בפתח הפגישה שלנו, לדיצה אור חשוב לשתף איך נראים בימים האלה, וכבר יותר מ-600 ימים, חייה של אם של חטוף. "אני רק חיה את הרגע הנוכחי. מה שהיה בעבר מת. העתיד? מי בכלל יודע מה יהיה. אני חיה לגמרי-לגמרי ברגע הזה", משתפת אור. "קרה לי כמה וכמה פעמים שאני אומרת למישהו, נניח, 'זה היה לפני שנה וחצי בערך', ואז אני קולטת שבעצם אני מתכוונת שזה היה שנה וחצי לפני תחילת המלחמה. בעצם מרגע שאבינתן נחטף זה יום אחד. הזמן לא הולך, הזמן עומד, והתאריך לא מתחלף והשעות לא מתחלפות ואני עושה דברים, אבל זה הכול יחידה אחת. מאוד-מאוד קשה לי לדעת מה היה, מתי היה. אני שוכחת דברים בצורה היסטרית.
"בגדול, עד שמחת תורה התשפ"ד הייתי דיצה אור. משמחת תורה אני רק אימא של אבינתן. זה אומר שלא חזרתי לעבודה, שבה לימדתי פסיכולוגיה יהודית במכללות להכשרת יועצים ומטפלים. ובתור אימא – אבינתן הוא השני בשבעה ילדים, שיהיו בריאים – אז האימהות שלי היא על המינימום. בתור סבתא, עוד פחות ממינימום. שיהיו בריאים, יש תשעה נכדים. דברים אחרים – כמו תחביבים, חברות, עניינים – זה ממש על אפס. כל הזמן העיניים על הכדור, רק במאמצים 24/7 להחזיר את אבינתן".
"זה כל רגע להילחם, לא ליפול לתוך התהום. כמו בטבע, כל דבר שאתה מחזיק גבוה, אתה צריך להפעיל עליו כוח. כי אם אתה תפסיק להפעיל כוח הוא מיד נשמט למטה. גם הנפש, בשביל שהיא תהיה בתדר גבוה של אומץ, תקווה, אמונה, אהבה, יצירתיות ויוזמה, צריך כל הזמן להפעיל עליה את השריר של הבחירה. כי אם לא, אז ההתרסקות והתהום פה. הם זמינים, הם כל הזמן לידי, וברגע אחד שאני עוזבת אני מיד בתוך השנאה, הפחד, הצער המטורף והאין-סופי. והזמן שזה הכי נוכח בו הוא בבוקר, כשאני מתעוררת. אז מתוך הרפיון הזה של השינה הכול פתוח והתהום צף. ואני פותחת כל בוקר בבכי, זה הדבר הראשון שאני עושה. אני נותנת לזה בערך שעתיים. אני בוכה, מתפללת ושותה קפה. ואז גם אומרת תודה על הרבה דברים מדהימים וטובים שיש בחיי, לאט-לאט אוספת את עצמי, ואז אני יוצאת לעולם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אני לא יודעת מה הוא עובר"
אבינתן אור, אחד החטופים היחידים שלא התקבל מהם אות חיים מצולם, כבר בן 32. בפברואר צוין יום הולדתו השני בשבי. אור, שבשנים האחרונות לפני החטיפה התגורר בתל אביב ועבד כמהנדס בחברת פיתוח השבבים העולמית אנבידיה, נולד וגדל בהתנחלות שילה שבחבל בנימין, ולו שישה אחים ואחיות. קודם לכן התגורר בבאר שבע, שם למד הנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וסיים בהצטיינות. שם גם הכיר את נועה ארגמני, ילידת העיר, שלמדה יחד איתו. השניים, שהתגוררו יחד בשנתיים ההן, גם נחטפו באותו בוקר ארור. תיעוד חטיפתם ממתחם פסטיבל נובה ליד קיבוץ רעים, על גבי אופנוע, מובלים בידי המון עזתי שפשט על המסיבה, היה אחד הראשונים שפורסמו, כבר באותו בוקר.
