שמונה שנים אלי-ה כהן וזיו עבוד יחד, 505 ימים מתוכן הם היו בנפרד. הוא בשבי בעזה, היא נלחמת למענו בכל רחבי העולם. שניהם בני 27, כיום מתגוררים בתל אביב ומנסים להשלים את הפערים מהזמן האבוד. "אני מכיר את זיו מגיל 14 בערך, אבל לא היינו כל כך בקשר", נזכר כהן בסיפור ההיכרות שלהם, "הוספנו אחד את השנייה לפייסבוק, לאינסטגרם, היינו סתם זורקים הערות אחד לשנייה. יום אחד העליתי איזה סטורי מצחיק מאיזה בר, זיו הגיבה לי עליו ומאותו יום לא הפסקנו לדבר".
על מה חלמתם לפני 7 באוקטובר? איזה דברים תכננתם?
אלי-ה: "אני חושב שאם אנחנו הולכים לעשות שלוש ארבע ו… שנינו הולכים להגיד בדיוק את אותו הדבר".
זיו: "שלוש ארבע ו… תאילנד".
אלי-ה: "תאילנד. חלמנו על הרבה מאוד דברים יחד, אבל בתאילנד הייתי אמור להציע לה נישואים. ביום ראשון שאחרי השבת שנחטפתי הייתי אמור לנסוע להביא את הטבעת. תכננו לדפוק את הטיול האחרון לפני הנישואים".
זיו: "הכיף שלי ושל אלי-ה היה הטיסות האלה, תמיד ידענו שלא משנה מה יקרה, אנחנו עדיין נמשיך לטייל. לדעתי עשינו חצי גלובוס ביחד, מהרגע שנהיינו ביחד לא הפסקנו לטוס, לפעמים חמש פעמים בשנה. אני חושבת שלזה הכי התגעגעתי. כל השנה וחצי האלה טסתי למשלחות, ואם יש משהו שהתגעגעתי אליו, זה לחוויות האלה עם אלי-ה. אני מחכה לרגע שנעלה למטוס בשביל לטייל".
מה מגדיר את הקשר שלכם?
אלי-ה: "הכימיה, התקשורת, הצחוקים. ההבנה אחד של השנייה, הרצון תמיד לדאוג ולעזור אחד לשנייה, תמיד להראות אהבה. אני חושב שזיו הוכיחה את זה בזמן שהייתי שם. חלק מהסיפור שלי זה שלא ידעתי שהיא בחיים, אבל אם היו רק 5% שהיא בחיים, אמרתי לעצמי שהיא כנראה שוברת את העולם, היא תופסת את טראמפ מהאוזן ואומרת לו, 'בן הזוג שלי כרגע בעזה, תתחיל לעבוד'. זאת בת הזוג שלי".
מתי גילית שהיא שרדה?
אלי-ה: "איך שירדתי מהרכב של הצלב האדום ניגשה אליי קצינה. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי, 'זאת מי שהולכת לבשר לי את כל הבשורות הרעות'. היא אמרה לי, 'אנחנו נוסעים למחנה רעים, שם יחכו לך אמא ואבא שלך, וגם זיו'. הסתכלתי עליה ואמרתי, 'אין מצב'. התחלתי לבכות, אמרתי, 'את עובדת עליי. אין סיכוי שזה נכון'. הייתי מוכן להישאר עוד 500 יום בשבי רק בשביל לגלות את זה עוד פעם מחדש".
איך זה לגלות שבן אדם שחשבת שהוא מת, חי?
אלי-ה: "אין לי איך להסביר את זה במילים. זה לא סתם בן אדם, זה הבן אדם הכי יקר לך בעולם, הכי חשוב לך בעולם. לפני שנחטפתי אני וזיו לא נפרדנו לדקה, גרנו ביחד, עבדנו באותה עבודה. אני יכול לספור באצבעות את הדקות שלא היינו ביחד, וב-7 באוקטובר זה נלקח מאיתנו. קרעו אותנו אחד מהשנייה".
