רק לפני שנתיים עוד התכנסו בפארק הירקון 15 אלף משתתפים – יהודים ופלסטינים, שכולים ותומכים – לאירוע שנראה אז כמו חזון חתרני שמתחיל להכות שורש. השנה, תחת עננה כבדה של מציאות אלימה ומקוטבת, נדחק הטקס המשותף אל בין קירותיו של אולם עירוני קטן, מתנ"סי משהו, באמצע שכונה בשולי יפו - שוליים גאוגרפיים כמו השוליים הפוליטיים שאליהם נדחק האירוע. אכסניה שלא נבחרה בגלל יופייה, אלא בגלל "המצב": כדי להקדים תרופה לניסיון הסיכול הצפוי, בחרו המארגנים לשמור את מיקום הטקס בסוד כמעט מוחלט – כאילו מדובר במפגש מחתרת ולא בטקס אזכרה.
"אנחנו לא מתביישים ולא מתחבאים", מבהירה איילת הראל, מנכ"לית משותפת של "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". "בגלל ניסיון העבר, שעוד לפני המלחמה היה לא קל, החלטנו לעשות את זה כך. אנחנו יודעים באיזו תקופה אנחנו חיים וגם תחת איזה שלטון. אז כדי שלא יהיו לנו בעיות, החלטנו לא להגיד מראש לאנשים את המקום של הטקס. אנחנו מכירים את זה שיש אנשים שירצו לטרפד. אנחנו מכירים את זה שיש את מי שמנסים לגרום לביטולם של אירועים שלא נראים להם - עברנו כאלה", אומרת הראל, המחזיקה בתפקיד במשותף עם נאדין קומסייה, מהצד הפלסטיני.
זה לא קצת לוותר מראש לעצמך, לעשות דבר כזה?
"זה לא מה שחשוב. מה שחשוב לנו זה להשמיע היום את הקול שלנו בערב יום הזיכרון ולקרוא את המסר שלנו. לא ויתרנו, אנחנו בתוך שנה וחצי של מלחמה קשה ואנחנו מודעים לרגישויות", עונה הראל. "הארגון שלנו היה צריך להיות אהוד בשתי החברות. ברור שאם אתה רוצה רק לחיות במלחמת נצח, אז אנחנו מפריעים. אני מאמינה שכולם רוצים עתיד יותר טוב. אבל דרישות האבטחה במקום גדול היו משמעותיות אז גם אין את המשאבים למקום גדול. התפשרנו, בתקווה שנוכל בשנים הבאות לחזור לטקס שהיה אז", מסבירה הראל. היא וגם רנא סלמאן, מנכ"לית משותפת של "לוחמים לשלום", משוכנעות שטקס הזיכרון המשותף לשני העמים חיוני גם – ואולי במיוחד – דווקא השנה.
לבסוף החשש התגשם במידה מסוימת, אבל במוקד אחר: הקרנת הטקס בבית כנסת רפורמי ברעננה לוותה במהומות אלימות ובאווירת לינץ'. כמה מהמשתתפים נפצעו וגם שוטרים שהגיעו בניסיון להפריד. רק 3 מהמתפרעים נעצרו, וראשת סניף הליכוד בעיר עוד מיהרה להכריז: "זו רק יריית הפתיחה".
