל אחד מושך את השמיכה לצד שלו כדי שיתחמם קצת ויעבור בשלום את הלילה".
"באחד הלילות יצאו אבא שלי וחברו דזידר כץ לחפש מזון", הוא ממשיך. "באחד הבתים דלקה עששית. הם דפקו בדלת ומי שפתח אותה היה לא בן אדם אלא מלאך: איכר סלובקי ושמו יאן צ'אראי (Jan Caraj). הוא פתח את הדלת וראה שני אנשים רזים מאוד ומזוקנים. הם סיפרו לו שאנחנו עומדים למות ברעב ואנחנו מבקשים קצת אוכל. צ'אראי נתן להם אוכל, ואבא שלי ניגש אליו ונישק לו את הרגליים. הוא אמר לו: 'אדוני, תרחם. בתוך שדה התירס יש עוד שלושה ילדים רכים – תן עוד משהו בשבילם'. כך נוצר הקשר עם משפחת צ'אראי. כשנגמר האוכל, חזרו אליו פעם נוספת".
אבל כאן לא תמו הצרות של המסתתרים. "כשהסתתרנו בתוך ערמת הקש, גילו אותנו גנבים ושדדו את המעט שהיה לנו", מספר שטיינר. "קראנו 'שמע ישראל', כיוון שחשבנו שאנחנו נפרדים מהעולם הזה. הבנו שמישהו יודע שמסתתרים באזור יהודים והחלטנו לעזוב את המקום ולצאת למסע. נדדנו בשדות וביערות. היה מזג אוויר סוער, הגשם לא פסק מרדת. היינו רעבים, צמאים ורטובים. אחי, ארווין מרדכי שטיינר, הגיע לאפיסת כוחות. אדון כץ הרגיש שהילד הזה הולך להתעלף ונשא אותו על גבו. כך הוא המשיך את המסע שלו במשך קילומטרים של הליכה, נושא את אחי מרדכי".
"אי אפשר לשרוד מזג אוויר כזה"
"הסתיו באירופה מזכיר את אמצע החורף כאן בישראל", משחזר שטיינר. "התחילו גשמים, צ'אראי הציע שנסתתר בערמת קש שלו שהייתה מרוחקת 900 מטרים מהכפר. הוא הציע לחפור מנהרת מסתור, נכנסנו אליה והוא סתם את הפתח בצמחי תירס. יושקו בן ה-14, בנו של אדון צ'אראי היה עוזר נאמן לאביו והביא לנו אוכל פעם או פעמיים ביומיים".
"בסוף שנת 1945 מדדו ברחבי אירופה מינוס 25 מעלות מתחת לאפס. ערמת הקש נרטבה לחלוטין, שלג ומים חדרו פנימה והכול קפא. שכבנו על הקרח בבגדי קיץ. בן אנוש לא יכול לשרוד מזג אוויר כזה", אומר שטיינר. "אדון צ'אראי עשה מעשה אמיץ, נועז ביותר, והחליט להכניס אותנו לתוך ביתו. הבן יושקו הגיע אלינו עם עגלה רתומה לשני סוסים ושמיכות בפנים. הוא הביא אותנו לבית שלו. בבית של צ'אראי היה מחסן רעוע, אבל הוא היה מלא ספרי קודש נוצריים. למחסן הייתה דלת אחת, היא הובילה אל סלון הבית. ארון עם דלת כפולה הפריד בינינו ובין המשפחה".
"בלילה הבעיר אדון צ'אראי את האח וחימם אותנו", ממשיך שטיינר לספר. "הוא נתן למבוגרים חצי סיגריה ולילדים קובייה של שוקולד. למשפחה היה מכשיר רדיו, ובחצות שידרו חדשות BBC מתורגמות לשפה הסלובקית. בתחילת אפריל 1945 ראינו ושמענו שהצבא הגרמני במנוסה. שמענו קולות בשפה הרוסית וידענו שהשחרור מגיע. הייתה שמחה מהולה בעצב לאחר שהתגלה גודל האסון של עם ישראל ושל משפחתנו הקרובה".
"זאת הייתה שואה נוספת"
"אחרי המלחמה ספגנו את המכה הבאה", נזכר שטיינר בכאב. "אבא שלי אמר, 'אנחנו חוזרים הביתה'. כשהגענו לעיר גילינו: אין אימא, אין אחות, וכל בני המשפחה מצד אימי נרצחו מזמן. אי אפשר להיכנס לבית שלנו בחזרה. חשבנו שנצא גיבורים – אבל למעשה התברר שזו הייתה שואה נוספת. שדדו את הבתים וגנבו את הרכוש והבגדים שלנו. הם לא רק רצחו אלא גם ירשו".
ביוני 1949 עלו ארצה שלושת הילדים ששרדו יחד בשדה התירס. את דרכם עשו באונייה של עליית הנוער. "עברנו בין מוסדות, ובסופו של דבר נחתנו בקבוצת יבנה. הקמנו משפחות ונולדו לנו ילדים, נכדים ונינים. משהו חדש התחיל לצמוח. ועדיין, החשבון שלי עם הקדוש ברוך הוא לא סגור. אתה שואל תמיד את השאלה: למה אלוהים עשה לנו דבר כזה?"
לימים גילה שטיינר את התאריך המדויק שבו נשלחו אחותו ואימו לתאי הגזים: כ"ד בתשרי התש"ה. "נולד לנו נין וההורים נתנו לו את השם אלנתן שלם. הברית הייתה בכ"ד בתשרי התשע"ה – בדיוק 70 שנה אחרי שסבתא רבא שלו ואחותי נשלחו לתאי הגזים. ביום הברית אמרתי: קול נשמע בשמיים, ללאה הלן בת שרגא שטיינר לבית אקשטיין נולד חימש בארץ ישראל, והיום הוא מובא בבריתו של אברהם אבינו".
"יש לי נכד בקבוצת יבנה, שמו ניסים", מספר שטיינר. "הוא נלחם כדי שיגייסו אותו לקרבי ומשרת בסיירת חרוב. בשבוע שעבר הוא קיבל תעודת הצטיינות פלוגתית, חתומה בידי מפקד הסיירת, ועשה לנו כבוד עצום. אמרתי לאימי בליבי את הנבואה מתוך ספר ירמיהו: 'כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו לארץ אויב".