"אומנם אבינתן הוא הבן השני שלי, אבל יש לו אופי של בכור", אומרת אור. "הוא תמיד זה שיבוא וישפץ לי בבית דברים כשצריך. אם צריך לבנות סוכה, לאחסן דברים בבוידעם או לטפל בביוב שנסתם, זה הוא. הוא מתקשר בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, שיחה כזאת מתוקה של חמימות וקרבה. וזה אחד הדברים שמאוד-מאוד חסרים לי. אופי של בכור – זה לא רק כלפי המשפחה. בכל מקום הוא כזה סלע. אנשים מרגישים בטוחים לידו. אחרי החטיפה, כשהבנו את הנתונים היבשים, איחלנו לכל החטופים שהם איתו. הוא בטוח דואג להם ומסדר שיהיה להם הכי טוב שאפשר. הוא גם נורא מצחיק. אומנם הוא לא מדבר הרבה, הוא לא טיפוס של רעש וצלצולים, אבל הוא כזה קורע מצחוק, כשהוא משחיל משפט כולם על הרצפה".
מה אתם יודעים על המצב שבו הוא מוחזק?
"אנחנו יכולים להגיד שהוא נמצא מאות רבות של ימים מתחת לאדמה. בלי שום חשיפה לאוויר הפתוח, בלי אור יום. המנהרות הגבוהות ביותר הן בגובה של 170 ס"מ, ואבינתן הוא 197 ס"מ. אפשר להבין מה זה עושה, כל הנתונים האלה יחד. אבל מעבר לזה, אני לא יודעת מה הוא עובר, מה עשו לו, מה הוא אוכל ומה ניסו להוציא ממנו. אני לא יודעת כלום".
"משחקי רעב אכזריים בין משפחות חטופים"
העסקה השנייה, זו של ינואר–פברואר השנה, הביאה איתה המון מידע חדש על 55 החטופים שעדיין מוחזקים שם. על חלק מהמשפחות הוא הקל, על אחרות הוא גזר שקיעה גדולה עוד יותר לתוך המועקה, ורבות מהן הוא הניע עוד יותר לפעולה. ובכל זאת, גם אחרי כל היצף המידע הזה, כפי שמאשרת דיצה, משפחת אור היא עדיין אחת המשפחות שיודעות כנראה מעט מאוד יחסית על מצבו העכשווי של אבינתן.
"אנחנו לא מנסים להיכנס למרוץ הזה של להוכיח שהבן שלי הוא הכי הומניטרי, הכי מסכן, או להנפיץ כל מיני דוחות רפואיים. אלה משחקי רעב אכזריים מדי שמכניסים את המשפחות לתוכם. אנחנו משתדלים לשמור על רמה מוסרית, שבה אנחנו לא נפגע באחרים ולא נציע כל מיני מתווים ותוכניות שעלו בתקשורת לאחרונה, מיוזמות של משפחות מסוימות, שמקדמות את הילדים שלהן תוך שהן פוגעות בילדים אחרים ומרעות את הסיכויים של ילדים אחרים לצאת. אנחנו לא ניכנס למשחק הזה".
"פה נכנס רובד חדש של עומק במובן של האמונה", מוסיפה אור. "אנחנו אנשים מאמינים. כל דבר שפוגש אותנו בחיים – הכול מונהג, הכול קורה בהשגחה פרטית על ידי בורא עולם. המשימה שלנו כפולה: גם להתנהג בצורה הכי אפקטיבית, חכמה ומודעת במישור של המציאות הטבעית והגלויה, אבל גם לזכור כל הזמן שיש יעד לחיים, שיש דרישות מוסריות מאיתנו ושיש לנו מסלול התפתחות רוחנית ומוסרית שעובר דרך כל הניסיונות שלנו בחיים".
וזה שאבינתן שם כבר יותר מ-600 יום – גם זו השגחה עליונה?
"ברור. איך לא? דבר כל כך דרמטי, ייתכן שזה קרה במקרה?", אומרת אור אך מדגישה: "זה מאתגר את האמונה. האמת, זה מאתגר אותי, לא את האמונה. מה הכוונה? כולנו למשל חיים בדורות שאחרי השואה. אנחנו כבר יודעים מה זה להאמין, למרות שהעולם מפגיש אותנו עם הדברים הכי נוראים שאי אפשר אפילו לחלום אותם בכלל. ואנחנו בכל זאת מאמינים. אז אין חידוש אמוני או תיאולוגי במה שקרה במציאות של אבינתן. יש אתגר שלי להרחיב את החוויה הקיומית שלי, שתוכל להכיל את זה בלי למרוד באמונה ולשבור את הכלים".
את מוצאת את עצמך מהרהרת "מה זה אומר עליי אם הקב"ה הביא אותי למצב הזה"?
