שני פרידמן הגשימה את החלום של כל ילדה וילד שמתחיל לעשות את הדבר האהוב עליו – להתפרנס מהדבר הזה שפעם נקרא "חוג". בגיל 26 היא שיחקה בגליל עליון מליגת העל וראתה עצמה כשחקנית שיכולה להגיע רחוק בליגת העל. אלא שאז הגיעה קפיצה שגרתית לכדור חוץ שהסתיימה בפציעה קשה ושינתה לה את החיים.
"ככה הייתי כשחקנית, פשוט קופצת ומנסה להציל כל כדור", מספרת פרידמן בראיון מיוחד ל-N12. "אבל לא שמתי לב שהמגרש היה חלק מדי ועם ההחלקה המשכתי לתוך בטון שקהל ישב עליו במהירות גבוהה. חטפתי מכה מאוד חזקה בראש. מהמכה נשברו לי חוליות בצוואר ונפצעתי בכתף. הגוף התקפל כמו אקורדיון. פוניתי לבית חולים עם דימום בראש. הייתי בטיפול נמרץ. זה אובחן כפגיעת ראש קשה. היה שלב שאפילו הייתי בסכנת חיים בגלל הדימום בראש. למזלי זה עבר. איבדתי יכולות כמו זיכרון, ראייה, נוספו לי טינטונים באוזניים, סחרחורות ואיבדתי שיווי משקל. בשבועות הראשונים לא יכולתי ללכת, להזיז ידיים ולקום. אגב, את הכדור הצלתי".
בבת אחת, פרידמן איבדה את היכולת לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת והכי טובה בו מילדות: "כילדה ספורטיבית ותחרותית ניסיתי כל ספורט. אפילו התעמלות וקפוארה. אבל כשהגעתי לשיעור ניסיון בכיתה ד' בכדורסל פשוט התאהבתי. באותו יום עזבתי כל דבר אחר שעשיתי. כשהבנתי אחרי הפציעה שאני לא יכולה לחזור לשחק זה היה משבר. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. אבל מהר מאוד הבנתי שאני אנסה לחזור למגרש ולא משנה איך. זה נתן לי שקט".
איך הפציעה השפיעה לך על החיים?
"באותו שלב בחיים עבדתי גם עם נוער בסיכון וכשהפציעה קרתה כל החיים שלי נעצרו. כמובן שלא יכולתי לשחק כדורסל. במשך שנה לא יכולתי לעבוד ולעשות כל מה שקשור בשגרה. הבנתי שלחזור לשחק כדורסל אני לא אוכל. זה היה משבר זהות מאוד גדול. כל החיים הייתי 'שני פרידמן, שחקנית כדורסל'. זה היה חלק ממני והיום יום שלי. עבדתי קשה בשביל זה. הייתי צריכה ללמוד להכיר את עצמי מחדש ולמצוא דברים אחרים שנותנים לי תשוקה. זו הייתה ממש התמודדות עם אובדן".
עברת שיקום ארוך בבית לוינשטיין. ספרי על זה.
"בשיקום יש יותר רגעים קשים מרגעים טובים. תהליך ההחלמה לוקח זמן. זו עבודה סיזיפית וקשה. אבל כשמסתכלים ימינה ושמאלה אתה רואה שיש איתך עוד אנשים שעוברים את זה איתך. יש לי הרבה חברים עדיין מהימים האלה".
את ההזדמנות לחזור לפרקט, הזדמנות שהיא כל כך חיכתה לה, קיבלה פרידמן מיד עם סיום השיקום. אוהד גל, שאימן באותו זמן את רמת השרון בליגת העל, לקח אותה כעוזרת מאמן שלו: "בהתחלה חשבתי שזה מוקדם מדי, אבל אחרי עוד חשיבה הסכמתי. הוא פתח לי את השער בחזרה למגרשים. למען האמת, כשהייתי שחקנית אף פעם לא חשבתי שאהיה מאמנת. שנה אחרי קיבלתי טלפון מהפועל ב"ש והם סיפרו לי על הפרויקט ומאוד התחברתי אליו".
יש פעמים שאת חוזרת במחשבות ל-"מה היה קורה אם לא הייתי נפצעת"?
"אני אף פעם לא חוזרת לזה. כיום אני תמיד חולמת על המשחקים, אבל הפעם כמאמנת. אני לא נמצאת במצב של 'אוף איזו באסה שאני לא יכולה לשחק', אלא אני בטוב. באני מאמין שלי אני חושבת שאדם נקלע לסיטואציה והשאלה היא איך אתה מתמודד איתה. אני מאוד שמחה בחלקי, שמחה על איפה שאני נמצאת. בסוף הכל לטובה. השאלה היא מה אתה עושה עם הקלפים שאתה מקבל. אני מאוד שמחה שהלכתי בדרך הזאת. ועדיין, תמיד באימונים אני רוצה להצטרף לשחקניות שלי ולשחק איתן. אבל אני באמת מאוד שלמה עם התפקיד שלי ושמחה לתת מהניסיון שלי".
הפרויקט של קבוצת הנשים של הפועל ב"ש, אותו פרידמן מובילה כיום בגאון, עומד להגיע בימים הקרובים לנקודת שיא כשהקבוצה תתמודד בסדרת הגמר של הליגה הלאומית – בסיומה היא צפויה לעלות לליגת העל: "קודם כל תן לי לסיים את העונה. אני יכולה להגיד שהתחלנו פה פרויקט מאוד גדול. לפני 3 שנים כשהצטרפתי המועדון החליט להקים מחלקת נערות טובה שתהיה מגדלור לכל הילדות. כשהגעתי עלינו מליגה ארצית ללאומית והתחלנו שיתוף פעולה עם ICL שהם התומכים הראשיים שלנו. לראשונה פתחנו כדורסל בנות בדימונה. בבוגרות היה לנו חשוב להביא שחקניות צעירות, כולן עברו לגור בבאר שבע, כולן קיבלו מעטפת מקצועית הכי טובה שיש. ברמות הכי גבוהות שיש. עכשיו המטרה היא להיות מועדון מוביל בכדורסל הנשים בארץ. לתת לבנות את ההזדמנות לשחק כדורסל, בכל הגילים".
ICL, אותה הזכירה פרידמן, היא חברה שעיקר פעילותה ועובדיה בנגב, ורואה חשיבות רבה בקידום נשים וספורט נשים באזור, וגאה להיות חלק מההתפתחות מעוררת ההערכה של הקבוצה, הצפויה לעלות לליגת העל.
חשוב לך לקדם נשים?
"כן. קודם כל אני אישה, ואני יודעת מה זה להיות ילדה שאין לה כל כך מסגרת לעשות מה שהיא אוהבת. הייתי צריכה לנסוע כל יום ממודיעין לירושלים בכדי לשחק כדורסל. לעיר גדולה כמו באר שבע מגיע שיהיה מקום לילדות לעשות את הדבר הזה. אני יודעת מה הכדורסל נתן לי כילדה ואישה ואני רוצה לתת לעוד בנות את הדברים. חשוב לנו לתת לבנות אפשרות להיות נשים מובילות בחברה גם אם זה לא בספורט.
לסיום, היית קופצת שוב לכדור הזה?
"שאלה טובה. האמת שכן. אני לא מתחרטת".