מדרון חלקלק: צרפת הייתה הראשונה שהצהירה על כוונתה להכיר במדינה פלסטינית – ובכך פתחה את הסכר לגל של מדינות נוספות שהלכו בעקבותיה. חלקן, כמו בריטניה, מאיימות בהכרה אם "המצב המחריד" בעזה לא ישתפר, וחלקן מאותתות על נכונות לנקוט את הצעד. האם לישראל יש ממה לחשוש – ומה באמת צריך לקרות כדי שתקום מדינה פלסטינית? N12 עושים סדר
אמירה הצהרתית בלבד?
אחרי בריטניה וצרפת הודיעו עשר מדינות נוספות שבכוונתן להכיר במדינה פלסטינית: מלטה הבהירה שתעשה זאת, ואילו אנדורה, אוסטרליה, קנדה, פינלנד, איסלנד, לוקסמבורג, ניו זילנד, פורטוגל וסן מרינו הודיעו שבכוונתן ללכת בכיוון זה.
בפועל, מדובר באמירות בעלות משמעות דקלרטיבית (הצהרתית) בלבד. בתנאים הנוכחיים, ההכרה (אם תהיה) לא תשנה כהוא זה את אורחות חייהם של הפלסטינים. עם זאת, היא צפויה להשפיע מאוד על היחסים הבין-לאומיים של ישראל, מדיניות החוץ והקשרים עם מדינות אירופה.
- כיום 147 מדינות מתוך 193 שחברות בעצרת האום מכירות במדינה פלסטינית.
- קיימות שגרירויות פלסטיניות במדינות רבות, חלקן גם אצל ידידות של ישראל, ובהן שוודיה.
- הכרה בין-לאומית במובן מסוים: לפלסטינים יש משרד חוץ - ונציגות פלסטינית באו"ם.
אז מה זה משנה?
כדי שתקום מדינה פלסטינית, צריך קודם כול הסכם עם מדינת ישראל, ששולטת באזורים רבים של האוכלוסייה הפלסטינית. גם אם תינתן תמיכה ממדינות נוספות – ללא הסכם, דבר לא יקרה. עם זאת, ההצהרות מגלמות בתוכן מסר של תסכול עז: מקרון, נשיא צרפת, וסטארמר, ראש ממשלת בריטניה, מתוסכלים – ומושפעים רבות מדעת הקהל הפנימית ומהאוכלוסייה המוסלמית.
אומנם עמנואל מקרון הוא הראשון שפרץ את הסכר – אך הוא לא היחיד. בישראל מבינים כי גם הולנד ובריטניה מנסות להתחנף לקהל הבוחרים המוסלמי. וכמו מקרון, שהיום תומך במדינה פלסטינית לאחר שבתחילת המלחמה התחבק עם רה"מ ואמר לו להילחם בחמאס או בדאעש, גם העולם משתהה. רבים עומד מנגד ולא מבינים איך ישראל הצליחה להפוך מקורבן לטבח ב-7 באוקטובר, למדינה מבודדת המואשמת ברצח עם.
מנסים "להציל את ישראל מעצמה"?
בעולם חוששים מהכיוון שאליו צועדת ישראל: סיפוח של הגדה ושל עזה. ההצהרות האלה מסתמנות ככלי נוסף של אירופה: "להציל את מדינת ישראל מעצמה". למרות שאין משמעות מהותית להכרזה, בישראל חוששים מבוא היום שבו מועצת הביטחון של האו"ם תחייב את ישראל לפעול - בלחץ החברות הקבועות.
רוסיה, למשל, שהיא גם חברה טובה שלנו, כבר מכירה בכך. לכן אם תתקבל החלטה שמכירה במדינה הפלסטינית, ישראל עלולה להיקלע לבעיה – גם אם ארה"ב תטיל וטו. עדיין זה רחוק, אבל ההצהרות עלולות לתת לגיטימציה להטיל סנקציות על ישראל.
החשש: סנקציות ובידוד מדיני
רה"מ נתניהו עומד כיום בצל צו מעצר בין-לאומי, כאשר מבחינה מעשית הוא יכול לבקר רק בהונגריה, ארצות הברית וכנראה גם ארגנטינה, שבה הוא צפוי לבקר. זהו מצב חריג: שנתיים של לחימה, שבשלבים מסוימים הייתה מלחמת קיום של ממש, הובילה אותנו לנקודת קיצון מדינית.
למרות הכרתן במדינה פלסטינית, חשוב לזכור שבריטניה וצרפת נטלו חלק בהגנה על ישראל מהמתקפות האיראניות בשנה שעברה. זהו מצב מורכב, שבו ישראל נאלצת להתרחק דיפלומטית מבעלות בריתה ההיסטוריות וראש הממשלה הופך למוקצה.
בשורה התחתונה חשוב להבין: גם אם השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לא מתכננים סוף שבוע באמסטרדם, האיסור על כניסתם למדינות אירופיות גדולות כמו הולנד וסלובניה מהווה הכרזה חד-משמעית – הממשלה הישראלית הולכת ומתרחקת – ועלולה להפוך למדינה מבודדת ומנודה בזירה הבין-לאומית. אנחנו עדיין לא שם, אבל מדרון מעולם לא היה חלקלק יותר.