"הילד שואל את אימא: מה תעשי אם אבא ימות, תתחתני שוב?"

פגשנו את החבורה הזו לראשונה בסוף קיץ 2022. יצאנו אז לעשות כתבה על כך שרק ‫אחוז אחד משרת במילואים - 30 יום, 80 או 100 יום בשנה. ‫שנה אחר כך פרצה המלחמה, ‫החיים של כולנו התהפכו, ‫ובעיקר של המילואימניקים שלנו, ‫שהתגייסו מיד: באו למילואים, ובאו, ובאו, ובאו. ‫מאז תחילת המלחמה נדמה שהם ‫יותר בצבא מאשר בבית.

• ‫רב-סרן במילואים ניר זקס, ‫בן 36 מירושלים, ‫אבא של רביב, בן זוג של אוריאן: ‫"מאז תחילת המלחמה עשיתי ‫220 יום מילואים".
• ‫רב-סרן במילואים יואב ויינטרוב, ‫נשוי לגשם, אבא של שחר ודרור, ‫גר בירושלים: "300 ימי מילואים ‫מאז שבעה באוקטובר".
• ‫דני זרקו, רס"ב במילואים, ‫בן 46, נשוי ללנה, גר בהרצליה. ‫"מתחילת המלחמה, משבעה באוקטובר, ‫301 ימי מילואים".
• ‫רב-סרן צפריר אריאל, ‫בן 38, נשוי לדניאל, ‫ואב למילה וליואל, שנולד חודש ‫לפני תחילת המלחמה: "מאז שבעה באוקטובר עשיתי ‫יותר מ-300 ימי מילואים".
• ‫סגן-אלוף טוביה ברוקנר, מג"ד 8130, ‫בן 39, גר במצפה אילן, ‫נשוי לתמר ואב ליהודה, ‫איילה, מעיין, איתן, דרור, נועם ‫ואור הלל, שנולד במהלך המלחמה: "חציתי את ה-400 ימי מילואים".

"הבנו שהעולם התהפך"

נולד לך ילד ארבעה ימים לפני המלחמה.

ניר: "חזרנו ביום שישי הביתה מבית החולים. זה היה אמור להיות היום ‫המאושר ביותר - להתעורר בבוקר ‫ולקבל את כל המבקרים - והתעוררנו עם אזעקה ‫והבנו שהעולם התהפך. התקשרתי חנוק למג"ד וביקש ממנו ‫שייתן לי כמה שיותר זמן שהוא יכול. הוא הצליח לתת לי עוד יומיים ‫לפני שקיבלתי הודעה ‫של מילה אחת, 'תגיע'. והגעתי, באמצע הלילה נסעתי לצפון ‫ובכיתי כל הדרך".

יואב: "נפרדתי מאשתי, מילדה בת שנתיים ‫ומילדה בת שלושה חודשים".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

צפריר: "ברגע שאמרו לנו 'יאללה, תגיעו' ‫אז עשיתי את הסוויץ' ‫ואז אני כולי בצבא".

דני: "אשתי שאלה אותי 'איך יכול להיות ‫שדווקא אתה צריך ללכת? ‫יש אנשים צעירים. ‫איך רק אתה?' אמרתי לה 'יש תפקיד, יש משימה, ‫צריך לבצע אותה, זו בכלל לא שאלה'".

יואב: "‫גשם אמרה לי 'תנתק הכול, אל תחשוב עלינו, ‫אנחנו נסתדר, אנחנו נהיה בסדר, תחזירו אותם (את החטופים) הביתה, תחזירו את החברים שלנו הביתה'. היה לי את הרגע הזה ש... ‫שאולי אני לא חוזר, שיכול להיות שאני לא אחזור. אמרתי לעצמי שאם חלילה ‫יקרה לי משהו, ‫כמו שקרה עם הרבה אנשים - ‫יש לי חברים טובים מהגדוד שלא חזרו - ‫אז נשלם את המחיר".

טוביה: ‫"‫זה קשה יותר, אני לא אשקר. ‫האם יש סימני שאלה? לא. ‫האם קשה יותר? ‫חד-משמעית, כן. מאוד. האם המחירים הם כבדים יותר? ‫כן. חד-משמעית, כן. כל מילה שאני אגיד לך ‫תקטין את עוצמת האתגר ‫שאני לא מסוגל אפילו להבין אותו. הבת שלי, ילדה בת 5 שנמצאת בגן, ‫באה לאימא ואומרת '‫תגידי, אם אבא גם ימות, ‫מה עושים?', וילד בכיתה ה' ‫ששואל את אימא שלו '‫מה תעשי אם אבא ימות? ‫את תתחתני עוד פעם?"

