בשבוע הזה של יום הזיכרון והעצמאות כדאי להיזכר שגם היחסים בין החרדים לצבא ולמדינה השתנו מאוד עם השנים. כעת, בלב המשבר של חוק הפטור מגיוס ובזמן שהלחימה בחזיתות השונות נמשכת, יצאנו לשאול - איזה שינוי עבר הציבור החרדי, ומה משפיע על המוטיבציה של בניו להתגייס?
"לא היינו עולים להר הרצל ביום הזיכרון"
לפני שנתיים, ביום הזיכרון שלפני 7 באוקטובר, ביקרנו בבית העלמין של בני ברק - כדי ללמוד על חללי העיר החרדית הראשונה בישראל. היה זה יום הזיכרון האחרון לפני שמשפחת השכול הישראלית התרחבה בממדים בלתי-נתפסים.
בית עלמין צבאי אין בבני ברק - אבל חללים יש. הם נטמנו בבית העלמין האזרחי, ובאותו יום זיכרון רק מעטים פקדו את המקום בשעת הצפירה של יום הזיכרון הלאומי. החרדים הסבירו אז שהם מגיעים ביארצייט, יום השנה לנפילה.
אז באותו ביקור לפני המלחמה, נחשפנו גם לקיר הנופלים בבית יד לבנים בעיר - שנעצר בשנות ה-80. דורית ברק, מנהלת המקום, סיפרה: "כאן זה נעצר. יש עוד מספר נופלים שלמשפחות לא היה עניין להנציח. הנופלים שעל הקיר - באים מרוב המשפחות הציוניות שהיו באותה תקופה בבני ברק".
הציונים עזבו את העיר, אבל גם החרדים שנשארו בה עברו תהליך. שוחחנו עם נתן משי, שסבו החרדי התגייס למלחמה ההתשה - ונפל בה. הוא סיפר שהוא לא אומר שסבו הוא חלל צה"ל: "גדלתי בבית מאוד קנאי המתנגד לציונות. לא היינו עולים להר הרצל ביום הזיכרון".
נתי שיתף כי בשנים האחרונות, יש רצון מצד הציבור החרדי להוכיח שגם הוא קשור ליום האבל הלאומי, כשבפועל, רבים מתוכו לא חוו שכול. "זה נועד לרצות ציבור שרק דוחק אותנו כל הזמן פנימה", אמר. לדבריו, יתר החברה הישראלית ממשיכה לדחות את החרדים ולא לקבל אותם באמת: "נפסיק להתחנחן אליכם. אתם שונאים את כולנו אותו דבר".
"זו סיירת המטכ"ל של העם היהודי"
שנה חלפה - וחזרנו לבית העלמין בבני ברק. בית הקברות עומד כמעט ריק גם בשנת המלחמה, מה שמלמד ששינויים לא קורים בבת אחת, גם אם לרגע הרגשנו התקרבות תחת אש. באנו לבדוק אם בשנה הזאת, אחרי אסון 7 באוקטובר, משהו השתנה לגבי יום הזיכרון אצל נתי ובקרב הציבור החרדי. "מי שהייתה לו איזושהי הזדהות מסוימת - זה התעצם לכדי עזרה וסיוע עד כדי גיוס", הוא סיפר. "עם זאת, יש כאלה שאומרים 'עם כל הצבא, עם כל החיילים - ומה קרה?'".
נתי סיפר שהוא חושב בימים אלו על שירות אזרחי. הוא הוסיף והתייחס גם לאפשרות שילדיו יהיו חיילים בצה"ל: "הם יהיו חיילים בצבא ה', ואם חלילה אם הם לא ימצאו את עצמם בישיבה - אז שיעשו שירות. אבל ברור שהתעדוף שלי הוא שהם ישבו וילמדו כי מבחינתנו - זו סיירת המטכ"ל של העם היהודי".