"יש פה בוודאי דיבור אלוקי. הקב"ה כל הזמן מדבר איתנו, כל מה שקורה זה דיבור, זה מסרים, זה תקשורת. להבין את הקושי, הייסורים, והכאב – ואולי לזה אתה מרמז – יש לכך ההסבר הכי פשטני וראשוני של שכר ועונש. 'רע לך, סימן שאת לא בסדר'. אבל אני לא שם, האלוקים שלי לא שם. זו לא האמונה שלי. האלוקים שלי הוא טוב מוחלט. וכל דבר שפוגש אותי שהוא בחוויה של ייסורים הוא לא עונש אלא גדילה שמאתגרת אותי להתפתח ולהתרחב, ולשכלל את ההבנה שלי. למה זה דומה? אני אתן לך כדוגמה חדר כושר. אתה רואה בן אדם שמתאמן בחדר כושר, הוא מזיע, אדום ומתנשף, ואתה אומר לעצמך, 'וואי, איזה אכזרי מי שהוביל אותו לכך', אבל בעצם הוא מרצונו נכנס לזה. מאמן הכושר, תראה אותו עומד לידו ומוסיף לו בכל פעם עוד חצי קילו, ועוד שני קילו, לכאורה גם זה אולי אכזרי, אבל בזה הוא מפתח אותו, הוא בונה לו שריר".
הכעס על השר דרמר: "אל תשתמש בנו"
באפריל נפגשו הוריו של אבינתן, דיצה וירון, יחד עם צביקה מור (אבי החטוף איתן מור) עם השר רון דרמר, שעומד בראש צוות המשא ומתן לשחרור החטופים. השלושה, החברים בפורום "תקווה" של משפחות חטופים, המזוהה כתומך בממשלה וממעט בביקורת גלויה על אופן ניהול המשא ומתן, יצאו מהפגישה "זועמים, מושפלים, מבולבלים ומותשים" – כפי שכתבו לדרמר במכתב פומבי ששלחו לו כבר למוחרת היום, מכתב שעורר הדים בתקשורת. עוד הם כתבו: "שפכת עלינו תילי תילים של פרטים, שאין לנו כל עניין בהם, ואין שום סיכוי שנזכור אותם, בפרט לנוכח מצבנו המנטלי המעורער מאוד". לטענתם דרמר לא הציג שום הצעה אופרטיבית להשבת החטופים, וכשביקשו ממנו הערכת זמן לשובם הוא השיב "שלושה עד שישה חודשים, אבל בלי תוכנית פעולה".
יצאתם משם כעוסים מאוד. למה?
"לא היה אפשר לדעת לאיזה כיוון הולך המשא ומתן, ועל זה בדיוק היה הכעס. לא היה שום דיון ענייני, שום פתיחה של סוגיות, של העמקה. הדיבור הוא שטחי, ארוך, חסר תוחלת ותכלית. זה פיליבסטר, זה רק לקנות זמן. לא הבנו שום דבר, פשוט כלום. גם כמעט לא הייתה לנו הזדמנות לשאול שאלות. דיברנו אחר כך שלושתנו, ושלושתנו לא אנשים טיפשים, אבל אף אחד לא הצליח להבין מה יצא לנו מהפגישה הזאת.
"אני אתן לך עוד דוגמה. התחיל אז דיון אם יש 21 חטופים חיים או 24. מישהו שאל אותי מה דרמר אמר לנו על זה. אבל וואלה, אני לא זוכרת. אמרתי לו שישאל את צביקה, ואז הוא אמר לי, 'שאלתי את צביקה, גם הוא לא זכר, וביקש שאשאל את דיצה'. אתה מבין? דבר עמוק ויסודי כל כך, והכי חשוב, ולא הצלחנו לזכור מתוך כל הברברת שהייתה מה הוא בכלל אמר לנו על זה. אז כתבנו לו מכתב שלא יעשה לנו את זה עוד פעם, לא לנו ולא להורים אחרים. אל תבזבז לנו את הזמן ואל תשתמש בנו".
כאזרחית, לא כאימא של אבינתן, מה את מסיקה מדבר כזה?