הקרב על הטקס: "המחויבות רק עלתה"
במהלך השנים, טקס יום הזיכרון המשותף עורר התנגדויות רבות. בשנת 2017, למשל, בוטלו אישורי הכניסה לכ-200 פלסטינים בעקבות אירוע דקירה בתל אביב. בשנים אחרות נרשמו הפגנות סוערות בכניסה לטקס, כולל קריאות גנאי, ניסיונות להפריע לנואמים ולעיתים אף עימותים פיזיים עם משתתפים. היו גם ניסיונות חקיקה למניעת השתתפות פלסטינים, ושרים כמו אביגדור ליברמן ויואב גלנט פעלו באופן ישיר נגד קיומו. נפתלי בנט בכהונתו כשר החינוך אף לעג לתלונות על האלימות כלפי הטקס ומשתתפיו: "אני מצפה מאנשים שמתאבלים על רוצחי תינוקות ומפוצצי אוטובוסים שיהיו קצת פחות רגישים ליריקות, לדחיפות ולמים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אל מול ההתנגדויות, המארגנים נקטו שורה של צעדים: שינו שוב ושוב את מיקום האירוע – מתיאטרון תמונע לאולמות גדולים יותר ובהמשך לפארק הירקון – תוך שהם נאלצים להיערך מראש להפרות סדר אפשריות. הם גייסו צוותי אבטחה פרטיים, הגבילו את הפרסום המוקדם של פרטי האירוע, ולעיתים נאלצו לעבור למתכונת סגורה או מוקלטת מראש. למרות הכול, הם המשיכו בעקביות לקיים את הטקס מדי שנה, מתוך אמונה שהנוכחות הציבורית, גם כשאינה קלה, חשובה יותר מכל – ושהקול שמבקש להכיר בכאב של שני הצדדים ולחפש דרך פיוס לא יכול להרשות לעצמו לשתוק.
הטקס הזה, שכבר התקבע כמסורת מאז שנערך לראשונה ב-2006, לא התקיים ביום הזיכרון בשנה שעברה, לראשונה מאז תחילת דרכו. בשנה שעברה נערך במקום ערב מצומצם יותר, שהוקלט מראש והועבר בשידור ברשת - כך שלמעשה זהו הטקס המלא הראשון מאז הטרגדיה של 7 באוקטובר, גם אם תחת מעטפת סודיות וחשש גדול מפני תגובות אלימות.
"אין יותר רלוונטי ממנו היום" משוכנעת הראל בצדקת קיומו של האירוע, גם במציאות הזו. "אני הייתי רק השבוע בהלוויה של אחד החיילים שנהרגו, ואין יותר רלוונטי. העלינו שני שלטי ענק, אחד באיילון ושני בבית לחם עם הקריאה הפשוטה 'חלאס!'," היא מוסיפה. "ברמה הרגשית המחויבות רק עלתה ביחס לטקס לפני שנתיים. נהייתי עוד יותר נחושה שזה מה שצריך לעשות".
ומה לגבי הקשב בציבור הישראלי? "ברור שזה קשה. ובסוף, יש הרבה אנשים שרוצים להגיע לטקס, גם אנשים שאולי לא מזדהים לגמרי איתנו אבל שרוצים למשל בעסקת חטופים. גם אלה מדברים על פתרונות בדרכים שאינם אלימות. ולכן אני רואה קשר".
"גם בזמן הזה יש תקווה"
אם בעבר שרי הביטחון ניסו ואף פעלו אקטיבית כדי למנוע כניסתם של פעילים פלסטינים לטקס בימים שקדמו לו – הרי שהפעם, בצל מלחמה קשה וארוכה, איש כלל לא העלה על דעתו לאפשר נוכחות פלסטינית באירוע, שנשאר רק להלכה "משותף". היחידה שהצליחה לעבור את המחסומים ולהשתתף בטקס המשותף גם פיזית הייתה סלמאן עצמה, תושבת בית לחם - שבזכות היותה נוצרייה, נהנית מאישורי מעבר שמנפיקה הכנסייה. "כרגע אנחנו מצפים לכ-80 עד 100 אנשים בהקרנה בבית ג'אלה. אז אני מניחה שאם זה היה אירוע פיזי בתל אביב ולאנשים היו אישורים, כולם היו רוצים להיות חלק מהאירוע, להיות כאן פיזית", היא אומרת.