>> פרויקט מיוחד: סיפורם של החללים, השורדים, החטופים והגיבורים של מיגונית המוות ברעים
הבנתי שזה הסוף. אין סיכוי שיוצאים מדבר כזה בחיים
שעתיים לפני מתקפת הטילים שהחלה ב-6:29 בבוקר 7 באוקטובר הגיעו כהן ועבוד לפסטיבל נובה יחד עם עמית בן אבידה, אחיינה של עבוד וקארין שוורצמן, בת זוגו. "היינו במסיבת יום הולדת, אכלנו, השתכרנו, עפנו על החיים. פתאום קיבלנו טלפון מאלקנה בוחבוט, שהיה אחד מהמפיקים של נובה. הוא שיגע אותנו ואמר, 'אתם חייבים לבוא למסיבה שלי, זו המסיבה של החיים שלי, אתם חייבים לבוא לכבד אותנו'. אמרנו יאללה, נזרום לפסטיבל. היה לנו הכי כיף בעולם. זה מצחיק, כי כל מי שהייתי איתו שם אלה בדיוק אותם אנשים שלא חזרו הביתה. כל האנשים שחגגתי איתם ונהניתי איתם הם אותם אנשים שאני כבר לא אפגוש".
ב-6:29, עם האזעקה הראשונה, כובתה המוזיקה. "הסתכלתי לכיוון עזה וראיתי מופע זיקוקים מטורף, אלפי טילים יוצאים. הסתכלתי על זיו ואמרתי לה, 'בואי, עפים מפה'. חיפשנו את עמית וקארין ורצנו החוצה. פתאום שמענו פיצוץ מטורף שהרעיד את האדמה".
מה היה הרגע שהבנתם שזה אירוע חריג יותר מרק כמה אזעקות?
אלי-ה: "ביציאה ראינו שוטר חוסם את הפנייה לתל אביב וצועק, 'לפנות ימינה, יש חדירת מחבלים'. במקביל דודה שלי התקשרה אליי ואמרה לי, 'תעצרו את הרכב, תתחבאו באיזו מיגונית, יש מחבלים'. הסתכלתי על זיו, זיו הסתכלה עליי והחלטנו לעצור במיגונית הראשונה שאנחנו רואים, המיגונית המדוברת. בהתחלה לא היו שם הרבה אנשים, ארבעה-חמישה אולי, ולאט-לאט נכנסו עוד. כבר בהתחלה פגשנו את אלון (אהל), הוא חילק סוכריות גומי בתוך המיגונית. דיברנו על זה בשבי".
"כי כל מי שהייתי איתו בנובה, אלה בדיוק אותם אנשים שלא חזרו הביתה. כל האנשים שחגגתי איתם ונהניתי איתם, הם אותם אנשים שאני כבר לא אפגוש"
זיו: "ככל שנכנסו יותר ויותר אנשים למיגונית וכל אחד מהם הביא איתו בשורה מהדרך, ככה הבנו יותר. האחרון שנכנס היה ענר שפירא. הוא עמד בקצה המיגונית, הסביר שהוא לוחם בנח"ל והוציא את הראש כדי להבין איפה המחבלים. בשלב מסוים הוא אמר, 'זהו, הם פה. הם כאן'".
אתם זוכרים את התחושה הזאת, המעבר החד ממסיבה וריקודים למיגונית וירי?
זיו: "זה קרה בשנייה. במיגונית עדיין הרגשנו את ההרגשה של ההיי, החברים והכיף, אפילו יצאנו לעשן סיגריה בהתחלה. הבנו שקורה משהו רק כשהמחבלים היו כבר בחוץ, כששמענו אותם צורחים. הם באו באנרגיות מטורפות, והבנתי שהם הולכים להרוג אותנו".
מה עושים ברגעים האלה?
