בימי מלחמה מתוחים כמו אלה, האוכלוסייה מתחלקת לשתי קבוצות: מי שמחוברים לחדשות באינפוזיה, ומי שזקוקים דווקא לבריחה מהמציאות. בסוף השבוע האחרון הגיעה לנטפליקס הסדרה החדשה "אולימפו" (Olympo) - והיא אומנם לא יוצאת דופן בשום אופן, אבל כן מתפקדת לא רע כנתיב מילוט מהיומיום הישראלי. לא מורכבת מדי עבור המוחות המותשים שלנו, התכנים שלה לא קשים לצפייה ברמה של אזהרות טריגר, ועם זאת, היא כן מספקת עלילה מותחת (בהגשתו של קאסט לוהט) שמצליחה להסיח את הדעת מהמתרחש בחוץ.
"אולימפו", דרמה ספרדית בת שמונה פרקים, עוקבת אחר החיים הסוערים של קבוצת ספורטאים צעירים, שמתאמנים במכון למצוינות בספורט (או בקיצור, הממ"ס) - פנימייה לספורטאים אולימפיים בתחילת דרכם. גיבורת הסדרה היא אמאיה (קלרה גאלה), הקפטנית של קבוצת השחייה הצורנית, שמגלה שהביצועים של חברתה הטובה נוריה (מריה רומנילוס) בבריכה השתפרו באופן משמעותי. עם זאת, לאחר שנוריה מדגימה בפני אמאיה תרגיל כמעט בלתי אפשרי, היא מתמוטטת ומאושפזת באופן מיידי. אמאיה מתחילה לחשוד שלא אימונים מאומצים הם הגורם להצלחה של נוריה, אלא סמים משפרי ביצועים (דופינג), וככל שמתקדמים הפרקים היא מבינה שהשימוש בדופינג ברחבי הממ"ס נפוץ יותר משהיא חשבה.
הסדרה נקראת "אולימפו" על שם חברת אולימפו שמציעה להעניק חסויות למתאמני הממ"ס (ופרטים מפוקפקים בנוגע לאותה חברה, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מתגלים לאורך הזמן). לצד קו העלילה המרכזי, הקשור בניסיון של אמאיה לחשוף שימוש בדופינג, עוסקת "אולימפו" בדמויות מרכזיות נוספות - כמו זואי האצנית (נירה אושאיה), המצטרפת החדשה לממ"ס, וגם בחיי האהבה והמין של הספורטאים: החל ממערכת היחסים של אמאיה עם שחקן הרוגבי כריסטיאן (נונו גאלגו), דרך הרומן הלסבי של זואי, ועד לסיפורו של שחקן הרוגבי רוקה (אוגוסטין דלה קורטה) שמנהל קשרים רומנטיים סודיים בעל כורחו, תוך שהוא מתמודד עם ההומופוביה הרווחת בממ"ס.
"אולימפו" מתפארת, כמו סדרות רבות מהז'אנר שאליו היא משתייכת, בקאסט שמורכב משחקנים יפים במיוחד - ואיך לא, בהרבה סצנות סקס מהבילות. כמה מבקרים כבר השוו אותה ל"אליטה" (השוואה מתבקשת בין השאר בגלל השפה הספרדית), ואפשר גם להשוות אותה ל"אופוריה" - במיוחד בגלל האסתטיקה החושנית והחלומית שהיא מייצרת: "אולימפו" עושה שימוש תכוף בסלואו-מושן, כמו גם בקלוז אפים דרמטיים, עריכה מסחררת או צילום מתחת למים. אבל שלא כמו "אופוריה", שמגבה את האינטנסיביות האסתטית באינטנסיביות פסיכולוגית, "אולימפו" מתקשה להעניק לדמויות שלה עומק ומורכבות של ממש. כלומר, הסדרה מציגה לא מעט טוויסטים וטלטלות, אבל הדמויות שלה נותרות קצת פלקטיות. הן לא יותר מאשר סך כל החלקים שלהן. וכשחושבים על זה, אם היו לוקחים מ"אולימפו" את האמצעים הוויזואליים שלה, היא הייתה הרבה (אבל הרבה) פחות מרשימה.
ובכל זאת, "אולימפו" מצליחה לייצר עניין, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה. במילים אחרות, לא כדאי לכם לצפות ממנה לחקר דמות פנומנלי - אבל אתם כן יכולים לצפות ממנה שתשמור עליכם עירניים ודרוכים. הקצב של "אולימפו", הן מבחינת קצב התקדמות הסיפור והן מבחינת הקצב של כל סצנה בפני עצמה, הופך אותה לסדרה שקל לצפות בה. הפרקים שלה לא קצרים (בין 40 ל-50 דקות בדרך כלל) ובכל זאת, לגמרי אפשר לצפות בה במתכונת בינג'.
וצריך לומר מילה גם על השחקנים. לא פעם, כשמלהקים מתעדפים מראה חיצוני מושך על פני קריטריונים רלוונטיים אחרים, נבחרים שחקנים שאינם כישרוניים באופן מיוחד. אבל במקרה של "אולימפו" דווקא כן מככבים בה כמה שחקנים לא רעים ,כמו גאלה (שמגלמת את אמאיה) או דלה קורטה (שמגלם את רוקה), שגם מקבלים יותר הזדמנויות להראות ניואנסים רגשיים. שחקנים אחרים, שמגלמים דמויות קצת פחות מרכזיות, לאו דווקא נדרשים לסטנדרטים האלה - כאמור, הסדרה לא טורחת לרדת יותר מדי לעומק - ולכן הם לא מצליחים להותיר חותם של ממש.
בסופו של דבר, "אולימפו" נראית בדיוק כפי שהיא מציגה את עצמה בטריילר הרשמי: סדרה שמציגה יומיום שהוא סיר לחץ, סדרה שבה כל מילה נשמעת דרמטית יותר מהרגיל, וכל רגע מרגיש כמו רגע מכריע (או מתחזה לרגע מכריע). "אולימפו" כנראה לא תיצרב לכם בזיכרון, אבל בהחלט אפשר להעביר איתה בכיף כמה שעות.