בסלון ביתם של דינה ואבי פורטוגל במזכרת בתיה ניצבות שתי פינות. מצד אחד, הפסנתר המשפחתי משמש פינת הנצחה לזכרו של אדיר ז"ל, בנם של דינה ואבי. מהצד האחר, על הרצפה - פינת משחקים של זאטוטים. קשה להתעלם מהניגוד הכה בולט בין שתי הפינות האלו.
מי שמשחק בפינה הזו הם נכדיהם, ילדיה של עדן פורטוגל-אברהם, אחותו של אדיר ז"ל. "הילדים מכניסים הרבה אור ושמחה ואושר לבית", אומרת עדן. "אני באמת מרגישה איך מחזיקים את כולנו, גם את ההורים שלי וגם את האחים שלי. ברגע שרואים אותם פשוט נמרח חיוך גדול על הפרצוף והם נורא מרימים אותנו, אפילו לא במכוון, הם ממש עושים פה עבודה".
"מצד שני, בתור אבא, אני מסתכל על דינה ואבי בתור הורים", מתערב רוני אברהם, בן זוגה של עדן. "זה גם עושה להם טוב, אבל זה גם תמיד מזכיר את אדיר, כשהוא היה בגיל הזה. זה יכול לעשות את הפעולה ההפוכה של לשקוע בזיכרונות. לפעמים אפילו מתבלבלים וקוראים לילד אדיר". "כן, לכולנו יצא לטעות ככה", מסכימה איתו אשתו.
"דפדפתי בטלפון ובכיתי"
לפני שנה וחצי טולטל עולמה של המשפחה הזו. סרן אדיר פורטוגל, סגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של גבעתי, נלחם עם חייליו בקרב בשכונת ג'באליה ונפל ב-19 בנובמבר 2023, בן 23 היה במותו. שבועות ספורים בלבד קודם לכן ילדה אחותו עדן את בתה השנייה, שקד. וכך עוד בטרם הספיקו למצות את השמחה על הולדת הבת והנכדה נאלצו בני משפחת פורטוגל לשבת שבעה.
כשהסתיימה השבעה, והמשפחה החלה את השלב המייסר של חזרה לשגרה והכלת חיי השכול, קיבלו עדן ורוני החלטה - הם נשארים לגור עם דינה ואבי, לפחות עד להודעה חדשה. עוד קודם לכן התגוררו גם הם במזכרת בתיה, בדירה סמוכה. מיד אחרי 7 באוקטובר החליטו לעזוב את דירתם הישנה ונטולת הממ"ד ולעבור לגור עם הסבא והסבתא. ההחלטה להישאר, הם מעידים הייתה נטולת לבטים. וכך, כבר שנה וחצי אבל ושכול מתערבבים להם בבית אחד במזכרת בתיה, יחד עם שמחת ילדים רכים, שכלל לא מסוגלים להבין את עומק הסיטואציה שבה הם חיים.
"זו סיטואציה פסיכית. מאוד-מאוד פסיכית", אומר אבי. "בשבוע שעבר היה לי יום מאוד קשה. ככה סתם עלו לי מחשבות וזיכרונות. דפדפתי בטלפון, באינסטגרם שלו, ישבתי פה על הכיסא הזה שלוש שעות, דפדפתי ובכיתי שלוש שעות. וזה בזמן שהילדים היו פה והתרוצצו. השתדלתי שהם לא יראו אותי בוכה. יום אחרי זה לדינה היו יומיים-שלושה קשים. היא ישבה פה, שיחקה עם שקד, ופתאום אני רואה אותה מנגבת את הדמעות. הבנתי שהיא נכנסה לזה גם כן".
"שאל אותי על זה לפני שנפל"
פעמים רבות ילדים קטנים שנולדים בסמיכות לנפילתו של בן משפחה נעשים מעין מצבה חיה. לפעמים הם נושאים את שמו של החלל, לעיתים הם פשוט נעשים, שלא במודע, לממלאי מקום לחלל. במידה רבה הם נולדים לתוך נטל שאותו יישאו עוד שנים רבות. במשפחת פורטוגל לא קוראים כך את הדברים, ומשתדלים להתייחס לשקד הקטנה ולאחיה הבכור כילדים רגילים ככל הניתן. אך גם אצלם נמצא צירוף מקרים פלאי שקשה להתעלם ממנו.