"יש פה שתי מדינות, חסרים לנו אנשים"

‫שנה לפני המלחמה, דיברנו על כמה מעט אנשים ‫בסוף עושים מילואים.

ניר: "‫כן, אמרתי אז שבמלחמה הכול יתיישר - פתאום אנשים יגלו מוטיבציה ויגיעו, כי כשיש מצב חירום, ‫האומה יודעת תמיד להתגייס".

וכך קרה.

ניר: "כך קרה, בהתחלה".

יואב: "זה ירד, יש עדיין אחוזים טובים, ‫יחסית לעבר ‫זה פחות מ-100 אחוז, ושככל שיעבור הזמן זה יירד, ‫ולצערי אני מעריך שנגיע לאותה נקודה ‫שדיברנו עליה אז".

טוביה: "אני נושק, אני מניח, ‫בגיוס הקרוב ל-80-70%. זה נתון שהייתי מתבייש בו פעם".

‫אתם מרגישים שחסרים אנשים?

טוביה: "חד-משמעית, ‫ברור".

דני: "בטח. ‫יש פה שתי מדינות - יש מדינה אחת של כל מי שתורם ‫ונותן ועושה ועובד, ‫וחשוב לו שתהיה מדינה יהודית ‫וישראלית ‫ובעלת מדינת חוק, ‫וזה חשוב לנו מאוד. ‫ויש חלק שני במדינה הזאת ‫שלא סוחב את המשקל השווה באלונקה".

אז הם לא באים, או באים פחות ‫בגלל שנהיה יותר קשה? ‫בגלל שהם לא בטוחים ‫בצדקת המשך המלחמה? ‫בגלל שהם רואים מה קורה ‫עם החרדים, למשל?

טוביה: "הם לא באים בדמעות כי קשה להם, ‫לא כי הם לא מבינים ‫את צדקת המלחמה - כי בן אדם קורס כלכלית, ‫וכשבן אדם יש לו אתגרים נפשיים, ‫שהוא מאבד את הבית, ‫הוא מאבד ילד, ‫ברמה הנפשית - הוא בעצמו מתקשה להתמודד ‫עם מה שהוא סוחב. יש לי חבר'ה שהתפרקו נפשית".

מה אומרים לכם פקודים שלכם ‫שהיו איתכם במילואים ‫ועכשיו לא מגיעים?

יואב: "יש חיילים שאחרי כמעט שנה של מילואים, ‫אחרי שהם השתחררו מסדיר ‫ואז הקפיצו אותם, ‫רצו לצאת לטיול של אחרי צבא. ‫ואז קראנו להם. חלקם חזרו, ‫אבל היה חלק שלא חזר. ומה תגיד להם, אחרי 200 ימי מילואים - אתם לא בסדר? ואנשים שהפסידו לימודים, ‫מה אני אגיד להם?".

"בא בשביל העם, לא בשביל המנהיגים"

השחיקה הטבעית והמחיר הכלכלי ‫של מעל ל-300 ימי מילואים בשנה ‫מקשים מאוד. אבל החבר'ה כאן, ‫ולא משנה מה הדעות הפוליטיות שלהם, ‫מסכימים שגם להתמשכות של המלחמה ‫ולהיעדר הקונצנזוס סביבה יש השפעה.

צפריר: "אני מתמודד עם חיילים שאומרים ‫שהם לא מגיעים למילואים. יש כאלו ששואלים למה אנחנו ‫הולכים, מה המשימה עכשיו? ‫בשביל שביבי יישאר בשלטון? ויש כאלו שאומרים 'כמה זמן עוד? ‫כמה זמן? עוד שנתיים מלחמה כזאת? ‫עוד שלוש, עוד ארבע? ‫אז זו פסימיות, כי אם מישהו אומר '‫תקשיב, אני גמור, ‫אבל אני יכול להחזיק', ‫זה משהו אחד. ויש מישהו שאומר - ‫כמה עוד אני יכול להחזיק מעל המים? מתישהו אני מתעייף ואני אטבע".

דני: "בחצי השנה הראשונה ‫היינו במלחמת קיום, ככה זה הוצג לנו וככה גם הרגשנו - מחבלים ברחובות, מאות הרוגים, חטופים, ילדים, תינוקות שנמצאים בעזה ‫וצריך להוציא אותם. ואחרי חצי שנה זו הפכה ‫להיות מלחמת קיום אחרת - מלחמת קיום של הממשלה, ‫שבה היא צריכה שהדבר הזה יימשך, יכלו להגיע להסכמים מזמן".

ואתה עדיין הולך למילואים.

דני: "אני עדיין הולך למילואים ‫כי א', צריך, ב', אני יכול. וצריך עדיין ויש עדיין 59 חטופים, ‫אחים ואחיות, ‫שצריך להוציא אותם משם".

ניר: "הקסם של ההתחלה של ה'ביחד ננצח', כל המדינה הרגישה אותו. כמו שאנחנו לא רואים ‫את הביחד ננצח הזה עכשיו ברחובות, ‫וכמו שאנחנו מזדעזעים לראות ‫את היחס שמקבלות משפחות החטופים, ‫אז הדברים האלה נמצאים בכל מקום, ‫ומי שחושב שהם לא מגיעים לשורות (הצבא), ‫אז איפה הוא חי? זה אנחנו, זה הכול אנחנו, ‫זו תמונת ראי של עצמנו".

יואב: "‫אני אמשיך להגיע ואני אמשיך לבוא ‫ואני אמשיך לעשות מילואים כי אני בא בשביל המדינה שלי, ‫אני בא בשביל העם שלי. אני לא בא בשביל המנהיגים שלי, ‫אני לא בא בשביל הפוליטיקאים, ‫שעם חלקם עבדתי, ‫אני לא בא בשבילם. בשביל הבנות שלי שיגדלו פה ‫במקום הזה אני אמשיך לבוא".

"לא לתת למודיעים לדפוק לי בדלת"

כשאומרים צבא המילואים, ‫זה כולל גם את בנות הזוג והילדים. דניאל, אשתו של צפריר, משתפת: "לילות רבים ‫ביליתי בעינית של הדלת. פשוט אמרתי לעצמי שאם המודיעים יגיעו, ‫אז אני אקדים אותם, אני לא אתן להם לדפוק לי בדלת. אני יודעת הכול על המודיעים - ביררתי הכול, ‫אני יודעת את הטכניקות שלהם, ‫אני יודעת מה הם אומרים, ‫אני יודעת את הדפיקה. אני כאילו הכנתי את עצמי ‫לדבר הגרוע מכול הזה".

גשם, אשתו של יואב: "שישה שבועות הוא לא ראה תינוקת ‫בשלושה וחצי חודשים, זה כאילו הבן אדם שונה לגמרי. אני זוכרת שבפעמים הראשונות ‫שהוא היה יוצא, ‫הוא היה מחזיק אותה בידיים, ומסתכל עליה בהלם ומנסה להבין מי זה הבן אדם הזה ‫כי הוא לא מכיר אותה".

דניאל: "לצפריר יש ילד שרוב ימי חייו ‫הוא לא היה, ‫הוא לא נמצא".

אוריאן, אשתו של ניר, נותרה לבד עם תינוק בן ארבעה ימים: "הייתי אחרי לידה, הייתי די אומללה - להתחיל את ההורות סוג של לבד, ‫לחוות המון דברים בלעדיו, ‫לדעת שהוא רוצה להיות שם ולא יכול, זה די בודד, עצוב".

יואב: "ההחלטה לבוא למילואים היא החלטה משותפת, ‫היא לא החלטה רק שלי. ואני בטוח שבלי התמיכה הזאת ‫אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה". וגשם מסכימה: "הוא לא יכול לצאת ‫אם אני לא בוחרת בזה, במאה אחוז. הרבה זוגות, הרבה משפחות התפרקו ‫אחרי השנה הזאת".

‫מה המילואים עושים לזוגיות?

דניאל: "בהתחלה של המלחמה, ‫אז היו את כל הסרטונים המרגשים האלה ‫שהאבא בא עם מדים, ‫והילדים קופצים עליו. בא לי לספר כזה ‫שאחרי שנה וחצי זה לא נראה ככה - הוא חוזר מהמילואים ‫והם לא סופרים אותו. הרבה פעמים ברגעים של קושי ‫ושל בכי, אז זה ישר 'אימא', כי בסוף ילדים זקוקים ‫לדמות יציבה שנוכחת".

"הוא אמר שנפצע, ועניתי לו 'יופי'"

במהלך הפעילות בעזה, ‫צפריר נפצע מטיל נ"ט. התגובה של דניאל הייתה דווקא ‫של הקלה. "הוא צלצל אליי בשישי בערב ממספר לא מוכר ‫ואמר לי 'אני נפצעתי, אני רעב', אמרתי לו 'יופי, כל הכבוד' - זו הייתה התגובה ‫האינטואיטיבית הראשונית שלי".

צפריר: "אני ישבתי באמבולנס, ‫וזה היה הטלפון של אחת החובשות שם. שמתי על ספיקר, והן שומעות 'יש, מעולה, כל הכבוד' והן מסתכלות עליי בשוק".

דניאל: "‫לא, כי אם הוא נפצע והוא מדבר, ‫בסדר? בסיטואציה הזאת של סכנת מוות, ‫זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. ‫זה מחריד אוזניים, ‫זה טוב שזה מחריד אוזניים, ‫כי זה לא שייך למציאות היפה והנורמלית ‫שאנחנו חיים אותה כאן, ‫אבל זאת המציאות. כל אישה שבעלה נמצא במילואים ‫בסיכון גבוה ובתוך לחימה, ‫בלב שלה היא מקווה ‫שהוא ייפצע איזו פציעה קלה ‫וייצא מהמקום הזה ‫שמסכן את החיים שלו בכל שנייה".

גשם: "בסבב השני כבר לא יכולתי. דרור הייתה גדולה, היא הייתה כבר בת שנה, ‫והיא פתאום הבינה שאבא שלה הלך, היא הייתה מתעוררת בלילה ‫ובוכה 'אבא'. והייתה איזושהי נקודה שאמרתי '‫די, אני לא יכולה', ‫כאילו הכול קורס כמו מגדל קלפים".

את מדמיינת את עצמך ‫ממשיכה עוד שנה ככה?

דניאל: "‫באמת שאם צפריר עכשיו הולך למילואים ‫כדי להחזיר את החטופים, ‫אז הוא יעשה עוד 500 ימי מילואים. ‫הוא יעשה כמה שצריך. ‫אם אין לדבר הזה תכלית ‫ואנחנו ממשיכים לריב פה אחד עם השנייה, ‫אז אני לא יודעת ‫איך אנחנו נחזיק מעמד, ואז התשובה היא לא, ‫אני לא רואה את עצמי מחזיקה ‫עוד שנה או עוד שנתיים. האמת היא שאני לא רואה את עצמי ‫מחזיקה אפילו עוד יום אחד, אין לי ברירה, אבל זה המצב. הוא אומר לי '‫אם אני לא אבוא, אז מי יבוא?'. זה ה-1%, כן? אנשים שפשוט יבואו באש ובמים, יבואו בכל מצב, ‫יבואו שבוע אחרי שהאישה שלהם ילדה, ‫יבואו ל-300 ו-400 ו-500 יום, יבואו".

הברית במשטח טנקים - ואמירת אשת השר

טוביה: "את הברית של הבן ‫עשינו במשטח טנקים. אמרתי שאני לא יכול לצאת, ואז חטפתי את הצעקות. ‫כשהיא סיימה אמרתי לה 'אני עדיין לא יכולק. אשתי הגיעה עם כל הילדים, ‫שני טנקים למעלה, דגלים תלויים". אשתו תמר נאמה בברית ואמרה: "התינוק המתוק הזה איננו רק התינוק ‫שלנו, של טוביה ושלי. הוא התינוק של כל אחד ואחת מכם, ‫התינוק שנולד לכם, ‫התינוק שטרם נולד לכם, ‫ולמענו אתם עכשיו נלחמים".

אשתו של בן גביר, שלא עשה צבא ‫ולא עשה מילואים כמובן, ‫אמרה שבביקור שלו במיאמי ‫היא מרגישה קצת ‫שהיא קצת כמו אשת מילואימניק.

יואב: "זה הצחיק אותי כי אם זה מה שהיא אומרת, ‫היא לא באמת יודעת ‫מה זה להיות אשת מילואימניק, היא לא יודעת מה זה לחכות ‫לדפיקה בדלת בלילה. אגב, לא רק אשתי, גם אימא שלי - אימא שלי במשך שנה וחצי, די ברצף, ‫כל הזמן היה לה ילד במילואים. באיזה לילה אח שלי חזר מהמילואים ‫ודפק בדלת בשתיים בלילה ‫והיא התארגנה מהר והתלבשה מהר ‫כי חשבה שבאו לדפוק לה בדלת. אז אשתו של בן גביר, ‫היא לא יודעת מה זה להיות אשת מילואימניק, ‫היא לא יודעת".

דני: "אמירה אומללה, אמירה שמשקפת ‫מישהי שלא מבינה את המציאות ‫של מה שקורה במדינה. הוא לא נלחם והוא לא מסכן ‫את החיים שלו. את אף פעם לא תרגישי כמו אשת מילואימניק, ‫ואת לא מבינה מה זה לא לדעת ‫אם בחמש בבוקר ‫הולכים לדפוק לך על הדלת בבית ‫ולהגיד לך ש..."

יואב: "ב-25 בספטמבר אני הייתי בדרך לנתב"ג, ‫לטיסה אחרי שבעה חודשי מילואים - טיסה, אגב, שקניתי מההטבה של אל-על ‫לחיילי המילואים, ליוון, לסוף שבוע ארוך. עברתי את הבידוק הביטחוני, ‫הייתי ממש לפני הרגע שאני שם ‫את המזוודה ככה על המסועה ‫והולך לאכול להריח את המקדונלד'ס בנתב"ג ואז הקפיצו אותנו למילואים".

‫החזירו אותך אחורה?

"החזרתי את עצמי. ‫כשקיבלתי את ההודעה לא היה לי ספק. לקחתי את המזוודה ואמרתי 'שומעים? ‫רק אל תכרזו בשם שלי ‫כי זה יעשה לי פדיחה, ‫אני הולך כי קראו לי בצו שמונה' ‫ואז פשוט חזרתי הביתה ועליתי צפונה".

"אתה לא משרת? אפס סבסודים"

יש כאן דתיים וחילונים, ימין ושמאל, ‫ואם יש משהו שמרגיז כאן את כולם, ‫זה השוויון בנטל. ‫או יותר נכון, אי-השוויון, חוק ההשתמטות לחרדים ‫שהממשלה מקדמת.

טוביה: "יש לנו במדינת ישראל יהודים, ערבים, ‫דרוזים, בדואים, גוונים בכל אחד. בעיניי החלוקה צריך להיות נורא פשוטה - ‫משרתים ולא משרתים. אתה משרת? אין בעיה. ‫יש לזה משמעויות. ‫אתה לא משרת? אפס סבסודים, ‫בהכול, כדי שמי שלא משרת כאן, יהיה לו מאוד קשה".

‫אתה כיפה סרוגה, ‫אימא שלך מגיעה מהמגזר החרדי. ‫איך זה מסתדר לך, כשהחרדים לא מתגייסים? ‫

טוביה: "זה הכי כואב לי, כי אלה אחים שלי".

הם אומרים - ‫אם אני אלך לצבא, ‫אני לא אוכל להישאר איש דתי.

טוביה: "איזה שטויות".

יואב: "ראיתי בתוך המלחמה ‫אנשים עם הכיפות הסרוגות שממשיכים ללמוד, ‫אבל הם לא עשו את זה ‫מתחת לפלורסנטים, ‫אלא עשו את זה בשדה הקרב, ‫שזה הדבר הנכון. ‫הרב של הגדוד שלנו, ‫הרב אבי גולדברג ז"ל, למד בעצמו שם וגם החייל שלו גיא שבתאי ז"ל, העוזר שלו, ‫שגם היה איתו ובכל רגע נתון ראית אותו ‫יושב עם ספר".

דני: "יש מגזרים שמקבלים יותר ממני, ‫והם לא עושים כמוני. יותר ויותר אנשים יבואו ויגידו '‫די, אני לא מוכן'".

יואב: "כשיצאתי מלבנון, ‫גיליתי על חוק המעונות, ‫שנועד בעצם לעקוף את הסנקציות ‫של חוק הגיוס. אחת ההודעות הראשונות שכתבתי, בבוקר שאחרי שיצאנו, ‫זה היה לשר שעבדתי איתו פעם: כתבתי לו שזה מאוד ברור ‫מה שהם עושים פה, ‫שמאוד ברור שהדבר הזה נועד ‫לסייע לציבור החרדי ‫לעקוף את חוק הגיוס, ‫ושבזמן שאנחנו היינו שם ‫זה מה שהם מקדמים, ‫ובעיניי הם צריכים להתבייש. אני מצפה, כמי שהצביע לליכוד, ‫אני מצפה שהם יתנהגו אחרת. כי אני לא יכול להמשיך ‫לתמוך בליכוד כשהוא מתנהל בצורה הזאת, ‫אני ועוד הרבה אחרים".

"מאות אלפי דולרים הלכו"

חוץ מהקושי בבית עם האישה, ‫וכמובן הסיכון להיות בעזה, ‫יש גם את המחיר הכלכלי, ‫המחיר בקריירה, זה שכל אחד משלם כשהוא יוצא למילואים. ‫

טוביה: "אני עצמאי. יש לי עסק של נדל"ן ‫בחו"ל ‫וההפסד הוא עצום ברמה האישית, נ‫זקים עצומים. כעצמאי אני פשוט שורף כסף. לא הכול מוכר, הרוב לא מוכר, אתה יודע איך זה עובד - 'תוכיח ש...'".

אתה יכול להעריך כמה הפסדת? ‫

"ברמה האישית? מאות אלפי דולרים".

ניר: "אני חושב שאני ממש נכנס לסטטיסטיקה ‫של אנשים שנאלצים לשנות קריירה ‫בעקבות המילואים".

יואב: "‫גם אני. אני עבדתי בעבודה מסוימת ‫שנאלצתי להחליף תוך כדי המלחמה, ולך תחפש עבודה ‫כשאתה בין שני סבבי מילואים. ‫יש מעסיקים כאלה שמאוד תומכים במילואימניקים, אבל ברגע האמת כשצריך עובד, כשצריך מישהו שיהיה איתך, ‫תחשוב פעמיים לפני ‫שתעסיק מילואימניק".

חבורת הישראלים המופלאה הזאת - ‫טוביה, זרקו, צפריר, יואב, ניר ‫והנשים שלצידם ‫תמר, לנה, דניאל, גשם ואוריאן - ‫אלו האנשים שהיסודות ‫של המדינה בנויים עליהם. הם והן מגש הכסף 2025. בלעדיהם, ולא יהיה מוגזם לומר זאת, ‫לא הייתה כאן מדינה אחרי שבעה באוקטובר. וביום העצמאות ה-77 ‫כדאי לפוליטיקאים להתחיל לחשוב ‫על האנשים האלו, ‫לא רק בדיבורים, גם במעשים. ‫

"מדינה שבורה. ‫המדינה ממש שבורה", אומר ניר. "החברה ממש שבורה ומשוסעת ‫ויש פה דברים שאם הם לא ייעשו עכשיו, ‫אז באמת ‫כל נבואת זעם שהייתה בעבר מתגמדת".

‫חזרנו לשישה באוקטובר?

ניר: "אני חושב שהלכנו הרבה יותר רחוק משם. בשישה באוקטובר לא היינו בסיטואציה ‫ש... ‫מי היה מאמין בכלל שחטופים, ‫משפחות שכולות, יהפכו לדבר פוליטי? כשאנשים ינסו לדרוס ‫משפחות של החטופים, ‫באיזה עולם הייתי יכול להעלות ‫את הדבר הזה על קצה גבול הדמיון שלי?"

יואב: "השסע הוא לא בעם, ‫השסע הוא מה שהפוליטיקאים ‫מנסים לייצר בעם".

טוביה: "‫אני מרגיש שהמנגנונים רקובים. ‫מאוד רקובים. כשאני אומר שהמנגנונים רקובים, ‫זה המערכת בקריסה. בסוף אתה מסתכל היום ‫על מה שקורה בבית המחוקקים, ‫לא משנה אם אתה ימין או שמאל - ‫זו הנהגה של אתמול. אבל אני נורא אופטימי, ‫כי גדל פה דור נפלא, ש‫אני מאוד לא האמנתי בו בהתחלה, ‫חששתי כשהוא הגיע לגדוד כצעירים. הממשלה - שתזיק כמה שפחות, ‫שיריבו כמה שפחות, ‫ושיהפכו את ציבור המשרתים לציבור ‫שיכול לחיות פה". 

תחקיר: נוי ברכה וקוראל לייבו