"זה לא מפתיע אותי. וזה עצבן אותי מאוד באותו רגע. אבל האמת, יש לנו הרבה פגישות עם כל מיני בכירים, במערכת המדינית או הצבאית, גם עם מדינאים מחוץ לארץ. מההתחלה לא החזקתי מהפגישות האלה כלום, כי ברור לי שהם לא שומעים אותנו. יש להם ספקטרום רחב כל כך של שיקולים, של מידע ושל מטרות, ואנחנו איזו חוליה קטנטנה בסיפור הזה, שלא באמת עושה הבדל. הם לא שומעים אותנו, וגם כשאנחנו באים ומקשיבים, ברור שמה שהם אומרים לנו מאוד מתוכנן ומדויק, ומאוד מחושב. אז זה לא שבאמת מתנהלת שיחה כנה או פתוחה.
"אני מיעטתי מאוד בפגישות כאלה ובעיקר הלכתי אליהן רק כשזימנו אותי. ובכן, זה סוג של סקרנות, ואולי בכל זאת, אתה יודע. אנחנו לא באמת יודעים מה יעזור ומה לא, אז אולי שווה לתת לזה צ'אנס. אבל באמת-באמת אני לא מאמינה שזה איזשהו מפגש עם ערך ומשמעות, ולכן לא נפלתי מהרגליים ממה שהיה עם דרמר. זה רק עצבן אותי ברמה המיידית של איך עושים כזה דבר, אבל זוהי הפוליטיקה".
ובפגישות האלה אמר לכם ראש הממשלה בנימין נתניהו שחמאס הוא שקובע את רשימות החטופים שישוחררו.
"נכון. וגם דרמר וגם וויטקוף (סטיב, השליח המיוחד של ממשל טראמפ למזרח התיכון) אומרים דברים דומים. באוזניים שלי. אני לא מאמינה להם שזה נכון, אבל אני יכולה להבין. כי ברגע שהוא אומר את זה הוא מנער מעליו את כל הלחץ המטורף שיש עליו, בין היתר על ידי המשפחות. זה מטריף את המערכת, מטריל את כולם, וכולם עליו ועל אותם בודדים שאמורים להחליט. אז הכי פשוט לומר 'זה לא אנחנו'".
"חמאס חטף כדי לפרק לנו את הצורה"
איך התרשמת מוויטקוף?
"שהוא אדם חם וטוב לב. יש לו מטרות מאוד מאוד טובות והוא מאוד מושקע ומסור. לתחושתי ביידן כל הזמן הכשיל, למשל בזה שהוא הכריח את נתניהו להכניס על ההתחלה סיוע הומניטרי. ביידן דאג שלא נצליח, לא בלחימה ולא בשחרור החטופים, ועובדה שלא הצלחנו לא בלחימה ולא בשחרור החטופים. הוא עצר לנו תחמושת. הוא לא עצר הצבעות בעצרת האו"ם, הוא היה נגדנו, זה ברור. ומבחינתי וויטקוף הוא אדם שמאוד יכול לעזור, בגלל שיש מאחוריו ממשל אחר, כי כל הרוח שנושבת מהנשיא דונלד טראמפ היא רוח שרוצה להביא לניצחון של ישראל ולהשבת החטופים".
את מבחינה בשינוי כלשהו מאז שהתחלף הרמטכ"ל?
"כן. חלק מהכנופיה שעשתה מאמצים שהמלחמה לא תתקדם לקראת סיום הוא הרמטכ"ל הקודם (הרצי הלוי), בשיטה שלו, של הפשיטות, שבה הוא שלח חיילים שוב ושוב לאותם מקומות. לדוגמה, לג'באליה נכנסו חמש, שש, שבע פעמים. כובשים-יוצאים, כובשים-יוצאים. וזה לא מקדם את המערכה לשום מקום. הרמטכ"ל הנוכחי (אייל זמיר) פועל בדרך אחרת – כובש ולא יוצא. וזה לאט-לאט מחניק את חמאס".
מהלכים צבאיים כאלה יכלו לקדם את שחרור אבינתן?
"חד-משמעית. נתחיל מזה שלחמאס אין אינטרס לשחרר את אבינתן וכל החטופים האחרים. הוא לא לקח אותם כדי להחזיר אותם אלא כדי לפרק לנו את הצורה, והוא עושה את זה לא רע. אנחנו צריכים ליצור לו מוטיבציה לשחרר את החטופים. ולפנק אותו שוב ושוב בסיגריות ובקינוחים – זה לא תמריץ רציני".
עם יד על הלב, את מאמינה שמהלך צבאי אינטנסיבי יכול לעזור?