"כשהתינוקת נולדה לקח להם זמן להחליט על שם", אומר אבי. "זה לא כמו ברית, שאתה חייב להחליט אחרי שבוע מה השם של הבן. אז עדן ורוני לקחו את הזמן, בערך שבועיים. ואז הם החליטו לקרוא לה שקד. שבוע אחרי זה, אדיר, מגדוד שקד, נפל. אז איפשהו מלמעלה נגזר ששקד יהיה בבית. אם לא אדיר בגדוד שלו, אז לפחות יש לנו נכדה שקוראים לה שקד".
"זה היה ממש במקרה לחלוטין. יש לי חברה שקוראים לה שקד וסתם אהבנו את השם", מבהירה עדן, ורוני מוסיף: "התלבטנו בערך בין איזה עשרה שמות, וכשעלה השם 'שקד'. אמרתי לה, 'זהו' נגמר'. אבל אדיר שאל אותי על הקטע הזה יומיים לפני שהוא נפל, הוא ראה אותה. הוא היה פה בבית. אז הוא בא ושאל אותי למה קראנו לה שקד".
"יצא לכמה שעות, זה היה הזוי"
מפגש הגיסים הכמעט אקראי הזה, שהתרחש במהלך הלחימה, התקיים ימים ספורים טרם נפילתו של אדיר והפך את רוני לבן המשפחה האחרון שפגש את אדיר. "ביום ראשון יצאנו מעזה להתרעננות בבסיס וביום שישי הוא הגיע לאזור שהייתי בו. הוא ידע שאני שם ולמרות שזה לא היה בדרך שלו, הוא אמר 'אני בא להגיד לך שלום'", מספר רוני.
המפגש המשפחתי שנערך בסוף השבוע שקדם לפגישה, היה גם לפעם היחידה שבה הספיק אדיר לראות את האחיינית החדשה. כמובן שאף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו מה שיקרה שלושה ימים לאחר מכן. אדיר ושקד הקטנה לא הספיקו אפילו לא להצטלם יחד, לא נותרה להם מזכרת משותפת לפני שקרה הנורא מכול.
"ביום חמישי שלפני כן הוא יצא הביתה לכמה שעות", מספר רוני. "הוא היה פה, וב-20:00 בערב הוא כבר היה בדרך לשם חזרה. זה היה יום הזוי, כי תמיד כשהוא בא הביתה מהצבא הוא מטייל, הולך לחברים ולבת הזוג שלו. באותו יום, באופן חריג מאוד, הוא פשוט ישב בבית ולא זז. כל החברים באו לפה. אכלנו יחד ארוחת צוהריים משותפת, שהרגישה כמו ארוחת שישי, אפילו מבחינת החגיגיות וההתרגשות. באותו יום הוא פגש את שקד בפעם הראשונה והיחידה. ביום ראשון הוא כבר נפל".
"כשבא לבכות אני מנשקת אותה"
"בשבעה כל ערב היו פה מיליון איש", ממשיך רוני ונזכר. "ואתה צריך לתווך גם לילד בן שנתיים וחצי למה יש פה כל כך הרבה אנשים. עדיין קשה לי להגיד את זה, אבל אמרו לנו להגיד בדיוק מה שקרה".
ובתוך כל זה נמצאת עדן, אחות שכולה טרייה אך גם אם לעוללה, שנדרשה לשינוי מנטלי בלתי נתפס. "היא הייתה עליי במנשא כל הזמן, לא ירדה ממני, ותמיד כשבא לי לבכות אז אני רגע מנשקת אותה ולוקחת כוח, נושמת אותה חזק. זה ממש עזר לנו להתמודד".
"רק בבית העלמין היא לא הייתה עליי פיזית", היא משתפת. "הבאתי חברה טובה שתהיה איתה ממש מחוץ לבית העלמין ואני הכי אימא שלא משאירה את הילדים עם מישהו. הם לא ראו בייביסיטר יום אחד בחיים שלהם. בזמן השבעה ניסיתי לחוות את זה עד כמה שאפשר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מניקה אותה בחדר למטה, וכך פספסתי כל כך הרבה סיפורים וכל כך הרבה דברים. זה מאוד ביאס אותי".
