יהודית ירושלמי טריס הייתה רק בת 6 כשכבשו הנאצים את העיר שגרה בה ברומניה. היא ובני משפחתה שולחו מהעיר ברכבת, והם אפילו לא ידעו לאן. הם ירדו בתחנת היעד באוקראינה והחלו לצעוד קילומטרים. "הלכנו", היא מספרת. "אנשים נפלו מסביבי, ילדים קטנים קפאו למוות. מי שנפל קיבל מכות עד מוות. אני זוכרת שלג צבוע באדום". אלא שתושייתו של אביה, שהחליט להימלט, הייתה הצעד הראשון במסע ההישרדות הבלתי ייאמן של יהודית באוקראינה של שנות ה-40.
בשנת 1950 היא עלתה לישראל. מאחור היא השאירה ילדות שנגדעה באחת, את הזיכרונות הקשים מהשואה ואת המשפחה שאיבדה. בגיל 89 היא ממשיכה לספר את סיפורה בהרצאות, בעדויות חיות ובמפגשים עם הדור הצעיר. "אני מרצה ביד ושם, ב'זיכרון בסלון', ובכל מקום שאני יכולה לתרום בו מהידע שלי על השואה ומה שעברתי", היא אומרת. "אני מרגישה שזה התפקיד שלי - להמשיך לספר את כל הזוועות שעברנו".
"איימו לתלות את סבא"
יהודית נולדה בשנת 1935 בצ'רנוביץ, אז חלק מרומניה (כיום חלק מאוקראינה). באותה תקופה הייתה העיר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, עד שסופחה לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ביוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, סופחה צ'רנוביץ לברית המועצות, אך רק שנה לאחר מכן, ביוני 1941, במהלך מבצע "ברברוסה", נכבשה מחדש בידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, כולל הצבא הרומני.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הנאצים, יחד עם הצבא הרומני, פלשו לעיר שלנו", משחזרת יהודית. "אבא שלי גויס לצבא הרוסי הנסוג, ונשארנו לבד – אימא, אחותי הקטנה ואני". מתוך תקווה למצוא ביטחון עברה יהודית לבית סבה וסבתה. אלא שזמן קצר לאחר מכן גם הם הותקפו בשל יהדותם.
"פתאום פרצו ארבעה אוקראינים חמושים לחנות של סבא", היא משחזרת בכאב. "הם צעקו עליו שהוא יהודי ושיש לו כסף מוסתר. הם איימו לתלות אותו על המנורה. סבתא התחננה על חייו, ובסוף הם בזזו כל מה שהיה בחנות ועזבו".
האירוע הותיר צלקת עמוקה במשפחה של יהודית. "אימא שלי תמיד אמרה שאחותי נפטרה מרוב הזעזוע. היא חלתה מיד אחרי המקרה, ולא הייתה דרך לעזור לה. זו הייתה תחילת האסון שלנו".
"ירו לעבר אבא ולא פגעו"
לאחר הכיבוש הוקם גטו בעיר. אביה של יהודית הצליח לברוח והצטרף למשפחה, ובהמשך, כמו שאר יהודי העיר, הם נדרשו להתייצב בתחנת הרכבת כדי "להתיישב מחדש במזרח" – ביטוי מכובס למשלוחי המוות או לעבודה בכפייה. "בתחנת הרכבת היה תוהו ובוהו מוחלט", היא נזכרת. "אנשים הושארו בלי מזוודות, בלי רכוש. אני, ילדה קטנה, הלכתי לאיבוד. חייל גרמני מצא אותי, שאל אותי למה אני בוכה, ואמרתי לו, 'איבדתי את ההורים שלי'. הוא שאל אותי, 'ימינה או שמאלה?', ואני פשוט ניחשתי. למזלי מצאתי אותם".
לאחר מכן הועמסו היהודים על רכבות דחוסות, ללא מזון או מים. משהגיעו לתחנת היעד באוקראינה נדרשו לצעוד עשרות קילומטרים בשלג, בגשם ובבוץ. אנשים רבים קיפחו את חייהם בדרך הזו, מי ברעב, מי בקור ומי במהלומות השומרים שהכו את כל מי שנפל ארצה.
באחד הכפרים לאורך המסע החליט אביה של יהודית לברוח עם המשפחה. "מצאנו בית של אוקראינית. אבא דפק בדלת ואמר לה, 'אני גוסס, תכניסי אותנו'. היא נתנה לנו להיכנס, אמרה לי ולאימא שלי שאם יבואו חיילים גרמנים, נגיד שאנחנו המשפחה שלה". לא חלף זמן רב והמצוד אחר היהודים הגיע גם אל סף דלתה.