"הייתי אומרת שזה חצי-חצי – פעילים ואנשים שאיבדו מישהו קרוב בסכסוך. ובפלסטין כל אחד איבד מישהו בסכסוך. אצלנו כל אחד חווה אובדן, טראומה. זה לא חייב להיות אדם, זה יכול להיות אובדן של בית, של רכוש, של זהות, כל הדברים האלה. לתחושתי כולם מרגישים מחוברים לטקס הזה בדרך מסוימת. רבים מהאנשים שרוצים להגיע הם באמת או חברים בתנועה או פעילי שלום. רבים הם סטודנטים, צעירים, נשים שמגדלות ילדים. אז אלה אנשים מרקעים שונים שמגיעים לאירועים האלה. זה לא סוג אחד מסוים".
"ברור ש-7 באוקטובר שינה הכול, כמובן. אבל ערכנו סקר כמה שבועות לפני הטקס בקרב הפעילים שלנו ו-221 משתתפים לקחו חלק, במיוחד מהפעילים שלנו. 87% שיתפו שהם לא חשבו לפרוש מהשותפות הזו. עבורנו זו הייתה תגובה חיובית. אפילו בזמן הקשה הזה, כשכולם בכאב, ייאוש וכעס, עדיין אנחנו רואים שיש תקווה ואנשים בוחרים בדרך אחרת לעתיד. אנחנו לא רואים שום תוצאות בשנה וחצי האחרונות מדרך אלימות. רק בהתחלה, כשעוד התרחשו משאים ומתנים, ראינו שניצלו חיים, אבל עד עכשיו אנחנו חווים רק עוד ועוד אובדן והרס".
"עשרות אלפים מתו בגלל חמאס"
"אני מודעת להלם בחברה הישראלית", מבקשת סלמאן, המשמשת בתפקידה במשותף עם אסתר קורני מהצד הישראלי, להדגיש. "אבל זה היה גם הלם עבורנו. ציפינו שבגלל הלחץ והמצור וכל חוסר הצדק שמתרחש, אנשים יגיבו בשלב מסוים בצורה אחרת. אבל לא חשבנו שזה יהיה בקנה מידה כזה ובזוועות בלתי נתפסות כאלה. אנחנו מבינים את ההקשר שממנו זה מגיע - כל כמות ההרס והמלחמה בעזה והאובדן של מעל 50,000 אנשים שמתו בגלל פעולות של קבוצה פוליטית אחת, חמאס. ולא כל מי שנמצא בעזה הוא חמאס או מזוהה עם חמאס. ראינו הפגנות שיצאו בעזה נגד ממשלת חמאס, שלא הואר עליהן זרקור גדול מספיק, אפילו שזה היה כרוך בסיכון גדול לחייה המפגינים לצאת ולהגיד את זה בפומבי".
ואחרי כל מה שקורה בעזה, אנשים בקהילה שלכם עוד מסוגלים לגלות אמפתיה ל-7 באוקטובר?
"יש לנו פעילים שאיבדו בני משפחה בעזה, לא בודדים אלא עשרות. כמו חברי אחמד, והוא עדיין מחויב לאי-אלימות, כדרך פוליטית של פיוס, והוא עדיין מצטרף והוא עדיין חלק מהקהילה. מישהו שאיבד כל כך הרבה ממשפחתו ועדיין מסוגל לבוא ולקיים דיאלוג ולעבוד יחד – זה אומר שיש עתיד. מי שחש כך יכול להרגיש אמפתיה כלפי האחר ולהכיר בכאבו, זו הסיבה שאנחנו מקיימים את טקס הזיכרון המשותף. אנחנו מרגישים את הכאב ומכירים בו ובצער של האחר".
