1. חצי פגישה
    ברוכים הבאים למלחמה שבתוך המלחמה. הראשונה עדיין רחוקה מלהסתיים, אבל השנייה שונה מכל הסלמה פנים-מלחמתית אחרת שהייתה עד כה. בשם, בממדים, בהיסטוריה, בהיסטריה וגם בלוח השידורים: האולפנים שוב במתכונת בהולה יותר מהרגיל, ומאחר שזו הקודמת הסתיימה לפני פחות משנתיים, לא היו בה הרבה שינויים. בחדשות 12, למשל, זה מסתכם בזה שיונה לייבזון נמצאת בנווה אילן במקום בארצות הברית. רק שכבר בחצות שבין שישי לשבת, כשחלק מהנרצחים הראשונים עוד היו בחיים, באולפן של כאן 11 הקפיצו את רוני קובן ועמרי אסנהיים לניסוי כלים. אחרי קשר מקצועי וחברי ארוך, את המלחמה הגדולה פתחו קובן ואסנהיים עם מודל זוגי חדש שנמשך עד היום - אך הוגבל לכדי תוכניותיהם המזדמנות בטלוויזיה וברדיו. הפעם, מוקדם בהרבה מהנהוג, אנשי התאגיד החליטו להציב אותם באולפן החדשות הלילי במקום כל המגישים שהיו יכולים להקצות.

    זה לחלוטין לא המגרש הביתי עבור השניים שמתמחים בתחקירים ודוקו, ובייחוד לא לקובן שנקלע למצוקה כשהיה צריך לדווח על מטח נוסף מאיראן, ובכל זאת: המעין לייט-נייט שלהם, מאולתר וקטן ככל שיהיה, הוא מהפינות הבודדות בטלוויזיה הישראלית שמציעות כרגע הרגעה. בסדרה "המו"לים" של אסנהיים סיפר בזמנו איתן הבר איך נשלח לסקר את השפעות הפיחות בשוק הכרמל, דווקא בגלל שאין לו מושג בכלכלה. אצל קובן, שלא מגיע מסיקור ביטחוני כמו שותפו, זה בדיוק אותו הדבר. האיש שמתמחה בנפש שואל את השאלות שישראלים פשוטים רבים היו רוצים שישאלו בשבילם, בין אם הנמען שלהן הוא מסביר פיקוד העורף או הכתב סולימאן מסוודה שעבד ברצף במשך יממה שלמה. אין ספק שמדובר בהימור הדדי, כי ברגע שהחדשות מתעדכנות ומחמירות לא הוא ולא הצופים מרוויחים בזה במיוחד - אבל ברגעים הבודדים שבהם אפשר לנשום, הנוכחות של קובן באולפן המלחמה היא אחת הנשימות העמוקות מכולן.

    גיף אחד למזכרת
    מנהל רשות שדות התעופה מעדכן ש"ייקח שבועות" עד שהשמיים ייפתחו - וקרן מרציאנו מגלה כמה זמן תצטרך להחליף את דנה ויס, שתקועה מעבר לים.

  2. בוודאי שלא פחדתי
    כל מלחמה בלי רוני דניאל מזמנת מחשבות על רוני דניאל, ובפרט על הרגע הטלוויזיוני הכי זכור שלו - ההחלטה שלא להתפנות מעמדת השידור בזמן עוד אזעקה של מבצע עופרת יצוקה. כמה גינויים נשפכו על הבחירה ההיא, וכמה אין מה להשוות בין התנאים שבהם היא התקיימה אז לאלה שיש עכשיו: המטחים מסיביים, הטילים משוכללים, ריכוזי אוכלוסייה נמצאים במוקד, מערכות היירוט לא תמיד מצליחות לעמוד בעומס, וערוצי החדשות בכל זאת מקימים עמדת שידור על הגג של מלון תל אביבי כאילו לנוף של קו הרקיע יש איזשהו ערך לצופים. גם ככה כשיש אזעקות, וקו הרקיע באמת נהיה משמעותי, כל הצוות מתפנה למקלטים.


    זה תקף באותה המידה ליונית לוי, דוריה למפל, אוהד חמו, טל ברמן או אודי סגל - כולם מצטלמים נפלא כשכל גוש דן מאחוריהם, במיוחד בשעות השקיעה שמסתנכרנות היטב עם שעת תחילת המהדורות, וכל המשוגעים האלה פשוט חייבים לרדת מהגג. כשכל ערוץ מנסה להיות יותר CNN מהשני, ושוכח שב-CNN לרוב אין מאות טילים בליסטיים שמכוונים לרחוב שמתחת למגישים, הערך החזותי מזערי לעומת הערך הנראותי. ועם כמה שתמיד נחמד לקבל עוד מם על רון חולדאי, לא סתם התיעוד שלו צופה מלמעלה על עירו בזמן המטח הביא לגינוי בשידור מצד יונית לוי. "הפולנייה שבי", כפי שהגדירה זאת, נתנה לו הזדמנות להודות שנהג בטיפשות והוא בהחלט ניצל אותה. אבל עכשיו הגיע התור שלה, ושל כולם: מול שאננות שהולכת ופוחתת בעורף, וכמה מקרים שבהם התראות פיקוד העורף לא תפקדו כמצופה, הסיכון האדיר של אנשי החדשות גם רחוק מלהיות בסמוך למרחב מוגן וגם לא עושה רושם על אף אחד. אם זו לא מלחמה ככל המלחמות, הדרך להדגיש את זה לצופים מתבטאת דווקא בהתכנסות פנימה.
    צילום רוני קובן ועמרי אסנהיים: כאן 11 / צילום קרן מרציאנו: חדשות 12