"כן. ואנחנו אומרים את זה מההתחלה, זה לא מהשבוע או השבועיים האחרונים. אני חושבת שיש סיכון, וברור שלחימה היא מצב מסוכן, גם לחטופים. היו חטופים שנרצחו בשבי, אבל חטופים גם מתו ממשך הזמן שבו הם שם: מהתנאים, מהרעב, מההתעללות, מהבדידות. מתו חטופים גם לא מלחימה. ומשך הזמן הזה – זה בגלל שלא הייתה הכרעה צבאית מהירה וחזקה. אז בכל מקרה החטופים במצב קשה מאוד, ובסכנה גדולה, וזה חלק מהמשחק. אין שום מתווה אחד בטוח ומדויק שיכול להחזיר אותם".
יש ציפייה לסרטון? אתם מדמיינים את הרגע הזה שתוכלו לראות את אבינתן?
"מהחטופים שעדיין חיים, חצי קיבלו סרטונים וחצי לא. אני חצויה בתוכי, מצד אחד לראות את אבינתן – אפשר לומר שזו משאת חיי עכשיו. מצד שני זה גם נורא מפחיד. אני לא יודעת באיזה מצב אראה אותו ומה זה יעשה לי. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, וכמו שאמרתי לך קודם, להחזיק תדר גבוה של אמונה. בשבילו. כי יש לי מלחמה לנהל למענו, להשיב אותו הביתה, וגם כי אנחנו מחוברים אנרגטית ונשמתית. ואם אני נופלת, אני יודעת שאני משפיעה עליו, ואם אני באמונה ובתקווה ובכוח, אני מחזקת אותו".
"רצה המחשבה שאולי אבינתן חולץ איתה"
השבוע צוינה שנה למה שהיה אולי לאחד מרגעי האופטימיות המעטים שחווינו מאז התחילה המלחמה – מבצע "ארנון", על שם ארנון זמורה ז"ל, שנפל בו, ובו הושבה לישראל גם נועה, אהובתו של בנה. בכל שמונת החודשים שבהם נועה הייתה בשבי קיוו משפחות ארגמני ואור שלכל הפחות נועה ואבינתן מוחזקים יחד, נאחזים זה בזה. אך כששבה נועה התברר שלא כך היה. למעשה, אותו רגע חטיפה שהתפרסם בכל העולם היה הפעם האחרונה שבה ראו זה את זה. כך גם נגוזה התקווה שאולי תביא איתה נועה מידע חדש שישפוך אור על הבלתי ידוע.
"אחרי שהיא חזרה הקשר איתה התעמק עד אין-סוף, כי קודם לכן לא פגשתי אותה", מספרת אור. "נועה ואבינתן גרו ולמדו בבאר שבע, שבה גדלה נועה, באופן טבעי הוא היה הרבה אצל המשפחה של נועה והם הכירו אותו היטב. הם כבר קראו לו 'החתן שלנו', דיברו על נכדים, והכול היה מסודר מבחינתם. ואז אחרי שנה בערך, כשהם כבר היו חברים, אמרתי לו: נו, אבינתן, יאללה. גם אנחנו רוצים לראות את נועה. קבענו שבת וברגע האחרון זה התפקשש. 'לא, היא לא יכולה. יש לה מבחן למוחרת'. לא נורא, לא בוער. קבענו עוד פעם, שוב שבת, וברגע האחרון שוב התפקשש. פתאום היא טסה לחוץ לארץ למוחרת. וככה שוב ושוב זה התבטל. אני לא טיפוס לוחץ. 'אז בסדר, לא עכשיו, אז אחר כך'".
"ואז, חודש וחצי בערך אחרי שהם נחטפו, טסנו לניו יורק עם מטוס שחב"ד הוציאו. הכרתי שם את יעקב, אבא של נועה. באחד הימים ישבתי איתו לארוחת בוקר והוא אמר, 'תקשיבי, דיצה, אני צריך להתנצל לפנייך'. אנחנו בקושי מכירים יומיים, מה הוא כבר הספיק לעשות כדי להתנצל לפניי? אז הוא סיפר: 'נועה לא באה אליכם כי לא הרשיתי לה. אמרתי לה שבשילה מסוכן'. ואז כידוע הם הלכו למסיבה שלא הייתה אמורה להיות מסוכנת, ואנחנו יודעים מה קרה שם. אז זו הסיבה שלא הכרתי את נועה. כשהיא חזרה זו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו אותה. היום יש לנו קשר מדהים. היא בחורה מדהימה, חכמה, אמיצה, נדיבה וישרה. משהו מדהים באמת. היא בחורה מהממת ואנחנו בקשר קרוב. אנחנו מדברות לא מעט ואני יכולה להגיד שהווייב שלה מחזק אותי".
"שמעתי על החילוץ עוד באותה שבת. באו שתי חברות שלי אלינו בריצה, דפקו בדלת וסיפרו בהתרגשות שנועה חולצה. ואז הן הוסיפו שהיא חולצה עם עוד שלושה בחורים. אף אחד לא ידע להגיד לי יותר מזה, גם לא השכנים שלנו, וכל הזמן בראש רצה המחשבה שאולי, אולי, אחד מהם הוא אבינתן. הרי הם נחטפו ביחד. ואז האכזבה הייתה מרה ביותר. מצד אחד הייתה השמחה הכי גדולה שאפשר, על זה שהיא פה. ומצד שני זה מאוד מאוד מאוד הנכיח את החוסר של אבינתן".
וזה היה גם השלב שבו התבהר למשפחות כי נועה ואבינתן לא הוחזקו יחד כלל. "בסרטון של החטיפה רואים אותה על האופנוע, והוא הולך ברגל, ומאותו רגע היא לא ראתה אותו יותר. זה שבר אותנו מאוד מאוד, גם כי האמנו שהם היו שם יחד וגם כי קיווינו שהיא תוכל לספר לנו עליו. אבל כלום. זה היה נורא קשה. וגם נועה התאכזבה מאוד, כי היא ציפתה שאנחנו, עם כל גופי המודיעין הרציניים שיש לנו, נוכל לספר לה דברים שאנחנו יודעים על אבינתן. היא רצתה לשמוע אבל לא היה לנו מה לספר. זה היה קטע נורא קשה לשתינו".
האמירה והמתקפה: "סובבו לי את הסכין"
באוגוסט התראיינה אור בתוכנית הלילה "אברי ושרקי" של אברי גלעד ויאיר שרקי, זמן קצר לאחר שיחה נוספת עם ראש הממשלה שבה היא השתתפה. צמד המגישים רצה בעיקר לדעת מה נאמר בפגישה. לפני התוכנית ביקשה אור "שתי דקות כדי לדבר אל יחיא סינוואר". התוצאה הייתה דרמטית ובלתי צפויה: בשידור החי פנתה האם למי שהיה אז מנהיג חמאס והציעה "עסקה חדשה": חמאס יחזיר את כל 109 החטופים שהיו אז בשבי בתמורה לחמישה בני משפחות של בכירי מערכת הביטחון – הבנים של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שר הביטחון יואב גלנט, הפרקליטה הצבאית יפעת תומר-ירושלמי, ראש השב"כ רונן בר והממונה על תחום החטופים ניצן אלון. גלעד הופתע מדבריה ואמר: "אני רוצה לעצור כי נראה לי שאת תחטפי קשות". שרקי ביקש: "בואו נעצור, אלה דברים קשים שמגיעים מליבה של אימא". לאחר אותו שידור פרסמו המגישים הבהרות והתנצלויות. שרקי כתב: "הדברים שנאמרו הם לא חלק מגבולות השיח שאנחנו מבקשים לאפשר. לא ידענו שהיא תגיד את הדברים. הופתענו בשידור חי". גלעד טען כי היא הציעה "הצעה נוראית".
וכעת, קרוב לשנה מאז, היא מתייחסת לראשונה באריכות לסערה ההיא. "התגובות שקיבלתי הן מופע מושלם של צביעות. יש צד אחד של הציבור שמותר לו לומר הכול, מותר לו לעשות מיצגים מלאי אלימות, מלאי דם, 'ראשים כרותים', תעמולה ומסרים מאוד מאוד אלימים וזה 'בסדר' כל עוד זה נגד נתניהו והממשלה. ובצד השני כשאומרים איזה משפט – וגם חתכו אותי באמצע, לא גמרתי את מה שרציתי לומר – אז 'וואו, איזה אסון'. קיבלתי תגובות אלימות מאוד. דברים לא לעניין בכלל, על כיסוי הראש שלי, על זה שאני לא אוהבת את אבינתן כי הוא בלי כיפה, דברים איומים. הסכין, שהוא ממילא בתוך הלב שלי – באים ומסובבים אותו חזק-חזק, בלי שום רחמים. כל ההתחסדות הזו ש'לחטופים מותר הכול' ו'אסור לבקר את משפחות החטופים, כי אנחנו לא במקומן', כל זה נכון רק כשזה בצד אחד. כשזה נוגע לעמדה אחרת, כל הסכינים נשלפות".
ועדיין, מדובר באמירה מאוד-מאוד חריפה נגד הלוי ובר, וכזו שעוד מערבת בני משפחה.
"על רונן בר דווקא הולך ומוכח שצדקתי בגדול הרבה יותר ממה שאמרתי. רונן בר בשלוש בלילה שבין 6 ול-7 באוקטובר כבר התחיל להפיץ התרעות לכל מיני מקומות, וזה מופיע בתצהיר שלו. אבינתן ונועה – וזה דבר שחשוב שייכנס לכתבה – הגיעו למסיבה בארבע וחצי, שעה וחצי אחרי שהמערכת כבר הייתה מודעת למה שעומד להיות שם, וכבר היו התרעות. המבצע של חמאס כבר יצא לדרך, זה כבר התגלגל, ואף אחד לא עצר אותם. רונן בר אישית ידע שאלפי מחבלים עכשיו על הגבול, עם הרקטות ועם כל הדברים, והוא לא אמר לאבינתן, 'שמע, חביבי, תישאר בבית', ולא לנועה, ולא לאלפי הצעירים שהיו במסיבה. הוא לא התקשר להנהלת המסיבה ולא אמר לה לעצור ולפזר את העסק. איפה היית? וככל שמצטברות יותר עדויות על כל המהלך הזה של 7 באוקטובר, ככה יותר ויותר מבינים למה הוא לא רצה לקום מהכיסא שלו. כי מה שאנחנו נגלה על הכיסא שלו יהיה הרבה-הרבה יותר חמור ממחדל. הייתה לי פגישה אצלו בתחילת מרץ 2024, עשרה חודשים אחרי זה ביקשתי לבוא שוב לפגישה, והלשכה שלו אמרה לי, 'כבר קיבלתם פגישה'. זהו".
מהשב"כ נמסר בתגובה: "ראש השב"כ פגש מתחילת המלחמה כל משפחה של חטופים או חללים שביקשה להיפגש עימו. בשל כבודן של המשפחות לא נתייחס לשיח שהתקיים עימן. השב"כ והעומד בראשו פעלו וממשיכים לפעול בכל דרך אפשרית להשבת כל החטופים".
את יכולה להבין את הזעזוע שיצרה האמירה על הילדים של הרמטכ"ל וראש השב"כ?
"ברור שזו לא הצעה ריאלית – וזה מה שרציתי אז להוסיף – אלא שאני קוראת לכל מי שהזכרתי ושמנהלים את המשא ומתן שיחשבו כאילו הבן שלהם שם. וכשהם למשל פותחים את ציר פילדלפי כשעדיין יש חטופים, שיחשבו על ההשלכות של זה. פילדלפי הוא לא רק קו על המפה, הוא השער האחורי לרצועה. אתה נותן למחבלים להחזיק את הילד שלך, ואז אתה פותח דלת שיוכלו להבריח אותו לכל מקום בעולם. השם ירחם. היית עושה את זה אם זה היה הילד שלך? אני הרגשתי אז, ואני מרגישה היום ביתר שאת, שכל מי שניהל את המערכה עשה את זה בציניות כי זה לא הילד שלו. הוא היה מנותק, הוא היה מנוכר, זה לא היה אכפת לו. האמירה שלי הייתה, 'שימו את עצמכם במקום שלי – ומהמקום הזה תנהלו את המו"מ'".
את נתניהו לא הזכרת באותה הזדמנות.
"נכון. כי על נתניהו ממילא יורדים בלי סוף. ובנוסף, יש שני מעגלים של אחריות: יש האחריות לכל השנים האחרונות, מאוסלו ועד היום, שלנתניהו יש נתח נכבד בה, בכל הקשור לפינוק של חמאס ולהתעצמות שלו. ויש אחריות ישירה – מודיעינית, התרעתית וצבאית – שנוגעת ישירות למחדל 7 באוקטובר, ויש גם האחריות לכל מה שקרה מאז. אלו שני פרקים של אחריות ישירה. באותו ריאיון התייחסתי לאחריות הישירה בלבד, אבל לדרג מה יותר חשוב ומה פחות, זה לא רלוונטי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv