מחקר ישראלי חדש שמימן המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות והתבסס על ראיונות עומק עם 20 אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש חושף מציאות מורכבת, אך פחות מדוברת בזמן המלחמה: ההתמודדות הכואבות והייחודית של נוער להט"בקי בצל אירוע הטרור ב-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת.

ממצאיו של המחקר, שערכו פרופ' עטרת גבירץ-מידן וד"ר רות ברקוביץ' מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מצביעים על פגיעות כפולה ומשולשת של בני נוער להטב"ק, אשר נובעת מתוך שילוב של גיל ההתבגרות, זהות מינית ומגדרית מגוונת, ולחצי המלחמה. "להיות נערה או נער להטב"ק בישראל זו התמודדות יומיומית שהחריפה משמעותית בעקבות המלחמה", מסבירה ל-mako פרופ' גבירץ-מידן.

מהמחקר עולה כי המלחמה העמיקה תחושות ניכור ובידוד שחלק מבני הנוער הלהטב"קי חווים ממילא בשגרה. בעקבות המלחמה רבים פונו מבתיהם לאזורי מגורים לא תומכים, דבר שאילץ אותם "לחזור לארון" ולאבד את מסגרות התמיכה שלהם. גם השיח הציבורי התרחק מהנושאים הקשורים לקהילת הלהט"בק. ""לצערנו, השיח על זכויות להטב"ק ובריאות נפשית-מגדרית – פשוט ירדו מהשולחן. בעתות חירום קיים קושי לדאוג לרווחתם של נוער מקבוצות מיעוט, ונראה שרבים מהם מרגישים שפשוט אין להם מקום".

תופעה מטרידה נוספת שעלתה היא תחושת ניכור קשה כלפי הקהילה הגאה הבינלאומית. "יש תחושה קשה של בגידה", מסבירה ד"ר ברקוביץ'. "בני נוער שראו בקהילה הבינלאומית בית בטוח - מצאו עצמם נדחים בגלל מוצאם. הם ושואלים 'האם אני עדיין חלק מהקהילה אם אני ישראלי?'. חלקם מסתירים לא רק את זהותם המינית, אלא גם את הזהות הישראלית שלהם. הם מופעלים בין שני קטבים - דחייה מצד הקהילה הבינלאומית ודחייה מהחברה המקומית - מה שמעמיק את משברי הזהות".

למרות הציפייה לגל של פניות וטראומות מיידיות, אנשי המקצוע דיווחו דווקא על ניתוק רגשי. הרבה נערים ונערות להטב"ק בכלל לא מדברים על המלחמה בטיפול, משום שהם מרוכזים במאבק ההישרדותי היומיומי שלהם, כך על פי ד"ר ברקוביץ'.

מטפלים במרפאות ציבוריות העידו כי בניגוד למצופה לא התקבלו פניות חדשות רבות. "מצד אחד זה ממצא מעודד שייתכן כי מצביע על חוסן", העידו צמד החוקרות. "אולם, אנחנו חוששות כי ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות של המלחמה יצוצו בהמשך והן יהיו ארוכות טווח. בדומה למה שראינו בקורונה, אנחנו עשויים לראות בעוד תקופה גל פניות לעזרה מקצועית. חייבים להיערך כבר עכשיו".

החברה הישראלית מאופיינת במיליטריזם ומאצ'ואיזם, מסבירות החוקרות. "מודל הגבריות האידיאלית - דמות הקצין הלוחם והמצטיין - מהווה אמת מידה חברתית שיוצרת ומקבעת היררכיה מגדרית. מי שלא משתלב באידיאל הזה עלול להיתפס כחסר ערך, מה שאף מחמיר את הסיכונים הקיימים ללהטב"ק, ובמיוחד בפריפריה". פרופ' גבירץ-מידן מוסיפה כי מניסיונה כמטפלת, "מודל הגבריות האידיאלי התחזק עוד יותר במלחמה, לצד ירידה בסובלנות כלפי כל מי שחורג מהנורמות החברתיות". "עבור נוער להטב"ק, מצב זה מגביר הסתרה עצמית ועלול להוביל למשברי זהות ומצוקות רגשיות", היא מוסיפה.

המחקר מצא כי בני נוער להטב"ק נאלצים להיאבק על עצם קיומם בזירה הציבורית. "להטב"ק מרגישים שמקבלים אותם כשהם לובשים מדים ונלחמים – אבל לא כשהם מבקשים זכויות בסיסיות", אומרת שיר מעוז, מרכזת המחקר. "אחת הדוגמאות החזקות הייתה של נער בשירות לאומי שסיכם את תחושותיו בפני המטפל במילים: 'אני קורע את התחת אבל לא מקבל שום דבר בתמורה. אני לא שווה בין שווים, אני צריך להתחנן על כל דבר'".

הבנת השפעות המלחמה על נוער להטב"ק לא הייתה המטרה הראשונית והעיקרית של המחקר, מסבירות החוקרות. "מדובר בפרויקט רחב העוסק בהתאמת טיפול נפשי רגיש לנוער להטב"ק. הערכנו שנושא המלחמה יעלה – ואכן, מרבית המרואיינים התייחסו אליו באופן ספונטני", הן אומרות. "יש לזכור שמדובר רק בקצה הקרחון ונדרש מחקר נוסף שיכלול את בני הנוער עצמם ותתי-האוכלוסיות בתוכם".

לאור ממצאי המחקר, החוקרות משערות כי בני נוער להטב"ק מצויים בסיכון מוגבר ומקבלים מענה חלקי בלבד בזמן חירום. "המדינה חייבת להקצות משאבים במטרה להקים מערכות תמיכה ייעודיות לנוער הזה בזמן חירום", מדגישה פרופ' גבירץ-מידן, "ולהבין כי ללא תמיכה מתאימה בזמנים כאלה – המחיר הנפשי יהיה גבוה במיוחד".
ד"ר ברקוביץ' מוסיפה: "יש צורך דחוף בהכשרת אנשי מקצוע, כך שידעו להעניק מענה מותאם ורגיש, גם בשעת משבר לאומי", מסכמת מעוז. "אם נצליח להאיר את הקשיים האלה ולחזק את הקהילה, אולי נוכל לדאוג לכך, שאף אחד ואחת לא יישארו ללא מענה".