"חיילים הגיעו, צעקו עליה שהיא מסתירה יהודים. היא התעקשה שאנחנו קרוביה, ולמזלנו הם עזבו. אבל מיד אחרי זה היא אמרה לנו, 'השכנים מדברים, אתם חייבים ללכת – אחרת גם אני אמות'". יהודית ובני משפחתה המשיכו לנדוד, הסתתרו בבקתה נטושה ומצאו מזון בזכות סלק סוכר שנותר בשדות. לבסוף הגיעו בני המשפחה לגטו שַרְגוֹרוֹד, אך גם שם לא היה להם סיכוי לשרוד ללא מחלות ורעב.
"בהתחלה לא הכניסו אותנו בכלל, כי שנאו את יהודי צ'רנוביץ", היא מספרת. רק לאחר שבועות מספר הם הורשו להיכנס. זמן קצר אחר כך חלו הוריה של יהודית בטיפוס: "נשארתי כמעט לבד. הייתי ילדה קטנה בתוך מציאות בלתי נתפסת".
באחד הימים רצו הנאצים לשלוח את אביה של יהודית לעבודה מחוץ לגטו ברכבות. "חששנו מזה, וכולנו החלטנו לברוח. אבא התחיל לרוץ, ולמרבה המזל החיילים שירו לעברו לא הצליחו לפגוע בו. גם אנחנו רצנו וברחנו משם, נדדנו מכפר לכפר ופגשנו בפרטיזנים".
"בארץ לא קיבלו אותנו יפה"
בתום המלחמה חזרו בני משפחתה של יהודית לצ'רנוביץ וגילו שביתם נהרס עד היסוד. הם החלו לחפש מקום מגורים חלופי וחזרו למסלול חייהם. כעבור כחמש שנים הם עלו לישראל ונשלחו למעברה באזור באר יעקב, וגם במקום הזה, בארץ הקודש, היו התחושות קשות בהתחלה.
"לא קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. אמרו לנו, 'איך לא נלחמתם עד הסוף? איך הלכתם כצאן לטבח?' אני תהיתי מה יכולנו לעשות מול צבא כזה חזק. זה היה מעליב ובעיקר מעיד שאיש לא הבין מה עברנו".
ברבות השנים רכשה יהודית את השכלתה בארץ, עבדה בתעשייה האווירית במשך יותר משני עשורים והקימה משפחה. “הניצחון שלי הוא שחייתי, שהמשכתי, שהקמתי משפחה. שיש לי ילדים, נכדים ונינים. זה הניצחון שלי".
"7 באוקטובר הזכיר לי את השואה"
מתקפת הפתע של מחבלי חמאס בשמחת תורה התשפ"ד, והתהפוכות במדינה מאז שורת האירועים הקשים, טלטלו את יהודית ולא נותנים לה מנוח גם היום. "שבוע שלם אחרי 7 באוקטובר לא ישנתי. זה הזכיר לי את מה שעברנו אז. עדיין, גם היום, אני לא מבינה: איך זה קרה לנו?" היא משתפת בדמעות.
יהודית גם לא חוסכת ביקורת על היחס לניצולי השואה: "עד היום יש חוקים שלא מממשים. ניצולים נשארים בלי העזרה שמגיעה להם. ולמה? כי עברנו בכמה שקלים את מבחן ההכנסה? זה אבסורד".
על השאלה מה המסר שלה למנהיגי המדינה ביום השואה היא משיבה בלי היסוס ממשאלת הלב שלה: "חייבים לשחרר את כל החטופים ולהפסיק את החוקים המטורללים שמפלגים את העם. מגיע לנו טוב יותר".
יהודית מתגוררת היום בראשון לציון, מוקפת בשני ילדיה, ששת נכדיה וארבעת ניניה. "הניצחון שלי הוא שחייתי, שהמשכתי, שהקמתי משפחה. שיש לי ילדים, נכדים ונינים. זה הניצחון שלי", היא אומרת בחיוך. אבל היא לא שוכחת גם את מי שלא שרדו: "הזיכרון שלהם חייב להישאר. אסור לנו לשכוח מה שהיה. זו חובתנו". לכן, גם בגיל 89, היא ממשיכה לספר, להרצות ולוודא שעדותה תישמע גם למען הדורות הבאים.