קוראים לה הדקה הכי ישראלית שיש, זו של המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. כלומר, המעבר מיום זיכרון שבו נציגת מפלגת השלטון מעודדת לינץ' בבית כנסת - ליום עצמאות שמתחיל באיחור כי המדינה בלהבות ועוד לא סיימו לערוך את החזרה הגנרלית של טקס משואות מבוטל. היא כל כך מיוחדת הדקה הזאת, כי במהלכה יאיר נתניהו לא כותב שהוא "מאוד מקווה" שהשמאל הקפלניסטי לא הצית את אותן שריפות. זה יקרה רק עוד שעה. עד אז יש מספיק זמן לכל מה שרוצים: חיפוש מטוסי כיבוי בין הכריות של הספה, קריאות "רוצח" ו"בוגד" מופרעות שמופנות לחברי ממשלה, התקרנפות תקשורתית מוחלטת בכל הנוגע לאותם אירועי רעננה, אנשים שמחליטים בלי סיבה אמיתית ש"לקחו לנו את המדינה". כל הדברים שמשדרים כשירות, משילות, ניהול, תקומה.
תמונות יום העצמאות הזה היו יכולות להיות תמונות של גיבורים אמיתיים. המשואה של אמילי דמארי, הכינור של אגם ברגר, הנאומים של רחל אדרי, בן קרסו או אלישע מדן. במקומם מה שיזכרו זה את אולפן חדשות 12 בנווה אילן מפונה לראשונה בהיסטוריה - ואת יונית לוי מוקפצת בדקה ה-90 לשידור מהאולפן הקטן בהרצליה. אחד מעמיתיה, אמנון אברמוביץ', הגדיר זאת פעם נפלא: "מדינה מודבקת ברוק" הוא אמר בנסיבות אחרות לגמרי, כאילו הנסיבות משנות בכלל. צייצן אחר כתב אתמול שטרם הושגה שליטה על המדינה. יש עוד הרבה בדיחות כואבות שאפשר לומר על היום הזה, למשל שהוא בדיוק מה שמגיע לארץ הזאת. התגשמות החזון הציוני שהפכה לעונש של עצמה.
וביום העצמאות ה-77 למדינה שהפכה לשכונה, טקס הדלקת המשואות לפחות דאג לאפיין אותה נאמנה: חלטורה מוחלטת מהיום שבו הוחלט לשלש שוב את מספר משיאי המשואות, עד לרגע שבו הקלטת הסתיימה. בפינה האחת אדם מסוכן כמו בן שפירו, שחושב שהומוסקסואליות היא "מחלת נפש", ובפינה השנייה דנה אינטרנשיונל שלפני שנה מחתה נגד "שליש עלה תאנה להומואים" - והשנה התהפכה על בסיס שעתי עד שקיבלה שליש משואה בעצמה. אותה אינטרנשיונל השיאה לבסוף את שליש המשואה שלה עם ג'ינס ולא עם שמלה חגיגית, כי ככה זה כשמשדרים את החזרה. חזרה שבה אלי שרעבי ומשיאה נוספת כלל לא נכחו, ושלפי הדיווחים השרה מירי רגב העבירה את רובה בבהייה בטלפון שלה ולכן לא היו כמעט צילומים שמישים שלה מהקהל. והיה גם את אחד המופיעים, ראפר חסידי בשם יאיר אליצור, שהסיר את המשקפיים כדי לא לראות את הנשים שאיתו על הבמה ואז עוד קרא להחרים את המשדר. הכל בטוב טעם, הכל מתיישן נפלא, ממש כמו האמירה של יושב ראש הכנסת על כך ש"אנחנו עם קטן במספרים, אך עצום ברוח".
בין ההתפתחויות החדשותיות הבלתי נתפסות להחלטה ברגע האחרון לשדר פעם נוספת טקס מוקלט, הערוצים הרשו לעצמם לקטוע מעת לעת את האירוע בהר הרצל לטובת עדכונים מהשטח. זו בחירה מתקבלת על הדעת בפני עצמה, אך גם היא בוצעה באופן די תמוה: האולפנים שמזדעקים בשנים האחרונות, ובצדק רב, על לקיחת הטקס הממלכתי מידיה של הכנסת לאלה של הממשלה - הם אותם אולפנים שלא העזו לקטוע ולו לשנייה את הסרטון שהכין ראש הממשלה נתניהו, אבל כן את אותו נאום קלישאתי וארוך שלא לצורך שנשא אוחנה. ההפרדה הזאת במעמד של השניים צרמה לא פחות מכל החלטה עריכתית של הפקת הטקס, וכאלה היו למכביר. כן, אפילו בשנה שבה אשת ראש הממשלה ואומנית הפוטושופ לא נמצאת בקהל.
לגופו של טקס, ובניגוד לכל צעד וצעד שהובילו אליו, מעמד הדלקת המשואות לא היה משול לאצבע בעין של חצי עם. החזרה הגנרלית אכן נראתה כמו אחת, והעוינות שרבים חששו ממנה התחלפה ברשלנות הרגילה. אותה רשלנות שבמסגרתה ליינאפ המופיעים בטקס הורכב מהזמרים המבוקשים דודו פישר והראל סקעת, שני אנשים שרלוונטיים למוזיקה הישראלית של ימינו עוד פחות מההולוגרמה של ג'ו עמר. החטופים הוזכרו באופנים ראויים ומרגשים, ורוב בחירות המשיאים הרשימו ביכולת שלהן לפרוס את כל גווני הגבורה הישראלית. גבורה שבבסיסה היכולת לשבור שיאים ולקבוע תקדימים למרות הכלים שהמדינה מעמידה לרשותם, ולא בזכותה. סמלי שכל זה קרה בערב שבו שריפות ענק הגיעו לאולפני הטלוויזיה המרכזיים, וקבעו תקדים נוסף.