הלכנו השנה לבקר גם את דורית בביתה שברחוב הרב שך 52. הרחוב הזה מספר את סיפורה של העיר כולה, מאחר שעד לפני קצת יותר מ-20 שנה, שמו של הרחוב היה "הרצל" - כמו בהרבה ערים בישראל. עם זאת, החליטה אז העירייה שהרצל סיים את תפקידו ההיסטורי - ועל כן שינתה את שם הרחוב לשמו הנוכחי.
מרפסת ביתה של דורית הייתה היחידה שעליה היה תלוי דגל ישראל ביום העצמאות. דורית, שמשפחתה היא בת המקום מאז 1925, סיפרה על השינוי שעברה העיר מבחינה דמוגרפית. לטענתה, אלו שאינם חרדים נטשו אותה, והחרדים שנשארו - הם לא אותם חרדים. "אני זוכרת שבילדותי, כל השכנים שלנו היו חרדים אך גם אנשים עובדים", שיתפה. "סבי היה חסיד חרדי אוהב ציון, שמטרת חייו הייתה לעלות לארץ ישראל ולעבוד את אדמה - זו תחילתה של בני ברק".
הכי רחוק מ"נמות ולא נתגייס"
ואכן, עם מכושים ומעדרים גאלו סבא של דורית וחבריו החרדים את אדמות בני ברק והקימו שם גן עדן ציוני ירא שמיים של פרדסים, רפתות ושמירת מצוות. עם השנים, אל המושבה האדוקה הצטרפו גם חלוצים חובשי כיפה וגם חילונים. להפרחת השממה לא נדרשה חותמת כשרות - כולם התאימו. במקום תוכננו להיבנות 30 מפעלי חרושת שיעסיקו אלפי פועלים, העירייה עודדה את התושבים להניף דגלים ביום העצמאות וגני הילדים כללו שלושה זרמים בחינוך.
ומה ליחס לשירות? חוץ מ-400 בני ישיבות ששחרר בן-גוריון לשמירת הגחלת היהודית (והיו בפועל כנראה קצת יותר), אגודת ישראל עצמה, אחרי משא ומתן - היא זו שקראה לשירות צעירים חרדים. במודעות ברחובות ואפילו בבתי הכנסת, היא פתחה עבורם תחנת גיוס מיוחדת. יש לציין שאחד ממנהיגיה של אגודת ישראל כיום הוא השר יצחק גולדקנופף.
רבים הצטופפו ביחידות הדתיות, חלק נתנו כתף, בעיקר בביצורים - הכי רחוק מ"נמות ולא נתגייס". זאת ועוד, אפילו עלון מיוחד הוציאה המפלגה החרדית לבחוריה שבחזית.
במלחמת ששת הימים חרדים שוב סייעו בביצורים. עם השנים הפטור התרחב, וב-1977, עם המהפך של בגין וכניסת החרדים אל הממשלה - הפטור ניתן בעצם לכל דורש שתורתו אומנותו. בשנה ההיא חל מפנה בצביון של בני ברק, והעירייה החל לחסום רחובות בשבת. השינוי אצל החרדים הביא גם לשינוי ועזיבה של מי שגר בשכנותם. איך זה נגמר? רק כמה שנים חלפו ורחוב השומר חזר בתשובה מלאה - עם שינוי שמו לרב כהנמן.
אם כך, ניתן לומר שהעיר בני ברק והחרדים שבה השתנו ב-2 או 3 דורות. אך האם זהו תהליך שיכול לנוע רק בכיוון אחד? כמה זמן ייקח, אם בכלל, לתהליכים הפוכים?
"עדיף שתהיה בחוץ מאשר בצבא"
ב-2012 צולם הסרט "אני מצהיר" אודות הגיוס החרדי לצה"ל - בשיתוף גדוד נצח יהודה. מאז עברו כמה מלחמות וחוקי גיוס, אז באנו לראות מה השתנה במוטיבציה של המתגייסים החרדים.
אז, סיפרו החיילים החרדים שהם מחליפים את מדי צה"ל בתחנה המרכזית או בעיר חילונית כלשהי. להיכנס למאה שערים עם מדים - היה אז פשוט לא מקובל. "אני לא רוצה לעשות בעיות למשפחה", אמר אחד החיילים.
הפעם שוחחנו עם כמה מהטירונים החרדים בגדוד, שמגיעים מבני ברק ומירושלים. חמישה מהם סיפרו על ההחלטה לעשות את הצעד ולהתגייס. "אם היו ספקות בהתחלה, אז אפשר להגיד ש-7 באוקטובר נתן לי את הפוש לגמרי", סיפר טירון בגדוד החרדי.
על התחושה שבכל הנוגע לגיוס משהו אחרי האסון זז אצל החרדים, אך נעצר - אמר טירון אחר: "בסוף ילד עדיין גדל במסגרת חרדית - ואי אפשר לבוא ולהתגייס לדבר שלא מכירים. צריך את החינוך הזה, צריך שזה יבוא מהבית". טירוף נוסף המשיך: "אני חושב שזה ירד כי בסופו של דבר שוקעים העננים, מה שנקרא. טיפה מתייצב המצב והחרדי מגלה שהצבא הוא לא המקום הכי ידידותי בשבילו". הטירונים בגדוד סבורים לחלוטין כי כדי לפתור את הוויכוח על הגיוס החרדי, יש לבחור בהידברות ולא בכוח. "תיקח חרדי, תמשוך אותו לצה"ל - ומה הוא יעזור לנו? לוחם הוא לא יהיה", אמר אחד הטירונים.
הם הוסיפו וסיפרו על השינוי בחזרה הביתה לקהילה החרדית. הם כבר לא מחליפים לאזרחי, אבל עדיין סופגים תגובות ברחוב. "יש מבטים לפעמים, אבל זה בגלל שבאמת אין להם מודעות לדבר", אמר אחד המתגייסים החדשים. לדעתם, בגלל המלחמה נכנסה יותר מודעות - וכעת הסביבה מכילה.
אך האם התהליך הזה שינה משהו גם בבית? אחד הטירונים לקח אותנו לבית הכנסת, וסיפר כי מתקיימות בו שלוש תפילות ביום - בדיוק כמו שבן ישיבה צריך. הוא שיתף שהתחזק מבחינה דתית במהלך הצבא, הרבה יותר מאשר לפני כן. משפחתו, כך סיפר, התקשתה לקבל בהתחלה את העובדה שבנם החרדי התגייס לצבא - אך מאז כבר התרגלו לכך ואפילו נכחו בהשבעה שלו.
בסרט "אני מצהיר", כמה מהחיילים החרדים סיפרו שגיוס לצבא פוגע להם בשידוך ובמציאת אישה בעתיד. לטענתם הטירונים, היום זה עדיין נכון - והעובדה שהם כעת חיילים בצה"ל עשויה להשפיע לרעה אפילו על בני משפחתם. "עדיף שתהיה בחוץ מאשר בצבא", אמר אחד מהם.
רב-סרן י', מפקד מגמת הטירונים, שיתף: "תמונה שחקוקה בזיכרון שלי היא ממסע הכומתה האחרון, אז אבא חרדי עם פאות וכובע שטריימל הלך יחד איתנו ותפס את האלונקה על כתפו. עם זאת, יש אחוז מאוד גדול מהחיילים שאין לו בסופי שבוע בית לחזור אליו. יש חבר'ה שהמשפחות לא תומכות בהם. לנו בצבא יש תמיכה נוספת שאנחנו יודעים לספק". סרן י', מפקד הפלוגה, הצטרף: "יש חיילים בודדים אצלנו בפלוגה, שלפעמים הוריהם מתקשרים לסגל המפקדים - על אף שהם לא בקשר עם הילדים. הם עושים את זה כי הם דואגים להם - וזה מרגש".
