"יום העצמאו_", זה המסר של מטה החטופים וזו עדיין המציאות שכולנו חייבים לזכור. בכל יום עצמאות יש בי גאווה עצומה על מי שאנחנו כעם, אבל בשנה וחצי האחרונות קשה לי עם מי שאנחנו כמדינה.
מלחמת "חרבות ברזל" טלטלה את כולנו, אבל דווקא מתוך הקושי הזה, אנחנו, הספורטאיות והספורטאים, יצאנו בקיץ לאולימפיאדה ולמשחקים הפראלימפים בידיעה שזה שירות המילואים שלנו. 1.9.24 תאריך שהיה נעוץ לי ביומן כמעט שלוש שנים. שלוש שנים אני אומרת לעצמי "מורן ב1.9.24 את..... פורשת!".
כן, כן, לא חלמתי אז על מדלית זהב, רק על הרגע המרגש שבו אפרד מקריירה מטורפת כאשר הפעם המשפחה, ההורים, הילדים, כולם איתי. דגלי ישראל בקהל וצעקות עידוד מלוות אותי לקו הסיום. בעצם, כל מה שלא חוויתי בטוקיו בגלל הקורונה. הבוקר הזה מגיע סוף סוף, אחרי שנה מאוד מורכבת של מלחמה, של פחד אמיתי על החיים שלי ושל משפחתי, של זעזוע עמוק מכמות האובדן, הפצועים, השכול, והחטופים במנהרות.
ה-1.9.24 מגיע ואני מתעוררת לחדשות שאחד מחברי המשלחת שלנו נפטר קומה מתחתי בכפר האולימפי - שוקי היקר, אבא של נדב לוי (שחקן בוצ`ה). כאב מפלח את החזה, דאגה לנדב וחוסר יכולת באמת לעכל את זה. אני לא מספיקה להתאושש וכבר זורמות החדשות על 6 חטופים שנרצחו במנהרה ומוחזרים לארץ.
תמונה שלי עם ילד צעיר והודעה שהילד החמוד הזה היה פעם בהרצאה שלי ומאוד התחבר והמשיך לעקוב אחרי כספורטאית. אחרי דקה הגיעה תמונה נוספת של חייל צעיר והודעה שהילד הקטן הוא נטע ברעם, החייל שבתמונה, שנפל בקרב על מוצב נחל עוז ב-7.10.
כשנפגשתי עם המשפחה של נטע, אבא שלו אמר לי שברור לו שנטע ריחף מעליי בגמר בפריז, ואין לי ספק שהיכולת להפוך כאב לכוח היא מורשתם של המשפחות השכולות. במקום לספר על נטע, אני אצטט משפט שלו שמנציח את מי שהיה כאדם, "כל דרך היא סיפור וכל צעד הוא מילה. וכשתגיע לסוף הדרך, תבין את הסיפור כולו ואת הדרך שעברת".
ולסיום אני רוצה לשתף במפגש שנחרט לי בלב ומסמל את החובה הכי חשובה שלנו כמדינה ביום הזה ובכל יום, והיא שלא משאירים אף אחד מאחור. לפני כמה חודשים פגשתי את אימו של החלל החטוף איתי חן מגדוד 77 שנפל ב-7.10. חגית ואני נפגשנו בטקס אבירות במרכז פרס לשלום שם היא סיפרה על ההתמודדות הכפולה שלה, גם עם אובדן וגם עם חוסר הודאות והעובדה שהיא לא מקבלת סגירת מעגל. היא אמרה, ואני מקווה שאני זוכרת נכון - `זה לא "עד החטוף האחרון"`, זה `מתי החטוף האחרון?` והמסר הוא שלכל המשפחות שעוד מחכות ליקיריהן מגיעה כבר ודאות. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא "מתי?" והתשובה המתבקשת היא "עכשיו".