"גם אחרי שאדיר נפל, לא תיארתי לעצמי שהמעבר לבית הוריי יהיה לתקופה כזו. אבל ככל שהימים עוברים, הבנתי את כל היתרונות - גם בשבילי וגם לכל שאר המשפחה", עדן ממשיכה. "לא היו לבטים, היה ברור לי ולרוני שזו ההחלטה. וגם לא היה לנו ספק שזה מה שיעזור לנו ולהורים שלי. זה עוד זמן של לחוות את הביחד, שהבית לא יהיה ריק ושקט".
"בהתחלה אחותי הקטנה, שהיא חיילת, עוד שירתה בבסיס פתוח", עדן משתפת. "היא הייתה חוזרת הביתה כל יום, אבל אחרי זה היא עברה לתפקיד בבסיס סגור. בתקופה הזו, אם לא היינו פה אז הכול היה שקט ונורא - מכניס לתוך אווירה שאנחנו לא רוצים להיכנס אליה: של שקט, חוסר, עצב, עם כל התמונות פה מסביב, גם אם רוצים לשכוח אז אי אפשר".
"הלוויה שלו הייתה לי בראש"
כשפרצו הקרבות בעזה היה סרן אדיר פורטוגל ז"ל בכלל בדרום אמריקה, בטיול עם זוגתו. מהשירות הסדיר השתחרר חודשים בודדים קודם לכן, בקיץ. כשלמקום שהותו הגיעו הידיעות על הנעשה בארץ היה לו ברור שהוא יעשה הכול כדי לחזור ארצה במהרה. מה שחיזק עוד יותר את תחושת השליחות היא נפילתו של חברו ומפקדו לשעבר רס"ן בן ברונשטיין ז"ל בקרבות בקיבוצים ב-7 באוקטובר. אדיר חזר והשתלב כאיש מילואים באותו פלוגה סדירה בגדוד שקד שאותה עזב זמן קצר קודם.
"חצי שעה אחרי שהתחילו כל האזעקות הוא התקשר לשאול אם הכול בסדר ואנחנו כולם בטוחים. הוא ישר אמר 'תחפשו לי טיסה. אני רוצה לחזור לארץ'", מספרת עדן. "לאט-לאט הגיעו כל השמות, אחרי כל הבלגן שהיה פה ב-7 באוקטובר. הוא לא היה מסוגל להישאר ולטייל וליהנות בזמן שהחברים שלו נהרגים. בפועל כמובן שלא חיפשנו לו. אבל הוא לא חיכה לנו, היו טיסות חילוץ של ישראלים מדרום אמריקה. ולמרות שלא היה לו צו 8, הוא הצליח, אחרי שהגיע לשגרירות בפרו, לעלות לטיסה".
"מרגע שאדיר נחת מדרום אמריקה ועד היום שקיבלנו את ההודעה, ההלוויה שלו הייתה לי בראש", אומר אבי. "כמעט כל יום, לפעמים פעמיים ביום. כאילו מי יהיה, כמה אנשים יהיו, מי יבוא, מי לא יבוא ומה יגידו. הלוויה שלו הייתה לי כל הזמן בראש".
"רץ ראשון לכל משימה"
עד לנקודה הזו בראיון דינה, האם, כמעט ולא התערבה, רק ישבה בכורסה שלה, מאזינה בקשב לדברים ומעת לעת מזילה דמעה. בשלב הזה היא מבקשת לספר בגאווה על בנה. "עוד לפני שהוא התגייס הוא היה בראש של ללכת לסיירת או ליחידות מובחרות. קצת לפני הגיוס הוא התחיל לעשות בגינה כל מיני אימוני כושר, משקולות וריצה. הוא עבר את כל המסלול בדרך לסיירת גבעתי בהצלחה. מפקד הצוות שלו מאז עד היום בקשר איתנו. הוא סיפר שכל פעם כשהוא היה נותן איזה משימה, אדיר היה רץ ראשון לעשות אותה וחוזר עם חיוך על הפנים".
"הוא היה מאושר שהוא התקבל לסיירת, ממש היה קורן מאושר בצבא. ואז הוא יצא לקורס צלפים, והפך להיות צלף בסיירת. גם כן משהו שהוא מאוד אהב, לירות בנשק וכוונות, והוא היה חוזר הביתה ומתחיל להראות לי, 'תראי, איזה כוונת יש לי'. בהמשך הוא עבר להיות סמ"פ בגדוד שקד, במבצעית, שזה אומר שירות בחווארה, בג'נין, באיו"ש, בכל המקומות הכי בוערים ומסוכנים".
דינה מספרת על ילד עם נטייה מנהיגותית מגיל צעיר מאוד. "יום אחד כשאדיר היה בבית הספר התקשרה אליי המנהלת ואמרה שאדיר השתתף בתגרה. אבל אז התברר שהיה ילד שהתנכלו אליו בכיתה. קבוצה של ילדים נטפלו אליו בהפסקה ואדיר ראה את זה ואמר להם אם אתם עוד פעם תתעסקו איתו, יהיה לכם עסק איתי. הילד הזה הלך וסיפר למחרת למנהלת, והיא התקשרה להתנצל שבעצם סתם האשימו אותו. לא רק שהוא לא היה אשם, אלא הוא אפילו ניסה להגן על ילד במצוקה".
בינתיים עדן, רוני והילדים חולקים את מרתף הבית, חלל שגודלו לא עולה על 30 מ"ר. ארון אין להם והבגדים פרוסים על השולחן. פרטיות קשה לקבל כשגם הילדים נמצאים יחד איתם. "לילות אין לנו בכלל וקמים כל הזמן. אבל מסתדרים", אומר רוני בחיוך. ומה יהיה הלאה? על זה כרגע הם מעדיפים שלא לדבר. דינה ואבי משתדלים יותר מכל להיות מאושרים עם הנכדים שהפכו לחלק כה משמעותי מחייהם. "אנחנו רק מחכים שהילדים יחזרו מהגן ואיך שהם באים זה רק צחוקים וחיוכים", מספר אבי.
כשעדן נשאלת אם בעצם ההחלטה שלה לעבור לגור עם הוריה, למענם במידה רבה, יש מידה לא קטנה של ביטול עצמי. היא לא מסכימה עם ההבחנה. "זה נכון. אבל אם גם אני אבטל את עצמי וגם הסביבה שלי תבטל את עצמי, אז מי כן ידאג לי?", היא אומרת. "זה שעברתי לגור פה, אז אנשים חושבים על זה שטוב שאני דואגת להורים. וברור שהעניין שלהם יהיה בהם".
"לפעמים יש אנשים שמתייחסים רק להורים. אנשים באים לאח שכול ואומרים לו 'תהיה חזק' בשביל ההורים או ששואלים איך ההורים מרגישים ולא חושבים אפילו לשאול עליו עצמו. גם אנחנו האחים נמצאים וגם אנחנו חווינו אובדן קשה מאוד. וגם אנחנו צריכים להיות חזקים ולקום ולדעת איך לקום בעצם".
"לאחים אין מעטפת"
מי שניצב לצידה של עדן כשהיא מסתגלת לתפקיד הכפול הייתה עמותת "האחים שלנו" הפועלת מזה מספר שנים לביצור מקומם של האחים במשפחת השכול, מקום שנדמה שלעתים קרובות מדי חוסה תחת הצל הכבד מדי של אבלם של ההורים. "חיפשתי מקום שיהווה אוזן קשבת לי, בתור אחות", אומרת עדן. "להורים יש את יד לבנים ואת כל הארגונים ומשרד הביטחון נורא תומך בהורים, אבל לאחים אין יותר מידי מעטפת או משהו שדואג ותומך".
"מה שמגיע לי מטעם משרד הביטחון זה בעיקר טיפולים פסיכולוגיים, למיטב ידיעתי", היא אומרת. "פה זה נגמר. חיפשתי ארגון שפחות יעניק לי חומר ויותר בשביל ההקשבה, בשביל ההבנה, בשביל למצוא את האנשים שהם בקבוצות השווים שלי".
מנכ"ל העמותה, אלעד אזולאי: "השנה הכואבת והמטלטלת שכולנו חווים, הוסיפה, לצערנו הרב, למעגל השכול, אחים ואחיות שכולים רבים מידי שאיבדו את היקר מכל. אנחנו מציעים להם מרחב שהוא בית ושייכות, שכן לא תמיד הקול והסיפור שלהם נשמע. אנו רואים חשיבות רבה במיזמים שאנו יוצרים עבורם, כדי לאפשר להם לעבד, לפרוק ולהנציח את האהוב שלהם בדרכים מגוונות, אם זה דרך סדנאות, טיולים ומופעים וחיבורים בין אחים ותיקים לחדשים ועוד".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv