בין מדרונות הרי אלבורז באיראן, עטוף ערפל וירק, שוכן הכפר הקטן מסולה, בגובה של כ־1,050 מ’ מעל פני הים, 60 ק"מ דרומית־מערבית לרשט וכ־32 ק"מ ממערב לפומן. המבנה הטופוגרפי יוצא הדופן יצר את מיקומה המושלם – מוגן, מעוצב לקליטת שמש, זרימת מים ועמידות בעומס רעידות אדמה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בתי האבן והעץ בנויים בטראסות צפופות, כך שהגג של בית אחד משמש כרחוב או חצר לבית שלמעלה. אין מכוניות במסולה – לא כי אסור, אלא כי אי אפשר. כל תנועה בו היא רגלית, איטית, בין שכבות של בתים שהולכים ונטמעים בהר. התחושה היא של מקום שחי בשיפוע תמידי, שבו כל מדרגה היא גם סף, וגם מושב, וגם נקודת תצפית. הרחובות צרים ופתוחים לשמיים, אך נדמים כחללים פנימיים – בזכות הקרבה בין הבתים, האבק החם וריבוי הפתחים הקטנים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
רוב הבתים צבועים בגוונים חמריים – צהבהב ולביצה – התואמים לטבע ומבליטים את הערפל והעננים. הגינה, הוויטרינות, האריחים – כולם מעוצבים באריחים מצוירים (girih) ופתחים שמקשטים ומשקפים מסורת דקורטיבית עתיקת ימים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הבנייה בטראסות הצפופות אינה רק שיטת בנייה, אלא השקפת עולם: הבתים במסולה לא נאבקים בטבע, הם זורמים איתו. החומר המקומי – אדמה, אבן, עץ – שומר על שפה אחידה של גוונים חמים, והתחושה היא של מקום שהקירות שלו מדברים זה עם זה. אין "חזית אחורית", כי הכל גלוי ונגיש – החל מהשוק המקומי שנטוע בלב השיפוע ועד המרפסות הפרטיות שמשמשות מעבר ציבורי. הקהילה בנויה בתוך המרחב כמו מערכת שורשים: צפופה, חיה, לא נפרדת. במובן הזה, מסולה היא תזכורת כואבת ויפה גם יחד – לא רק למה שמאבדים במלחמות, אלא למה שיכלנו ללמוד זה מזה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בימים שבהם הבטון חוזר להיות מגן, מסולה מזכירה שבטון יכול גם להיות בית. לא מחסה, אלא אפשרות. לא מפלט, אלא אדריכלות של קרבה. אם יש תפקיד לעיצוב בזמנים כאלה, אולי הוא לא רק לייפות, אלא גם לרמוז על דרכים אחרות לחיות יחד.
הצגת פוסט זה באינסטגרם