זמן קצר מאוד אחרי נפילת בנה, אמתי גרנות ז"ל, התפנתה אימו, אביבית, להתחיל לסדר ולנקות את חדרו. קופסה פשוטה שהסתתרה בין ספרים שלא נפתחו זמן מה והתגלתה במפתיע, חשפה עולם שלם של פרטים על בנה שלא היה מוכר לה קודם לכן. אביבית גילתה שבנה הרבה לכתוב. אבל דבר לא הכין אותה לאותו טקסט שבו תיאר לפרטי פרטים קרב מדומיין, שדומה באופן מפחיד לקרב שבו נהרג שנה לאחר כתיבתו.
בקופסה שאותרה גילו בני הבית מצבור מחברות, חלק מיומן שכתב אמתי במשך כמה שנים, מבלי שגילה עליו לאיש. וכך, פחות משבועיים לאחר שאיבד את חייו מפגיעת טיל נ"ט בטנק שבו לחם בגבול הצפון, החלה המשפחה להיחשף לעולמו הפנימי.
"גילינו שאמתי כתב במשך שנים"
"אנחנו כמובן לא ידענו על כל הכתיבה הזו, כנראה הוא גם לא התכוון להשאיר את זה לנו", מספרת אביבית. "לדעתי הוא שכח את זה שם. מצאתי מחברת אחת ואני מדפדפת ושואלת את אחד הבנים, האחים של אמתי, 'זה שלך?'. לא, זה לא שלו. ככל שחלפו השבועות, עלינו גם לחדר של אמתי כדי לעשות סדר בדברים ומצאנו גם את שאר היומנים. ואז גילינו שאמתי כתב במשך שלוש השנים שלו בישיבה, ואחר כך במהלך השירות הצבאי".
מיד לאחר מתקפת הטבח של 7 באוקטובר, נשלח אמתי ז"ל, מפקד מחלקה בחטיבה 7 של השריון, לגבול הצפון. ב-15 באוקטובר, בעת ששהה בגזרת המושב שתולה, נפגע מטיל נ"ט שירה חיזבאללה ונהרג במקום. הוא היה בן 24 בנופלו ועם מותו הועלה לדרגת סרן. שבועיים קודם התארס לבת זוגו רוני.
הגילוי על מפעל הכתיבה המרשים שצבר אמתי בשנות חייו הקצרים דחף את ההורים, אביבית ותמיר, לאגוד כמה מכתביו, יחד עם טקסטים נוספים שנכתבו על אמתי בידי אחרים לכדי ספר, שיצא לאחרונה, ושאותו ליקט וערך אביו תמיר - רב וראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" שבדרום תל אביב.
הטקסט ה"נבואי" של אמתי
תוך כדי ליקוט מצאו במשפחה טקסט נוסף, יוצא דופן, של אמתי. שנה לפני נפילתו, במסגרת מטלה לקורס הקצינים, כתב אמתי בפירוט תרחיש של יום קרב היפותטי. טקסט שנכתב כדי לעמוד בדרישות הקורס – והפך לחיזיון מטריד של מציאות שעוד תבוא.
"בערב פסח בשנה שעברה, חמישה חודשים אחרי שאמתי נהרג, אני עולה לחדר שלו ומחליטה שעם כל הכבוד לחמץ ולבלאגן פה למטה, כדי להיכנס לחג אני צריכה לעשות סדר בחדר שלו", מספרת אימו אביבית. "במשך שעות אני מסדרת את כל החפצים ואחרי שכבר מצאנו את כל היומנים אני מוצאת עוד כל מיני טקסטים, ביניהם גם את הדף המודפס הזה, בתוך ניילונית".
כחלק מהמטלה הוא נדרש לציין בפירוט מדוקדק את המצב הטקטי בזירת הקרב המדומיינת, את מהלכיו של האויב, סדרי הכוחות ולנסות להיכנס לנעליו של מפקד המוליך את חייליו בזירה כזו. תרחיש הקרב שבדה אמתי מליבו מתרחש בלבנון בנסיבות שמזכירות באופן מצמרר את נסיבות נפילתו שלו - שנה לאחר מכן.
"במוצאי שבת 7.7 פתחתי את הטלפון אחרי שכל השבת רצו שמועות", פותח אמתי ז"ל בתיאורו. "היה הרבה לחץ, כל הזמן חיכיתי לצלצול, האם יקפיצו אותנו? המצב באמת כל כך רציני? פתחתי את אתרי החדשות והכותרות לא הפסיקו לקפוץ. 'הלחימה החלה' [...] כבר הייתי בטוח, זה עניין של דקות עד שקוראים לי להגיע, התיק כבר ארוז ומוכן, אחרי ההבדלה הלכתי לוודא כמה דברים אחרונים, פנס, מברשת שיניים, וספר קטן שיזכיר לי מאיפה באתי".
את הטקסט הארוך שנפתח במילים האלו מסיים אמתי בתיאור של טיל נ"ט הנופל סמוך לטנק שלו. באופן מפחיד למדי זה כמעט אותו התרחיש שבו הוא מצא את מותו. "הסיפור מתחיל בזה שהוא כותב איך לאורך כל השבת רצו שמועות", אומרת אביבית. "והתאריך שהוא בחר - ממש במקרה - הוא 7 בחודש, במקרה הזה, 7 ביולי. הוא כותב על הספר הקטן שהוא לוקח 'כדי שאני אזכור מאיפה באתי'. כך גם מצאנו בחפצים שלו שהגיעו אלינו. הוא תמיד החזיק ספר קטן, כך שבכל רגע שיהיה לו רגע פנוי הוא יוכל לשבת ולקרוא".
"תחושת השליחות הייתה ברורה לי מאי פעם - אני פה בשביל מטרה גדולה ממני. נוכל למסור את החיים כדי שעם ישראל יוכל להתקיים ולהתפתח, וכדי שהחיים במדינה ישגשגו"
קטע מתוך יומנו של אמתי ז"ל
"הוא מתאר איך הוא נוסע לגבול הצפון ומתחיל הקרב", היא ממשיכה. "הוא ממש מתאר את הטנק ואת הכוח שבטנק. הוא מספר איך הטנק שלהם נכנס למארב, והם רואים את הקרב שמתנהל. הוא מתאר איך הוא חוזר לבסיס וכשיש כמה רגעים של שקט הוא כותב על התחושות שלו ומשתמש בביטוי 'זה הכה בי'".
האם הכואבת קראה מכתבי בנה: "הייתי ער לבד בטנק והתחלתי לחשוב על מ"מ 1 ועל הצוות שלו. זה הכה בי. כמה חזק זה הכה בי, הם מסרו את החיים שלהם: משפחה, חברים, עתיד אדיר. וכל זה בשביל מטרה גדולה מהם, גדולה מכולנו. הרגשתי חובה לתפקד טוב, הכי טוב. אני לא חושב שאפשר להימנע מאבדות. אנחנו מוכנים למסור את נפשנו למען עם ישראל. אנחנו נהיה הכי טובים שאפשר. אנחנו נתפקד הכי טוב בשביל עם ישראל ובשביל הלוחמים שלנו. היה זה רגע מכונן. תחושת השליחות הייתה ברורה לי מאי פעם - אני פה בשביל מטרה גדולה ממני. נוכל למסור את החיים כדי שעם ישראל יוכל להתקיים ולהתפתח וכדי שהחיים במדינת ישראל ישגשגו".
"אוהב לאהוב את החיים"
"בשבוע שעבר שאלו אותי אם אי פעם דיברנו בבית על הקרבה, על מסירות נפש", אומר תמיר האב. "מעולם לא דיברתי עם אמתי על זה. מעולם. זה כתוב בצורה מאוד בהירה ומודעת. בקרב עצמו. כמו בכל החיים שלו, הוא בחר. בכל רגע הוא קיבל החלטות ויכול היה לנהוג אחרת. הוא התלבט. בשלב מסוים זו כבר הייתה בחירה עם רמת סיכון מאוד-מאוד גבוהה, גם על רקע זה שהוא התארס שבועיים לפני כן.
"באותו בוקר הוא דיבר עם ארוסתו והבטיח לה שביציאה הקרובה הם מתחתנים", הוסיף האב. "לא מחכים. הוא היה מאוד מאוד נחרץ. מה שאפשר להבין ממה שהוא כתב אז, זה שאת הבחירות שלנו, העמוקות והאמיתיות, אנחנו עושים הרבה לפני שהן קורות בפועל. וכשמגיע הרגע, זה יוצא. אתה יודע איך נכון לפעול, כי לימדת את עצמך.
"הוא היה בתוך אירוסין, בתוך אהבה גדולה, בשיא חייו. ממש בשיא. והוא כתב, הבאתי את זה בספר, 'אני אוהב את החיים, אני אוהב לאהוב את החיים'. תאוות החיים הייתה מאוד-מאוד חזקה כל הזמן. יש בתוך אחד היומנים קטע שבו הוא כותב לעצמו, 'דמיין שאתה סבא'. ובמשך עמוד שלם הוא מתאר תמונה דמיונית של חתונת היובל שלו. וזה היה עוד לפני שהוא הכיר את ארוסתו. הוא ממש מצייר התרחשות, איך הם יושבים בחצר עם 17 נכדים וילדים, ואשתו שהולכת לקראתו היא הכי יפה בעולם. ציור שלם של החיים, 50 שנה קדימה".
יכולת החיזוי המיסטית כמעט שגילה אמתי ז"ל והנטייה לתיאורים מפורטים מעלה את ההשוואה המתבקשת, גם אם הכואבת מאוד, בין סיפור הקרב ההוא שנוצר בקורס הקצינים - שאכן במידה רבה התממש לבסוף למרבה הטרגדיה - לבין החיזיון האחר, זה שכבר לא יתגשם לעולם. הפער בין שני "הציורים" מזקק עד כאב את התסכול שחווה כל הורה שכול.
"בטקסט הוא פקד על הנהג: 'אחורה מהר'. פקודה שכל שריונר מכיר. אחרי זה הוא רק השאיר שלוש נקודות, ככה הסתיים הטקסט. למרבה האסון ככה בדיוק הוא נהרג"
תמיר, אביו של אמתי ז"ל
"אנחנו חיים את הפער הזה והכאב מאוד גדול", אומר תמיר. "גם כשהוא כתב את הטקסט (זה שנכתב בקורס הקצינים - י"כ) הוא כתב גם את הצוואה שלו. לא שהוא חשב שהוא משאיר לנו צוואה, אבל הוא השאיר למעשה ציווי שהוא לקח על עצמו, שאם חבר שלו נהרג הוא צריך לחיות בכל הכוח. היה חשוב לו לתאר את התובנה הזאת שאנחנו אולי צריכים לעיתים למסור את הנפש שלנו, אבל אני לא מתכוון למסור את הנפש, אני רוצה לחיות. אני מתכוון לחיות, ולעשות הכול הכי טוב שאפשר. ואת זה הוא כותב שנה לפני המלחמה. אבל הפער שאתה מתאר, אנחנו נחיה איתו כל החיים".
מה אמתי חלם לעשות אחרי הצבא?
"אני תמיד אמרתי שהוא יהיה פסיכותרפיסט ונגר", אומר תמיר. "תמיד הוא אהב לעבוד עם הידיים. לאמתי הייתה יכולת עמוקה להיכנס לעומק החיים, לגלות אמפתיה ולהשיב למצבים - גם באופן מדומיין. בשורה האחרונה של הטקסט שהוא כתב יש משהו קצת מיסטי. הוא מצטט שם את עצמו באופן דמיוני. 'נ.ט. מהאגף, שמעתי את התותחן צועק. הסתכלתי בכוונת וזיהיתי את השיגור'. ואז הוא שוב מצטט את עצמו, הוא פוקד 'נהג, אחורה מהר'. זו פקודה שכל שריונר מכיר. אחרי זה הוא רק השאיר שלוש נקודות, וככה הוא סיים את הטקסט. ולמרבה האסון ככה בדיוק הוא נהרג".
תמיר גרנות הוא איש חינוך זה שנים רבות שעסק גם בחקר השואה ומחזיק בדוקטורט בתחום. בשנים האחרונות הוא גם עומד בראש ישיבת ההסדר שבשכונת קריית שלום בדרום תל אביב שסמוך לה מתגוררת המשפחה. אך בשנה האחרונה, לאור נפילתו של אמתי, נהפך גרנות מאדם אלמוני למדי לדמות בולטת בחזית המאבק למען השוויון בנטל וקידום גיוס חרדים. הוא מרבה להופיע, לנאום ולהתראיין בנושא דווקא כמי שעומד בראש ישיבת הסדר ויודע היטב שניתן לשלב שירות צבאי עם לימוד תודה וחיים של תורה ומצוות. והוא גם יודע מקרוב, למרבה הצער, את המחיר הנורא שלו נדרש הציבור המשרת.
כרב, ועוד קודם, כאדם מאמין שמאמין בהשגחה עליונה, מה מעורר בך צירוף מקרים בין התיאור שאמתי כתב לבין האופן שבו נפל?
"האמונה מבוססת על שני יסודות: בספר בראשית כתוב ש'ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' ובאותו פרק כתוב שהאדם נברא בצלם אלוהים. שני היסודות האלה בעצם אומרים שבניהול של העולם יש שותפות: אלוהים בוחר והאדם בוחר. אנחנו כל הזמן בודקים את הבחירות שלנו ואת מה שבוחרים עבורנו. לא אמתי ולא אנחנו בחרנו במלחמה. הוא לא בחר להיות בשתולה, במקום שבו הוא נהרג. הוא הגיע לשם יומיים לפני כן, באופן די מקרי".
תמיר הוסיף כי "מה שמיסטי כאן הוא במובן שזה מדויק יותר מידי. אבל במובן העמוק, זאת התלכדות של בחירה אנושית ובחירה אלוהית, קשה מאוד, טרגית וגם נעלית מאוד. וזה מחבר אותי לשאלה הקודמת שלך לגבי החלומות שלו. התשובה היא שהחלום של אמתי, שכבר לא יתקיים, כן יתקיים במאות אנשים במושב שתולה, במאות צעירים במושב, שנשארו בחיים בזכותו.
"אני חושב על כל החלומות של כל הצעירים והצעירות שימשיכו לחלום, וכשהוא כותב כאן שהוא מוכן למסור את הנפש, זה לא בשביל העולם הבא, בשביל גן עדן, או בשביל בתולות. אלא כדי שאנשים אחרים יחיו. החלומות של כולם חשובים ואם תפקידי במקום הזה, שהוא גם תפקיד אנושי עמוק וגם תפקיד ישראלי והיסטורי עמוק, זה לוותר על החלום שלי בשביל החלומות של כל האחרים - אז זה מה שאני צריך לעשות".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv