הסיפור של ספיר ברמן, שעשתה לאחרונה היסטוריה בקנה מידה עולמי כשהפכה לשופטת הטרנסג'נדרית הראשונה שמנהלת משחק בינלאומי, ממשיך לעניין גם את התקשורת העולמית. כעת מתפרסם ראיון יוקרתי שהעניקה למגזין ל'אקיפ הצרפתי, ובו היא מספרת בהרחבה על הילדות הלא פשוטה שלה, הפחד לצאת עם הסיפור לעולם - וכמובן החלום להמשך הקריירה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי להיות אישה", סיפרה ברמן. "אבל בגלל שפחדתי להיראות מוזר ולהיות מנודה, שתקתי הרבה זמן. בגיל 5 כבר שאלתי את עצמי מלא שאלות: למה נשים נועלות עקבים ולא גברים? למה לאבות היה שיער קצר ולאימהות שיער ארוך? בתור מתבגרת, הייתי מחכה להיות לבד בבית, ונעלתי עקבים גבוהים. הייתי מתאפרת ובעצם הופכת לאישה. אבל זה היה הסוד שלי".
"היה את הספיר שכולם הכירו בחוץ", המשיכה. "ילד טוב, שמשחק כדורגל ואפילו מתחיל עם בנות. ואז הייתי ספיר אחרת שאף אחד לא ידע על קיומה. ראיתי איך מתייחסים לנשים טרנסיות בחברה. איך מתייחסים אליהן עד היום. לקחת את הצעד הזה קדימה, להתחיל את המעבר הזה, היה מעבר לכוחותיי. חשבתי שאמות עם הסוד שלי. בתור גבר. עד שהגיעה הקורונה".
"הרגשתי שאני משתגעת. שאני זקוקה לתמיכה. בגלל הסגרים והבדידות השתגעתי ורציתי שדברים ישתנו. כשסיפרתי לאימא שלי, היא תמכה בי. שאלה הרבה שאלות והראתה לי את הדרך. שישה חודשים אחרי השיחה עם המשפחה החלטתי לדבר עם יו"ר איגוד השופטים. הייתה לנו שיחה ארוכה וחשבתי שיפטרו אותי. הוא תמך בי ואמר שיעזור במה שצריך. הייתי בשוק. אני מרגישה שאני מביאה משהו שונה, יש יותר דיאלוג וסובלנות. אני מרגישה יותר טוב עם שיער ארוך, ציפורניים ומייקאפ".
