"אלה החוויות ששמות אותך בקצה ומוציאות ממך את ההכי טוב שלך", סיפרה לי בהתרגשות לפני שלוש שנים החיילת שאז היה אפשר להציגה רק בשם סג"ם עדן. "בלי הרבה שעות שינה אבל עם המון הישגים – הצלנו המון חיי אדם". היא דיברה אז על מבצע "שומר החומות", שהתרחש שנה קודם לכן, בלי לדעת שתתייצב בפני מבחן גדול בהרבה – ותציל עוד חיים רבים, בגבורה עילאית.
היום כבר אפשר לספר: אותה קצינה צעירה ו"מורעלת", שהתגאתה אז ש"זכיתי להשתתף במבצע כחיילת מבצעת בשטח", היא עדן נימרי, באותם ימים קצינה צעירה במערך "רוכב שמיים", שמפעיל כלי טיס בלתי מאוישים מעל שטחי אויב. "רציתי משהו שיאתגר אותי גם פיזית וגם מחשבתית, ואני שמחה בדיעבד שהגעתי גם לתפקיד הזה, וספציפית ליחידה לנו. שירתי ארבעה חודשים כלוחמת, ובהם זכיתי להשתתף במבצע כחיילת המבצעת בשטח", הצהירה בגאווה.
הגורל הפגיש אותי ואותה לשיחה קצרה, שנה וחצי לפני הבוקר הנורא שבו נלחמה, לבושה בפיג'מה, עד הכדור האחרון מול המחבלים שפשטו על מוצב נחל עוז. על המוצב היא הגנה בחירוף נפש, עד לנפילתה. שנה וחצי לאחר אותו יום נורא, מילותיה ומעשיה עדיין מהדהדים – ואביה מיכאל נימרי מספר כעת בריאיון למגזין יום הזיכרון של N12 על חייה, גבורתה והמידע החדש שמתגלה למשפחה גם בימים אלה על הלחימה.
רק לאחרונה לירי אלבג ונעמה לוי, מהתצפיתניות שחזרו מהשבי, סיפרו להורים פרטים מסמרי שיער על הלחימה של עדן. "היא הצילה 17 מתוך 29 החיילות במיגונית, היא נשארה להילחם עד הרגע האחרון ואפשרה לחלקן לברוח", מספר האב מיכאל. "תכננו באותה השבת להגיע לפיקניק אליה, היא הייתה אמורה להשתחרר ארבעה חודשים אחרי זה. הגורל הביא אותה ואותן לשם, למוצב הכי קשה בחזית עזה".
"ידענו שחמאס מתכונן למשהו"
את הרמזים לגבורתה ולאופייה של עדן אפשר למצוא גם באותו ריאיון ל-N12, שהתקיים באפריל 2022. "אחרי כל סגירת מעגל הרגשתי והבנתי את גודל האחריות והעוצמה שיש לי בידיים, אני אשכרה מצילה חיים", אמרה אז. "הופעלנו תחת אש, כשהרקטות שורקות מעלינו וכשהאזעקות נשמעות, סייענו לכוחות בהכוונת אש כשאנחנו מאוד קרובות לגבול".
"לצאת החוצה באזעקות ובשיגורים – זו לא חוויה פשוטה, אבל בשביל זה אנחנו נחשבים לוחמים, נמצאים בסיכון גבוה, ובשביל זה עברנו מסלול של לחימה", הוסיפה אז נימרי. גם בבוקר 7 באוקטובר, כשהאזעקות נשמעו, חתרה נימרי למגע בניסיון להגן על החיילים והחיילות בבסיס, במקום לחפש מסתור.
בדיעבד, התברר, תפקדו היא ולירי אלבג כמעין "חמ"ל של שתיים" בתוך המיגונית: לירי עדכנה אותה דרך טלגרם במתרחש, ועדן הכווינה את הלחימה.
משיחתנו אז זועקת גם עדות לערנות של עדן אל מול האסון המתגבש. "הייתי ארבעה חודשים לפני כן בגבול הרצועה, והטילים והמשגרים – אלה דברים שכבר ראינו לפני כן", אמרה על פעולות חמאס ב-2021. "ידענו שהם מתכוננים למשהו, גם כשהיה שקט, ידענו שהם עובדים. במבצע ('שומר החומות') עצמו היינו בנקודה שראינו בה כמעט כל טיל שיצא מהרצועה. בתור מישהי שגרה במרכז, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה תושבי הדרום חווים".