בעיניים ישראלית היה מצופה מטקס שכזה ללבוש אופי שונה, ולו במעט, בפעם הראשונה שבה הוא מתרחש לאחר 7 באוקטובר. כך סלמאן וגם הראל מבקשות להבהיר שלמרות הכול, המתכונת לא עברה שינוי של ממש. "לצערינו מאז הצטרפו חברים חדשים לפורום המשפחות לשני הצדדים, וזה השינוי העיקרי" אומרת הראל ששכלה את אחיה יובל, לוחם שיריון, במלחמת לבנון הראשונה. "הבנו שאלו הקולות שאנחנו צריכים להשמיע היום. אני אחות שכולה עוד מ-1982, אז מי שמדבר היום זה אנשים שנפגעו עכשיו מהמלחמה האחרונה. אבל מבחינתנו לא השתנה משהו מהותי".
"נקמה? בשבילי זו לא אופציה"
אחת מאותם מצטרפים חדשים שעליהם מדברת הראל היא מעיין ינון. הבית של ההורים שה - בלהה ויעקבי ינון - היה ממוקם בקצה מושב נתיב העשרה, נושק לגבול עם עזה. הבית הזה נשרף עד היסוד כשהוריה בתוכו. חודשים ארוכים נחשבה בלהה ז"ל לנעדרת והייתה למעשה הנעדרת האחרונה מטבח 7 באוקטובר, עד שנקבע מותה באוגוסט 2024. כעת, זמן לא רב לפני הטקס, בתה מפזרת אבנים שאספה האם שנרצחה - כחלק ממיצב אומנותי שמקבל את פני הבאים במבואה.
בין הבית השרוף של משפחת ינון לבין בית חנון ובית להיה עמדה חומה אימתנית ושלל מאמצי התראה ומניעה, שלגבי יעילותם ברגע האמת אין טעם להרחיב. והיא, כמי שחומות אינם זרים לה, רואה בשכול כחוויה המאחדת משני צדי הגבול. "שכול הוא חוויה מאחדת, ויכול להיות גם שלא. זאת בחירה של אדם - האם השכול יקח אותו לצד של נקמה, או לוקח אותו לצד של חיבור? הבחירה לא קלה ולא מובנת מאליה. אפשר ללכת בנתיב של כעס של נקמה, ושל ייאוש. בשבילי זו לא אופציה".
ויש קונפליקט פנימי?
"האובדן הוא טרי והכאב והגעגוע הוא מטורף. זה לקום בבוקר עם כיווץ בלב, כי חלמתי בלילה שאבא שלי מחבק אותי. בגלל שזה כל כך טרי גם, אז המחשבות שעולות זה למשל האם אני מאמינה באמת שאפשרית מציאות אחרת או לא והאם נגזר עליי לחיות עם הכאב הזה?"
"זה שחמאס חטף את סבא שלי, זה לא מייצג את כל הפלסטינים, כמו שהקיצונים בחברה הישראלית לא מייצגים אותי", מבהיר מאי פרי אלביני, נכדו של חיים פרי ז"ל מקיבוץ ניר עוז שנחטף ונרצח בשבי. "אני אפילו לא אגיד שאני קורבן של הצד הפלסטיני, כי שוב, זה צד כל כך גדול ומורכב. באנו להיות פה ולהגיד שאנחנו מציינים את זכרם של קורבנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני - משני הצדדים - ואי אפשר לעשות את זה לבד, כי אנחנו לא הקורבנות היחידים של הסכסוך הזה", אומר מי שסבו היה בעצמו אחד מפעילי השלום הבולטים באזור הנגב המערבי ופעל לשיתוף פעולה עם השכנים שמעבר לגבול. אותם שכנים שאצלם, בתוך מנהרה, חייו הגיעו אל סופם.
פרי הנכד משתתף בתוכנית האומנותית בטקס, כחלק מסרטון שבמסגרתו נסע לפגוש פלסטינים בני גילו בגדה המערבית שקרוביהם נהרגו במסגרת הסכסוך. בנוסף אליו ולינון הופיעו בטקס עוד כמה מ"נציגי 7 באוקטובר", בהם קרובי משפחתו של עודד ליפשיץ ז"ל מניר עוז ופדויית השבי ליאת אצילי, גם הם מניר עוז.
"לא חדשה לי הפעילות הפוליטית. אני פה עכשיו בנסיבות שאף אחד לא רוצה, אבל אנחנו פה", אומר פרי ומבהיר שהוא לא מאוכזב מכך שרק מעט מבני משפחת השכול שנוספו למעגל בנסיבות דומות לשלו התייצבו. "למה כל אחד מסיבותיו האישיות שלו נמצא כאן או לא נמצא כאן, זה לא ענייני. אני לא מנסה לחוש תחושות של אכזבה, בטח לא שמחה ביום כזה. החברים בפורום זה אנשים שבאים ואומרים 'אנחנו פה כי אנחנו רוצים בצורה לא אלימה לעשות שלום', וזה כל מה שאני מבקש לשמוע. אז מה יגיד הישראלי הממוצע? שיגיד מה שיגיד. אני פה כדי לפגוש את הישראלים והפלסטינים האחרים".
"תקווה? גם בממ"ד לא התעסקתי בזה"
ליאל פישביין, ראשון הנואמים, היה נרגש למדי בחזרה הגנרלית. ליאל, בן קיבוץ בארי, שכל את אחותו תכלת ז"ל בת ה-18 באותו יום נורא. רק אחרי עשרה ימים שבמהלכם הייתה נעדרת, אותרה גופתה. "מההיכרות שלי איתה, הלב שלה היה מלא בטוב וחמלה עוד יותר ממני", הוא אומר על אחותו. "היא לא הפלתה אף אחד, אף פעם, על כלום. פשוט לא ראיתי אותה חיה בצורה הזו. היא חששה, הפחד היה אמיתי, גם אני מפחד וגם לי יש מורכבות בזה שאני נמצא פה היום. ולא בהכרח עם הכול אני מסכים, אבל אני מרגיש שזאת הדרך היחידה שנכונה".
"כשיצאתי מהקיבוץ וראיתי את המחבלים, שאולי אחד מהם רצח את אחותי, הלב שלי התמלא בחמלה. אולי זה בגלל שאני מתרגל מדיטציה וזן ואני מרגיש שהעולם הזה בנוי על סיבה ותוצאה ולא על טוב ורע, ואני פשוט רואה שיש פה איזשהו שחזור של סבל של אנשים שעושים אחד לשני הרבה דברים", פישביין משתף ומסביר: "אני לא מתעסק בתקווה - האמת היא שגם כשהייתי 22 שעות בממ"ד לא התעסקתי בתקווה. שם בממ"ד אמרתי לעצמי שלפני 100 שנה היה פה רק חול, אז אולי עוד 100 שנה שוב יהיה פה חול. אני לא יודע מה הולך להיות פה, אני יודע שאני רוצה לשרוד וגם יכול להיות שזה לא יקרה. אבל קרה ושרדתי. ומאז אני פועל למען החיים".
עדיין בחזרה הגנרלית, על הבמה מקלהת רנא - מקהלת נשים מעורבת של יהודיות וערביות. מדי שנה הן מסיימות כל טקס בנאמבר קבוע: חידוש לגרסתה של חווה אלברשטיין לחד גדיא. הפעם הן הוזזו מסיום הטקס לראשיתו. זה למעשה כמעט השינוי היחיד במתכונת האומנותית. השנה גם נכלל בטקס פרק קצר הנוגע ל-59 החטופים שבעזה, שלו קדם נאום של ליאת אצילי - שבנוסף להיות פדויית שבי עצמה היא גם אשתו של אביב ז"ל שנחטף ונהרג, וגופתו עוד שם.
"שיקוף עגום מאוד למציאות הישראלית"
לשיחה מצטרף חן אלון, במאי הטקס. "המכה של שבעה באוקטובר בהחלט הביאה משהו חדש לטקס הזה. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, הטבח צירף הרבה אנשים לשורות המחנה הזה של ה'לא מתפכחים', אלא להיפך - אלה שיודעים שזאת הדרך היחידה. זה מאוד עוצמתי - אלו אנשים שהאבל שלהם והטראומה שלהם עוד כל כך חיה, ועדיין הם נאחזים במה שהטקס מבקש להיאחז בו".