"אל תגידו 'כאן ועכשיו'"
אז צה"ל אולי השתנה ביחס שלו, ובעיקר בצורך שלו בחיילים החרדים - אבל בחברה החרדית עצמה יש עוד כברת דרך ללכת. משנת 1948 ועד היום עלה חלקם של החרדים בכלל הציבור בישראל מכ-2.5% ליותר מ-12%. מספר הפטורים הולך ועולה עם הגידול הטבעי וגם בשל העובדה שעוד קבוצות בחברה הישראלית, כשהבולטת שבהן היא "הש"סניקים החדשים", מאמצות את הנורמה של אי-שירות - וכך הגרף מזנק.
נתונים רשמיים על גיוס חרדים זמינים רק משנת 2007. זרזיף המתגייסים גבר והגיע לשיא בשנת 2015, אך משם החל לרדת. יש מי שמאשימים שזאת תגובת נגד לחקיקה אז שהטילה מכסות וסנקציות נגד מי שלא יתגייס - סנקציות שמעולם לא נאכפו. אחרים מסתכלים על המספרים השוליים ממילא - ורואים בהם את העיקר. נתונים רשמיים על אחרי 7 באוקטובר עוד אין - אבל ההערכה היא שמדובר בעלייה מתונה בלבד.
ביקרנו את ציפי, אימו של סרן ישראל יודקין ז"ל, שנפל בקרב בעזה מירי צלף. היא סיפרה שבכל בוקר היא נכנסת לחדר של ישראל ז"ל, ומאחלת לתמונה הגדולה שלו "בוקר טוב". היא שיתפה בכאב: "אני כל היום מדברת איתו. הדלקת נרות אצלי זה רגע מאוד קשה. אני מדליקה לו נר, אבל הוא איננו. כל פעם אני פונה אליו ואומרת לו: 'ישראל, תעזור לי לעבור עוד שבוע'. אני מאמינה שהוא עוד יבוא".
ציפי סיפרה שאחרי שישראל ז"ל נהרג, היא לא הסכימה לשאר בניה, שפעלו גם כן בעזה - להמשיך ולשרת. "נתתי את היקר לי", היא אמרה. עוד הוסיפה שכאימא ל-4 ילדים מגויסים, צורם לה לשמוע שאומרים ש"החרדים לא מתגייסים".
משפחתו החרדית של ישראל ז"ל אף ניהלה מאבק לחרוט על המצבה הצבאית שלו את הביטוי: "השם יקום דמו" - ולא "זיכרונו לברכה" כמקובל. אחרי סערה ציבורית - צה"ל התגמש. "פרחים לכולם הם יודעים לעשות - ופרחים זה מנהג גוי", אמרה ציפי. "אני מבקשת שה' ייקום את הדם של הבן שלי וזה הדבר הנכון. אני במדינה יהודית - אני לא באירופה".
אך המלחמה הזאת על כיתוב המצבה היא עוד ביטוי לעובדה ששכול חרדי הינו דבר חדש, שכן בציונות הדתית, שספגה גם היא אבדות רבות - לא נוצר עימות בנושא. "יש הבדל בין החרדים לציונות הדתית", טענה ציפי. "הערך שלנו אינו המדינה - אלא ארץ ישראל, ארץ הקודש. הערך של התנועה הציונית לעומת זאת הוא המדינה ואחר כך התורה. זה לא מתאים למגזר החרדי, הוא גדל על ערך אחר לגמרי".
לסיום, שאלנו את ציפי כיצד גורמים לעוד חרדים לרצות להתגייס לצה"ל. "זה תהליך שייקח שנים", הבהירה. "אל תגידו 'כאן ועכשיו'. שום חרדי לא יכול להתגייס היום לצבא - מבחינת כשרות, נשים והרבה דברים אחרים. הצבא בכלל לא מוכן. אני שילמתי את היקר לי מבחירה - הבן שלי רצה להתגייס, ואני לא מנעתי ממנו ללכת. כל הילדים שלי נתנו את הנשמה כי הם רצו. אם אדם בא מרצון, הוא ייתן את כולו, אבל את מי שייקחו אותו בכוח - ממש לא יעשה את זה".