"היא אמרה: לא מעלים אותי לאוויר"
גם ימים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, שבו נפלה, הייתה עדן ערה לסכנה. "ב-4 באוקטובר 2023 היא הגיעה לנחל עוז להחליף צוות שיצא לחופשה, היא בכלל באה מהצפון", משחזר אביה. "כעיקרון היה שקט, אז היא לא קיבלה משימות לעלות לאוויר מכוח גולני שהיה במוצב. במקום לשבת ולנוח, החיילות סיפרו שהיא כל יום ישבה בחמ"ל ודרשה משימות. עדן גם התקשרה הביתה ואמרה, 'לא מעלים אותי לאוויר'".
ואכן, כך התברר לאחר מכן, כלי הטיס של "רוכב שמיים" לא הועלו לאוויר בכלל ב-4, ב-5 וב-6 באוקטובר – פרט שלא הוצג לציבור בתקציר התחקירים של הצבא. "היה לה תסכול גדול מכך, זה לא שבהכרח היא חשבה שתהיה מלחמה, אבל היה לה חשוב שהחיילות ירגישו משמעות אם הן במוצב בחג, ושתישמר כשירות", מסביר האב ומדבר על תחושת ההחמצה. "בתחקיר ראו שבבוקר הייתה התרעה על נגיעה בגדר. בגלל שהייתה מתיחות ב-5:30 בבוקר עשו כנס מפקדים, אבל לא זימנו את עדן או את הכוח שהיו שם. אם היו שולחים אותה להטיס..."
"גם הבלונים לא תפקדו", מוסיף מיכאל. "מאוד הגיוני היה לשלוח אותם. היא הייתה רואה את כל ה'קרנבל' שמגיע מעזה, כמו שאשתי שרון אומרת". ועדות דוממת ומכאיבה לכך התגלתה לאחר תקופה, במה שנותר מהחמ"ל המפויח של נחל עוז: "יומן המבצעים שלה שרד את השרפה בחמ"ל. הכריכה מפויחת, אבל הדפים בסדר. מה שצועק שם זה שמ-4 באוקטובר הדפים היו ריקים".
ועוד טפח מההיערכות והדריכות שלה התגלה גם כן בדיעבד: "המ"פ שלה מהצפון אמר לנו שבזמן אמת הוא לא מספיק פרגן לה. היא זו שהתעקשה לעשות תיק להר דב – איך עולים לשם עם 'רוכב שמיים' ביום של מלחמה. עדן ישבה לו על הראש ואמרה שצריך לדעת מאיפה להמריא ולנחות שם אם יש מלחמה, ובסופו של דבר, ב-8 באוקטובר – כשכבר לא הייתה בחיים – הם השתמשו בתיק הזה. בשבעה הוא בא אלינו והכה על חטא. זו הייתה התקופה של אוהלי חיזבאללה, היא הייתה מודעת לסכנות: היה יכול להיות לה פשוט לא לדרוש את זה ולשבת בחדר ולשחק שש-בש. אבל הייתה לה שליחות".
"ראינו את ההודעה כשהקרב כבר הסתיים"
עם תחילת האזעקות, עדן וארבע לוחמות "רוכב שמיים" שהיו איתה – שגם הן הגיעו למוצב רק שלושה ימים קודם לכן – קפצו מהמיטות בפיג'מות ונשקים. הן הגיעו למיגונית שליד מגורי הבנות, שם היו כ-30 חיילות לא חמושות: רק לעדן ולצוות שלה היו נשקים, ואת רוב החיילות – ובהן התצפיתניות – היא הכירה בקושי. "פצמ"רו אותנו", היא עדכנה את הפלוגה בוואטסאפ. "צוות נימרי מאבטח את המרחב המוגן", הוסיפה וצירפה תמונה.
ב-7:15 באותו בוקר שלחה הודעה – אחת ויחידה – למשפחתה במודיעין: "אנחנו בסדר, תיכנסו למרחבים המוגנים". המשפחה עדיין ישנה באותו רגע. "התעוררנו ב-8:30 אחרי שהקרב שלה כבר הסתיים", מסביר האב בצער.
"היא הייתה עסוקה בקרב, ראינו את ההודעה רק אחריו. זה כל מה שהיא שלחה לנו, בזמן שמסביבה תצפיתניות התקשרו הביתה ונפרדו מהמשפחות". לדבריו, זו הייתה התנהגות אופיינית לבתו – שדאגה למשפחה יותר מאשר לעצמה, ושידרה ביטחון ורוגע בכל מצב.
עדן התמקמה לבדה בפתח השמאלי של המיגונית, שקרוב יותר לנקודה שחדרו ממנה המחבלים. משם ניהלה, רוב הזמן ללא מילים, את הקרב – והפעילה את הלוחמות שלה, שתפסו את הפתח הימני. "זו הייתה ההקרבה העצמית הכי גדולה שיכולה להיות", סיפרה אחת החיילות ששרדו, "היא הלכה לבד לכיוון של היריות והצרחות בערבית".
"בערך ב-7:20 עדן צילמה תמונה, שבה רואים את ארבע הלוחמות שלה עם נשק – היא מיקמה אותן בפתח הקרוב למגורי הבנות והלכה לבדה לפתח הקרוב לכניסת המחבלים", מציין מיכאל. "את התמונה הזו היא לא שלחה למשפחה אלא בקבוצת הוואטסאפ הפלוגתית של 'רוכב שמיים', וכתבה בגאווה 'פצמ"רו אותנו, צוות נימרי מאבטח את המרחב המוגן'".
באותה תמונה מופיעה, בגבה למצלמה, גם התצפיתנית נעמה לוי לפני חטיפתה. לימים הופצה התמונה ברשתות החברתיות בליווי כיתוב שגוי שלפיו עדן מופיעה בתמונה אוחזת נשק. האב מבהיר כי היא שצילמה ושלחה את התמונה: "זו המזכרת האחרונה שלנו ממנה".
כשהמחבל הראשון נכנס למיגונית, עדן והלוחמות השיבו אש ופגעו בו. קבוצת מחבלים נוספת פתחה באש וזרקה רימונים: הירי של עדן ריתק את תנועת המחבלים והצליח לעכב את התקדמותם למשך זמן יקר. בזמן הקרבות הצליחו 11 חיילות – ובהן הצוות של עדן – לברוח דרך הפתח הימני, המרוחק יותר: הן התבצרו בחדרים סמוכים במשך כשבע שעות וחולצו בחיים. שאר החיילות שהיו במיגונית נחטפו או נרצחו.
הפרטים שגילו לירי ונעמה כשחזרו מהשבי
באותו בוקר נחטפו 7 תצפיתניות מהמוצב – שש מהן חזרו בחיים מהשבי: נעמה לוי, לירי אלבג, דניאלה גלבוע, אגם ברגר, קרינה ארייב ואורי מגידיש. התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל נרצחה בשבי. "כשלירי ונעמה חזרו, חשבנו שאולי בעוד שנה נבקש שיבואו לדבר איתנו, אבל מתברר שאיך שהן חזרו הן דרשו לדבר איתנו", מעיד מיכאל.
"הן אמרו שזו המשפחה הראשונה שהן רוצות לראות, וזה היה שוק. הן באו אלינו הביתה עם ההורים שלהן, וסיפרו שאחרי שנגמרו לעדן הכדורים היא נשארה במיגונית כדי לעכב את המחבלים וככה אפשרה לכל ה-11 לברוח".
וכך נגלה לפניו חלק נוסף מהסיפור: "היא נכנסה למאבק פיזי עם המחבלים, זה מה שנעמה ולירי סיפרו לנו – שהיא נורתה בזמן שהיא נאבקה איתם. היא לא הייתה מוכנה לעזוב את הנשק. היא הייתה יכולה להיחטף. זה פותח את הפצעים, זה כמו לראות סרט שבו הגיבור מת ואחרי שנתיים יוצא סרט המשך שבו פתאום רואים שהוא חי או זז".
באותה שיחה מרגשת התגלה לאב מידע נוסף על הקשר בין עדן ללירי. "לירי הייתה ממש צמודה אליה בכל השעה וחצי שהן היו יחד במיגונית, והיא סיפרה שהן תפקדו בתור צמד: עדן עם העיניים בכוונות ולירי עם הטלגרם, מספרת ומראה מה שקורה – שיש מחבלים בשדרות ואזעקות וחדירות מחבלים. עד שלירי סיפרה את זה, לא ידענו שעדן ידעה מה קורה בארץ באותו בוקר. לירי בעצם הייתה כמו חמ"ל, כשהחמ"ל האמיתי לא תפקד וגם לא אמר לכוח של גולני על 29 חיילות שנמצאות במיגונית".
"זכרה את השיחה אחרי 500 יום בשבי"
"מרגש שזכיתי שלירי ונעמה באו וסיפרו לנו", אומר מיכאל בהתרגשות – וחוזר על המילה "זכיתי", שבה תיארה בתו את טבילת האש שלה ב-2021. "לא כל ההורים זכו לשמוע איך נגמר הסיפור, ואצלנו הן (לירי ונעמה) חזרו מהקרב וחיבקו אותנו וסיפרו לנו הכול". מיכאל שאל אותן איך הן ידעו בכלל את שמה של עדן, והופתע מההסבר של לירי: "היא סיפרה שהן הגיעו, חמש חיילות, למוצב ביום חמישי אחרי קורס וטירונות. פתאום ניגשה אליהן קצינה והציגה את עצמה: 'אני עדן נימרי, קצינה של רוכב שמיים'".
וכך, אף על פי שהגיעה למוצב רק יום לפניהן, היא קיבלה את פני התצפיתניות החדשות. "היא עודדה אותן, 'סיימתן קורס ואין דיסטנס, וכל מה שאתן צריכות – אני פה, החדר שלי כאן, אל תהיו בלחץ'. היא בכלל לא הייתה המפקדת שלהן, וזה הסיפור שהכי ריגש אותי מכל מה שלירי סיפרה – אחרי 500 יום בשבי היא זכרה את השיחה הזו", אומר מיכאל. "זה מתאים כי עדן תמיד דאגה לחלשים ולחדשים, ככה היא הייתה גם בנבחרת השחייה".
אחרי הפגישה עם שתי התצפיתניות שחזרו מהגיהינום, תמונת הקרב נהפכה לברורה בהרבה. עבור הוריה של עדן זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נחשף מידע נוסף מהיום ההוא. "במשך חודשים 'ידענו' שהיא נהרגה כשנזרקו רימונים למיגונית. פנינו לאותן 11 בנות שניצלו, כשהתצפיתניות עוד היו חטופות, ורק אחת הסכימה לדבר איתנו: "היא סיפרה לנו שראתה את עדן ממשיכה לירות אחרי הרימונים, ואז השתנה לנו סוף הסיפור – שהיא לא נהרגה מהרימונים אלא מיריות".
"קיווינו שהיא חטופה או מורדמת"
הקשר של עדן עם ההורים, כאמור, נותק כבר באותו בוקר, עוד לפני השעה 8:00. "רק ביום שני באו לבשר לנו. קיווינו שהיא אולי חטופה או פצועה קשה ומורדמת", משחזר מיכאל. "זה מטורף, לקוות שהיא פצועה קשה ומורדמת, חשבנו שאולי בגלל שהיא לא הייתה במדים לא ידעו את השם שלה ולא ידעו לקשר".
ומתברר שגם בשיחה שלנו ב-2022 דיברה עדן על הדילמה מתי ומה לכתוב למשפחה תחת אש. "כשיכולתי, אז סימסתי למשפחה לוודא שהם בסדר ונשארים במרחב המוגן מהבית, הם כמעט לא יצאו משם. בחלק מהמבצע לא סיפרתי להם שאני בשטח, שיהיו רגועים. כשהגעתי הביתה אמרתי שהייתי בשטח, סיפרתי להם בכלליות, אבל יש דברים שלא יכולתי", סיפרה.
כיום מציין אביה: "בשנה האחרונה, לפני המלחמה, היא הייתה בכלל בגבול הצפון והם עשו שם מבצעים משמעותיים מעבר לגבול – לבנון, סוריה – וכל הזמן הייתה לה אותה התחושה, שהיא לא יכולה לספר הכול. היא הייתה רק רומזת אם זה היה בתקשורת, מאז שמענו עם הזמן כל מיני סיפורים".
השחיינית המצטיינת שהפכה לגיבורה בקרב
אבל את סיפור הגבורה וההקרבה של עדן נימרי ז"ל כדאי להתחיל עוד הרבה קודם. כבר בגיל 6 היא שחתה, בתחילה במסגרת חוג ולאחר מכן כמקצוענית, כחברה בנבחרת הנוער. בדצמבר 2019 השתתפה באליפות ישראל בבריכות קצרות, ושם נפרדה בדמעות מעולם השחייה, מכיוון שבחרה לוותר על מעמד הספורטאית המצטיינת לטובת שירות משמעותי: היא חלמה על קורס טיס, והייתה מוכנה לשים בצד גם את בריכת השחייה לשם כך.
"כשהתקבלה לקורס טיס, היא התלבטה ואז כתבה פוסט, 'עם כל הקושי, אני יודעת שזו החלטה נכונה עבורי ואני שלמה איתה'", אומר מיכאל. עדן עצמה סיפרה לו אז: "רציתי בהתחלה להגיע לטיס, עברתי את הגיבוש, אבל נפלתי בהמשך. בהכשרה חתרתי להגיע לגיבוש הממיין ליחידה המיוחדת של 'רוכב שמיים' בתותחנים".
אביה מסביר בדיעבד: "הציעו לה המון דברים, והיא אמרה, 'אם לא רוצים אותי כטייסת, אני לא אשאר בחיל האוויר ואשרת את הבנים', כי זו הייתה התחושה שם. היא חיפשה משהו משמעותי, חזרה לבקו"ם ומשם הלכה ל'רוכב שמיים'. זה לא משהו שדובר בבית, לא הכרתי את זה – זו הייתה החלטה שלה, כמו ההחלטה בהמשך לדחות את היציאה לקצונה, גם כשכבר לחצו עליה בסיום הקורס של 'רוכב שמיים'".
"היא לא רצתה הנחות"
לאחר נופלה הועלתה עדן לדרגת סרן. בת 22 בלבד הייתה כשנטמנה, מניחה זוג הורים ושתי אחיות – הדר הבכורה ונוגה הצעירה. במודיעין-מכבים-רעות חנכו משעול על שמה, בדרך המובילה לבית ילדותה ולבריכה ששחתה בה. המשעול נחנך ביום שהייתה אמורה להשתחרר מצה"ל, ב-9 בפברואר 2024. גם טריאתלון הילדים בעיר הוקדש לזכרה. מאז ממשיכה המשפחה להנציח אותה במגוון אירועים: רק בסוף השבוע האחרון נערכה בפארק המים רעות תחרות שחייה מיוחדת לזכרה ולזכרו של סמ"ר גל רודובסקי ז"ל, שנפל באסון השייטת ב-1997.
הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, הזכיר אותה השנה בדבריו בטקס הממלכתי בכותל: "באותן שעות גורליות היא זינקה ממיטתה במוצב נחל עוז. כשחדרו מחבלי הנוח'בה, הם נתקלו בחומת האש של עדן. עדן נאבקה בהם בעוז רוח ובנחישות, עד שנורתה ונהרגה. קול פנימי עמוק קרא לה לבחור בשירות משמעותי בצה"ל, למרות שהייתה ספורטאית מצטיינת; לא ויתרה לעצמה מעולם, עד לרגעיה האחרונים".
בקריאה מחודשת של דברי בתו אומר מיכאל: "היא אמרה 'זכיתי להשתתף במבצע' – אלה מילים שתפסו אותי. גם בשוטף הייתה לה תחושת מסוגלות ואקשן. המשימה שלה בצבא הייתה להיות המפקדת, וזה לפני החיים שלה. זו חוויה לא פשוטה להרגיש את גודל האחריות הזה. שים לב גם שהיא אמרה 'לוחמים' ולא 'לוחמות', כי היא לא רצתה הנחות: גם במסלול היא לא הפקירה אף אלונקה, וגם כשהבנים היו צריכים לסחוב יותר היא לא ויתרה. לוחמות אחרות סיפרו שבהתחלה פחדו להיכנס מתחת לאלונקה, ואז ראו אותה ועשו את זה".
והוא נזכר בסיפור שמסמל חלק ממה שהשאירה עדן בעולם אחריה: "ביום הזיכרון הקודם ראינו ליד הקבר מישהו בצד, על מדי ב', בלי דרגות. שאלתי אותו מי הוא, והוא אמר שהוא משרת בפיקוד הצפון, במודיעין, ומתברר שהיו לו שעות של שיחות איתה בקשר, הם היו עושים מבצעים ביחד. הוא בא במיוחד מבית שאן למודיעין רק כדי לספר לנו – הוא אף פעם לא פגש אותה, אבל דיבר איתה במשך שעות. מכל הדרגות והאלופים שהגיעו, זה הכי ריגש אותנו".