אז אתם אופוזיציה לתנועת ההתפכחות?
"לא. אנחנו מאז ומתמיד אופוזיציה לאלה שחושבים שמלחמה היא גזרת גורל. האנשים האלה שמבינים שזה לא זה, לא באמת קרה מאלוהים, אלא סכסוך שמתגלגל בלי לפתור אותו. והוא מה שמביא את האסונות האלה עלינו, ועכשיו גם עליהם בעזה. אז אני חושב שזה לא עניין של התפכחות אלא להבין שהמלחמה היא הבעיה ולא הפתרון".
אלון הוא קצין מילואים, שסרב לשרת בשטחים בשנות האינתיפאדה. הוא מביים את הטקס מאז הפעם הראשונה ב-2006, עוד בימים הצנועים שכל הקהל נכנס לתיאטרון תמונע הקטן, כולל השנים הרבות שבהן נערך ברוב הדר בפארק הירקון, בשעה שגם גדודי המפגינים הלכו ותפחו מדי שנה. הפעם, כך גם הוא מסביר, המעבר לאולם הקטן בן 400 המקומות נבע, בין שלל האילוצים, גם מהרצון לשמור על ביטחונם של באי הטקס.
"אני חש חיבור למציאות, לא פשרה", הוא מחדד. "אני מבין שבסיטואציה הקיימת, כשהמשטרה היא המשטרה שלנו והשר לביטחון לאומי הוא השר לביטחון לאומי וכשמותר לפגוע במי שאתה לא מסכים איתו - צריך לשמור על האנשים האלה שמקדשים את היום המיוחד הזה באופן הזה. אתה רוצה לקרוא לזה פשרה? אפשר. אבל אני חושב שזה שיקוף עגום מאוד למציאות של החברה הישראלית".
הסודיות שבה נשמר הטקס - וההודעה
השעה כבר קצת אחרי שבע, פחות משעה לפני הרגע שבו אמור להתחיל הטקס. רק עם השקיעה – ובאיחור מתוכנן היטב – נשלחה ההודעה: זהו המיקום. טקס הזיכרון המשותף, השנה יותר מכל שנה אחרת, התקיים כמעט במחתרת. הדלילות שנרשמה במבואה התחלפה כמעט באחת בשטף של אורחים. זה לא מקרי: רק בשבע פורסם אתר מיקומו של הטקס.
איך מרימים אירוע שכזה כמעט במחתרת? "בעדינות, ברגישות. באיזשהו מקום לצערי אנחנו כבר רגילים לזה, להתנהל מתחת לרדאר", אומרת תמנה פרץ, מפיקת האירוע. "הפעם זה בהחלט הגיע לנקודת קיצון, כן. קודם כל היה מאוד קשה למצוא מקום שבכלל יסכים לארח אותנו, זה היה מאוד-מאוד קשה. רוב המקומות לא רצו לארח את הדבר הזה, היו אפילו שכבר סגרנו איתם ואז ביטלו ברגע שהם הבינו עד הסוף ומה מדובר. בצורה הכי פשוטה, ברגע שהבינו שיש שם ערבים לא רצו לעשות את הדבר הזה".
והיא משתפת: "הפקת הטקס הזה גרמה לי להבין בצורה מאוד עמוקה ומוחשית עד כמה המצב חמור, של הפשיזם במדינה שאנחנו חיים בה, ובעיקר עד כמה עצם הקיום של פלסטינים כל הזמן הוא דבר שאין לו מקום. אפילו מצאתי את עצמי אומרת לבעלי האולמות, 'תקשיבו, לרוב הפלסטינים אין אישור להגיע'. זה הראה לי כמה עוד יותר חשוב לקיים את האירוע".
המצב שנוצר כפה מצב שבו רק בבוקר הירוע התקיימו חזרות ראשונות. עד לאותו רגע רק בודדים ידעו את הסוד הכמוס מכול: הכתובת. בבוקר, סמוך לשעה עשר, התרחב מעגל יודעי הסוד בעוד כמה עשרות אנשי תפעול והפקה. "אפילו הדוברים לא ידעו את הכתובת עד היום בבוקר", מחדדת פרץ. "היחידים שידעו את הכתובת הם הפעילים של הארגונים. נכון שזה מסבך, אבל כל מי שקשור לאירועים מהסוג הזה מבין את הסיטואציה. אף אחד לא התפלא מזה שאנחנו לא יכולים לחשוף את המיקום והיו סבלניים ומבינים".
כמעט באחת, הרחבה השוממה שבכניסה לאולם התמלאה באורחים – מי שהמתינו להודעה בוואטסאפ, והגיעו. הכול התרחש במהירות מפתיעה, והסדר נשמר בדייקנות כמעט מופלאה. הקהל הלך וגאה, ובאופן בלתי צפוי מספר הנוכחים עלה על כמות המושבים באולם. אנשי האבטחה, שהוזעקו מחשש לתרחישים מסוג אחר לגמרי, מצאו את עצמם מתרוצצים במעברים עוד דקות ארוכות אחרי תחילת האירוע, מנסים להתמודד עם עומס חריג מסוג שונה לגמרי: מנגד, חמשת השוטרים שעמדו מעברו השני של הרחוב נראו בעיקר משועממים - בניגוד חריף לאלו שהוזעקו להגן על הצופים בטקס באותו בית כנסת ברעננה.
"אני לא רוצה לעצבן אף אחד"
אין ספק שמדובר באחד האירועים הטעונים ביותר שנערכים בישראל, ולא רק ביום הזיכרון. ואחרי כל תועפות המילים שנכתבו ונאמרו עליו ב-19 שנותיו, ושלל ההשמצות והגידופים שהופנו כלפיו מכיוון ימין, מדובר בטקס שהוא בסופו של דבר טקס זיכרון פרטי, אחד מבין רבים שמתקיימים במקביל בכל הארץ בערב הזה. כפי שניתן ללמוד מלא מעט שיחות עם בני משפחות שהגיעו לאירוע - ועם כל הכבוד למסר הפוליטי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה - מדובר בסוף בקבוצה די מגובשת של אנשים, שפשוט מעוניינים להעביר כך בצורה שבה הם בחרו את היום הרגיש הזה, בחברת אנשים העשויים מאותם החומרים.
להעביר מסר זה חשוב, אך אולי משני: לינון, המצטרפת הטרייה לחבורה, יש מה לתרום גם בעניין הזה. "אומרים לפעמים ש'אתם מדברים עם עצמכם. על עצמכם'. מנגד, גם אומרים שמי שלא חווה שכול לא באמת יכול לדעת איך הוא ירגיש. שמע, גם לדבר עם עצמנו זה חשוב, ולחזק את עצמנו זה גם חשוב. מאז 7 באוקטובר אני מרגישה הרבה תמיכה מהאנשים שיהיו היום פה, הם עוזרים לי לקבל תקווה - הישראלים והפלסטינים - הם עוזרים לי לנשום וזה מה שאני צריכה עכשיו".
ופוליטית, את גם מרגישה שאתם קצת מדברים לעצמכם?
"אני לא בטוחה שהמטרה שלנו היא לעורר אימפקט. לפחות אני לא כאן בשביל זה. זה טקס זיכרון. אני מתייחדת ביום הזה עם קורבנות של סכסוך. אני לא רוצה לעצבן אף אחד, אבל זו זכותי המלאה לכבד את זכרם באופן שבו אני רואה לנכון".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv