כשהסתיים ליל ההצבעות המותח במליאת הכנסת, לוח התוצאות הראה 61 לקואליציה, 53 לאופוזיציה. אומנם שני חברי כנסת מיהדות התורה, משה רוט ויעקב טסלר, הצביעו עם האופוזיציה – אבל היא אפילו לא התקרבה לאיום על הקואליציה. גם אגודת ישראל המיליטנטית התפצלה ויעקב אייכלר הצביע עם הקואליציה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כעת הקואליציה תישאר יציבה, על 67 מנדטים, אחרי חילופי גברי שייווצרו עם התפטרות יצחק גולדקנופף מהממשלה וחזרתו לכנסת. בתחילת השבוע יודיעו החרדים אם הם חוזרים להצביע עם הקואליציה.
כך או כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו ואריה דרעי שוב ניצחו וקיבלו את מבוקשם – זמן יקר שאמור לאפשר לנתניהו לשרוד לפחות עוד שמונה חודשים בשלטון – החודשיים שנותרו בכנס הקיץ, שלושה חודשי פגרה ועוד שלושה חודשי קמפיין. זה מוביל אותנו לחודש ינואר, כשהבחירות הבאות ממילא אמורות להיות באוקטובר 2026, וקמפיין הבחירות יתחיל כבר בקיץ.
נתניהו קנה זמן יקר והצליח שוב במשימות ההישרדות הפוליטית, שבה אין טוב ממנו. ומי המפסידים? כמובן האופוזיציה, שכעת תצטרך לעבוד קשה יותר כדי ליצור הזדמנויות דומות, אבל הרבה יותר חשוב מכך – המשרתים. האם ייצא מהאירוע הזה גיוס חרדים? ספק גדול.
החוק שמכונה אצל החרדים "החוק לשמירת מעמדם של בני הישיבות" מסיר מיד מעל החרדים את שתי הסנקציות המשמעותיות ביותר עבורם – תקציב הישיבות יחזור מיד ולא ייגעו בו במשך שנה, וגזרת המעונות תידחה בחצי שנה. זה לא מעט זמן לגבש דחייה או פתרון פוליטי אחר, בוודאי כשמדובר בשועלים פוליטיים כמו דרעי ומשה גפני. תקציבים נוספים צפויים להשתחרר בקרוב כחלק מההסכמות בין הצדדים.
הסנקציות שאמורות להיכנס לתוקף בטווח הזמן הקצר הן כאלה שהרבנים ממילא לא מתנגדים להן, כמו שלילת רישיון הנהיגה ואיסור יציאה מהארץ. הרבנים החרדים גם הצליחו לפגוע בכלים שנועדו לעודד השתלבות בשוק העבודה והאקדמיה, וידחפו את הצעירים החרדים לישיבות. מבחינתם הם הרוויחו פעמיים.
בקואליציה טוענים מנגד שמי שמתגייס ממילא לא אמור לעבוד או ללמוד, אלא שאף אחד לא באמת מאמין שבפתח ניצב גיוס המוני, והמשמעות היא ששאר הציבור יישא בנטל פעמיים – גם הנטל הביטחוני וגם הכלכלי – בעוד הציבור החרדי ילך לאחור. בינתיים, אף שכבר יש סיכום על עקרונות, לא צורפה להודעת הרבנים החרדים קריאה למי שאינו לומד תורה ללכת להתגייס. גם משפטית הסיכוי של ההסדר להיות מאושר נמוך – הייעוץ המשפטי לממשלה לא מאמין בשילוב שבין יעדים כלליים לסנקציות, ומעריך שמתווה מהסוג הזה ייפסל.
זו הסיבה שארגוני המשרתים זעמו על ההסדר. הם דרשו לחייב את כל החרדים בגיוס ושתהיה משמעות לאי-התייצבות. הם בעיקר מתוסכלים מכך ששיטת היעדים נשמרה ושוב כמעט אין התייחסות לפרט החרדי אלא לציבור בכללותו. לטענתם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין הפקיר אותם ויצר מתווה מחורר שהוא בגדר מתנה לרבנים החרדים. הלחץ על אדלשטיין והקשיים המשפטיים עוד צפויים ליצור עוד לא מעט מכשולים בדרך – אבל הזמן כבר הושג, המשימה הושלמה.
ומה בינתיים? נתניהו מנצל את הזמן שקיבל כדי להתקדם בטור – תחילה התקיפה באיראן, בהמשך סעודיה ומשם גם עזה: החזרת החטופים וסיום המלחמה. בתום שבוע מדמם במיוחד החלו גם שרים בממשלה להתבטא בעד סגירת חזית המלחמה הזו, ולא רק בגלל החטופים. הם סבורים שהנזק המדיני מתחיל לעלות על הרווח הצבאי ורוצים לפנות את צה"ל להיערכות בגזרות נוספות. גם שיטת חימוש החמולות בעזה מתחילה לספוג ביקורת. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התנער ממנה השבוע וטען שנעשתה מאחורי גבו.
אין דוגמה טובה יותר לכך שהיה צריך להקים ועדת חקירה כבר מזמן מהסיפור הזה – במקום לבחון את המדיניות שהובילה לכך שבכל פעם בחרה ישראל לחזק דווקא את הקיצוניים, שבסופו של דבר פנו נגדה, בזמן המלחמה, בוחרים בדיוק באותה המדיניות.
הקו של נתניהו בבחירות הבאות יהיה "שיניתי את המזרח התיכון". לא חשוב שהכול החל במחדל החמור בתולדות המדינה, ושעד אותו הרגע הלכה וגדלה בעקביות טבעת האש שסביבנו. כעת ישראל מטפלת בה ברגע האחרון, בתנאי פתיחה לא פשוטים. האירוע המשמעותי ביותר הוא ללא ספק גזרת איראן: מדובר באירוע בקנה מידה היסטורי. הוא טומן בחובו הזדמנות גדולה להסיג את פרויקט הגרעין (כנראה לא לחסלו), אבל גם סכנות.
איראן חלשה מאי-פעם, ללא מערכות הגנה מתקדמות, אך עדיין צריך לזכור: מלחמת איראן–עיראק נמשכה שמונה שנים וגבתה מאות אלפי הרוגים, ומאז העדיפה טהראן לנהל את מלחמותיה באופן עקיף רק דרך שליחים. רק אתמול הזהיר סטיב וויטקוף, שליחו של ממשל טראמפ למזרח התיכון, שאיראן גרעינית, או כזו עם ארסנל טילים גדול, היא איום קיומי על ישראל. מלחמה ישירה עם איראן יכולה להשפיע על כל החזיתות הפתוחות של ישראל, ועל חזיתות אחרות. טראמפ הדגיש שוב אתמול כי הוא מעדיף עסקה וחולם על שלום, השאלה היא אם גם במקרה הזה הצהרות ותוכניות לחוד - ומציאות לחוד.