זיו: "מתקשרים רק עם העיניים. אין בינינו איזשהו שיח, אין בינינו דיבור. לא הצלחנו להבין מה קורה ובעיקר לא הצלחנו לדבר, היינו בהלם מהסיטואציה. עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי, בבקשה שזה לא יכאב, אני רוצה למות ישר. חיכיתי למשהו שיפגע בי, חיכיתי להיפצע. היו רגעים שחשבתי שאני כבר לא בחיים. כשהרימונים התחילו להתפוצץ, לא שמעתי שום דבר באוזניים. הכל היה מעומעם, התחלתי להרגיש חום בגוף, לא נשמתי מהעשן".
אלי-ה: "אף אחד לא הצליח לעכל את מה שקרה שם. הסתכלתי על זיו ואמרתי לה, 'אני אוהב אותך', זה הדבר היחיד שיצא לי מהפה. הבנתי שזה הסוף, אין סיכוי שיוצאים מדבר כזה בחיים. יש משפט שזיו אמרה לי, משפט שחייתי איתו 505 יום, 505 יום שהלכתי איתו לישון וקמתי איתו בבוקר: לפחות נהיה למעלה ביחד. שם אף אחד לא יוכל להפריע לנו".
27 אנשים היו באותה מיגונית. עבוד וכהן ניצלו הודות לעובדה שעמדו מאחורי חתיכת בטון חשופה שהגנה עליהם מפני הירי והרימונים שנזרקו לעברם. מלבד כהן, מהמיגונית נחטפו גם רז בוקובזה, שניסה לקפוץ מהרכב של המחבלים ונורה; אור לוי, ששוחרר בעסקה; הירש גולדברג-פולין, שנרצח בשבי, ואלון אהל, שעדיין חטוף בעזה.
אלי-ה: "ברגע שנזרק הרימון הראשון ופוצץ את הכניסה, הוא פצע והרג את כל מי שהיה שם. עשיתי משהו שיכול להצטייר כאכזרי – ראיתי גופה שאיבדה צלם אנוש, תפסתי אותה וכיסיתי את עצמי. אחר כך עשיתי אותו הדבר עם זיו, העמסתי עלינו אנשים כדי להסתתר. אם הייתה לי מעט תחושת אופטימיות ברגע הזה, היא הייתה בזכות ענר. הוא ראה את הרימונים הראשונים נזרקים והורגים את כל מי שעמד בכניסה ואמר, אני לא נותן לזה לקרות. בשלב מסוים הרמתי את הראש וקלטתי שכל רימון שנכנס, הוא תופס בחירוף נפש ומעיף אותו החוצה".
הצלחתם להבין שהוא מנהל את האירוע? שאולי החיים שלכם תלוים בו?
אלי-ה: "לגמרי, אבל גם אחרי שהוא נפל, היו עוד אנשים שניסו לזרוק רימונים ולהמשיך להילחם. הרימון האחרון שאני זוכר התפוצץ ביד של הירש. אגב הירש, אחרי 52 יום בעזה הורידו אותי, את אלון ואור למנהרה ופגשנו שם בחור בלי יד. הסתכלנו עליו, והבנו שזה הירש ושהוא היה איתנו במיגונית. סיפרנו לו על ענר, לא ידענו בכלל שזה השם שלו. הוא אמר לנו, 'מה, אתם מסתלבטים? זה החבר הכי טוב שלי'. הבטחנו לעצמנו שנלך לאמא שלו ונספר לה מה הוא עשה. לא הבנו מה קורה במדינה, לא ידענו שכולם כבר יודעים שענר הוא גיבור. אמרנו שכשנצא, נספר סיפור מטורף על בחור מטורף. כשיצאתי הבנתי שאני לא צריך לדבר, שיודעים הכל".
זיו: "אני לא הצלחתי להבין שיש מישהו שמתפעל את האירוע כי הייתי מאחורי אלי-ה. התכווצתי בתוך עצמי, עצמתי עיניים, אבל אני ממש זוכרת את הצלילים. שמעתי אנשים בנשימות האחרונות שלהם, גניחות ואנחות"
זיו עבוד: "לא הצלחתי להבין שיש מישהו שמתפעל את האירוע כי הייתי מאחורי אלי-ה. אני זוכרת את הצלילים. שמעתי אנשים בנשימות האחרונות שלהם, גניחות, אנחות"
אלי-ה: "פתאום הייתה צעקה, 'אני רואה קנה! אני רואה קנה!', והבנתי שהם נכנסים. עצמתי עיניים ואמרתי, 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. יש לי תמונה כזאת בראש שאני אומר לעצמי, 'מה, ככה נגמרים החיים שלי?'. עברו עוד כמה שניות, והבנתי שלא קרה לי כלום. פקחתי את העיניים, והתמונה הראשונה שראיתי היא שלושה מחבלים עומדים עם טלפונים שלופים וחיוך מטורף. אני לא אשכח את החיוך הזה בחיים. הם עמדו וצילמו אותנו כאילו אנחנו קופים בגן חיות. הם קלטו שאני בחיים, ואז אחד המחבלים הושיט לי את היד ואמר 'תעל, תעל'. כשיצאתי ראיתי שני טנדרים מפוצצים בלוחמים עם וסטים, נשקים, רימונים, טילי כתף וטילי RPG. הם העלו אותנו לטנדר אחד-אחד, הסתכלתי לשמיים ואמרתי, 'מה הולך פה? איפה הצבא?'. הרמתי את הראש וראיתי מחבל מושך מישהו מהשיער, כנראה בכוונה לחטוף אותו. היתר צעקו לו, 'לא, תעצור, לא צריך, יש מספיק', אז הוא זרק אותו, הרים את הנשק בתשעים מעלות וריסס. עשה וידוא הריגה. באותו רגע אמרתי לעצמי שזיו כנראה לא שרדה".
זיו, מה קרה כשחזרת להכרה?
זיו: "הדבר הראשון שראיתי זה את עמית וקארין לא בחיים. נכנסתי להתקף חרדה, אמרתי לעצמי, איך אני הולכת לספר את זה לאחותי? אחר כך ניסיתי לחפש את אלי-ה, להבין מה איתו, כי אם אני רואה את עמית וקארין מתים, אז כנראה אותו דבר קרה גם לו. הרמתי גופות וניסיתי להבין איפה הוא, למצוא נעל, ארנק, תיק, משהו שיגיד לי איפה הוא, אבל לא מצאתי. אחרי שש שעות שאנחנו קבורים בין גופות, אני ועוד שישה ניצולים, הגיע החילוץ. נסענו לכיוון סורוקה ובדרך ראינו רואים גופות על הרצפה, רכבים שרופים. לא האמנתי שזה מה שאני רואה, כי הייתי בטוחה שרק המיגונית שלנו נפגעה. כשהגעתי לבית החולים לא ראיתי רצפה, רק דם, אנשים פצועים, חיילים פצועים, חיילים שרופים. בפעם הראשונה הייתה לי קליטה בטלפון, וקיבלתי צילום מתוך הערוץ Gaza Now בטלגרם. זו הייתה תמונה של אלי-ה מבוהל ומבועת עם חולצה מלאה בדם במקום שנראה כמו בית חולים. ליד התמונה נכתב 'אסיר ישראלי נמצא ברצועת עזה'. זה בעצם הרגע שהבנתי שאלי-ה נחטף, שהוא בעזה, אבל שלפחות הוא בחיים. זה מה שאמרתי לעצמי".
מה התחיל מכאן?
זיו: "וואו. מהרגע שהבנתי שאלי-ה נחטף, לא הסתכלתי ימינה ושמאלה. הבנתי שלא שרדתי לחינם, שיש לי משימה והיא להחזיר אותו הביתה. נכנסתי למוד מלחמה, עשיתי כל מה שיכולתי, התראיינתי איפה שיכולתי, הייתי בכל משלחת אפשרית, בכל מדינה אפשרית, דיברתי בכל פרלמנט אפשרי, הכל רק כדי להחזיר אותו הביתה. היום זה משתלם לי. היום הוא בבית".
הסתכלתי על המחבל ואמרתי לו, "תירה בי"
כהן ויתר החטופים מהמיגונית הובלו אל רצועת עזה, אל המון זועם ומשולהב. "ישר הבנתי שאני חטוף", נזכר כהן, "אמרתי לעצמי, זה או שהם הולכים לשחוט אותי או שהם חטפו אותי. אין אמצע. תוך כדי הנסיעה לכיוון עזה הם דרכו עלינו, דפקו לנו קתות לראש, ירקו עלינו וצרחו, 'היהודים! הבאנו את היהודים!'. אחרי כמה דקות הבנתי שחצינו את הגדר. כיסו אותנו בשמיכה והמשכנו לנסוע עוד משהו כמו שבע-שמונה דקות עד שהתחלנו לשמוע הרבה מאוד אנשים, צעקות וצרחות. הרכב נעצר, הם הרימו את השמיכה, וראיתי מאות אנשים זורקים עלינו בקבוקים ואבנים, מצלמים אותנו".
ההמון העזתי כמעט שלא אפשר לאנשי חמאס להעביר את החטופים אל מקום מסתור. בשלב הזה, מספר כהן לראשונה, הוא ביקש מהמחבל שנותר איתו ברכב לירות בו על מנת לסיים את חייו ולא לעבור לינץ' בידי ההמון. "נשארתי אחרון בטנדר, רק אני ועוד מחבל. ככה עברו דקה, אולי שתיים, והבנתי שהוא לחוץ. הוא כיוון את הנשק שלו אל העזתים כדי שאף אחד לא יתקרב אליי, אבל הם המשיכו לזרוק עלינו בקבוקים. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני מת ככה, אין סיכוי שאוכלים אותי כמו איזה לא יודע מה. הסתכלתי על המחבל ואמרתי לו, 'תירה בי', 'Shoot me'. הוא הסתכל עליי בחצי חיוך ואמר, 'אני לא אירה בך. הם יהרגו אותך'".
בדקות הבאות הוכנס כהן אל בית החולים בזמן שההמון העזתי ניסה לחדור אל הבניין. "ראיתי אנשים עם חולצות של מד"א וחולצות של הצבא שלנו. ישבתי על אחת המיטות בזמן שהמחבלים נלחמו במי שניסה לפרוץ את הדלתות והחלונות. ניגש אליי בן אדם ושאל אותי אם נפגעתי. אמרתי לו שיורד לי הרבה מאוד דם מהרגל והראיתי לו שאני פצוע, שיש לי הרבה מאוד רסיסים. ככה הוא התחיל לעבור אחד-אחד. ואז נזכרתי שאני עם הטלפון בכיס".
ברגע של אומץ בלתי נתפס לחץ כהן על כפתור בטלפון שלו שאמור להעביר הודעת SMS לאנשי קשר בשעת חירום ולשלוח להם את המיקום שלו. "לא הבאתי בחשבון שהטלפון שלי רועש, אז בעצם ברגע שלחצתי על הכפתור, התחילה אזעקה. כולם הסתובבו אליי וקלטו את הסיטואציה, לקחו ממני את הטלפון וצרחו, 'מה אתה עושה?!'. פתאום שמענו את הבטון של בית החולים נשבר. ההמון העזתי נכנס לשם ונהיה אטרף, סיטואציה חולנית. כולם מסביב שלפו נשקים, והבנתי שהולכים לקחת אותי משם".
"נשארתי אחרון בטנדר, רק אני ועוד מחבל. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'תירה בי', 'Shoot me'. הוא הסתכל עליי בחצי חיוך ואמר, 'אני לא אירה בך. הם יהרגו אותך'"
ברגע הזה ניגש לכהן איש חמאס דובר עברית. הוא גרר אותו אל מקום מסתור בקומות התחתונות של בית החולים, הלביש אותו בשמלה וחיג'אב ומילט אותו מההמון. כהן משחזר לראשונה מה קרה באותם רגעים: "הוא אמר לי, 'אני מחמאס, אני רוצה לשמור עליך. האזרחים פה בחוץ רוצים לחטוף אותך, רוצים להרוג אותך, גם הג'יהאד האיסלאמי רוצה לחטוף אותך. תהיה בשקט, אל תדבר, אני אוציא אותך מזה'. הוא הגיש לי בגדים שחורים ואמר, 'תתלבש מהר. אני ואתה נלך יד ביד. תהיה רגוע, אל תיצור קשר עין עם אף אחד'. הוא סידר לי את הבגדים, אבל כבר בקושי הצלחתי ללכת בגלל הכדור שקיבלתי ברגל. הלכנו במסדרון וראינו אנשים פותחים דלתות, צועקים, משתוללים. הבנתי שהם מחפשים אותי. פתאום ראיתי דלת יציאה אחורית והבנתי שאני יוצא מזה. נכנסתי לרכב עם שלושה אנשי חמאס, כולם עם נשקים שלופים, ואני ביניהם. זו הסיטואציה – אני מחופש לבחורה, מסביבי שני גברים עם אקדחים שלופים".
זו החובה המוסרית שלי
505 ימים שהה כהן בשבי חמאס עד ששוחרר בעסקה ב-22 בפברואר. "תמיד האמנתי שבאיזשהו שלב אני אחזור. תמיד הייתה לי האמונה הזאת בלב, אמרתי לעצמי שאין סיכוי בעולם שאני מוותר לעצמי ושאני אעשה כל דבר כדי לחזור הביתה", הוא נזכר. "התפללתי כל יום לאבא שיחזיר אותי באמונה שלמה, אמרתי תודה על מה שיש לי ותודה על מה שאין לי, וגם תודה על מה שיהיה לי ועל מה שלא יהיה לי. בחרתי לראות את הטוב, להגיד שאני אחזור הביתה בסוף, שאין סיכוי שאני לא חוזר. מחכים לי בחוץ, אם לא בת הזוג שלי והחברים שלי, אז לפחות המשפחה שלי, ההורים שלי, האחיות שלי. יש אנשים שמחכים לי בחוץ, שדואגים לי".
ארבעה ימים לפני ששוחרר הועבר כהן למנהרה ובה פגש בעומר שם טוב, שלימים שוחרר יחד איתו. "אני ועומר היינו כפותים בעיניים ובידיים, ישבנו במעין חדר חשוך, וברגע שהמחבלים הלכו התחלנו לדבר. אמרתי לו, 'אחי, איך קוראים לך?', התחלנו לקשקש והוא סיפר לי שהוא שמע את אמא שלי מדברת ברדיו. הוא שאל אותי אם פגשתי עוד אנשים בדרך, אז סיפרתי לו שפגשתי את אורי דנינו, את אלמוג סרוסי ואת הירש. אמרתי לו, 'אלה אנשים שכבר יצאו הביתה בפעימה הראשונה'. ואז הוא אמר לי 'אלי-ה, אני לא יודע איך לספר לך את זה, אבל הם לא יצאו הביתה בפעימה הראשונה. הם נרצחו'".
כהן מבקש לספר על שני חטופים שעדיין נמצאים בעזה: אלקנה בוחבוט, חברו שהיה אחד ממפיקי פסטיבל נובה, ואלון אהל, החטוף האחרון ממיגונית המוות שעוד נמצא בעזה. "אם אני מסביר את אלקנה במילה אחת, זה ירושלמי. הוא הירושלמי הטיפוסי, הוא הכי מצחיק בעולם, אמביציוזי, בן אדם חזק. הוא תמיד חושב שלושה צעדים קדימה ויש לו ראש עסקי מטורף. תמיד יש לו מה להציע. הוא בן אדם טוב, אבא מדהים וחבר שאי אפשר להסביר במילים. בלתי אפשרי להגדיר את אלון, כי הוא עולם ומלואו. יש לו המון תחביבים, לא היה לי ספק שהוא בן אדם אהוב, אבל רק כשיצאתי החוצה הבנתי עד כמה באמת".
ספר על הקשר שנרקם ביניכם.
אלי-ה: "ב-12 הימים הראשונים היה לנו אסור לדבר אחד עם השני, ישבנו במעין ח' על הרצפה ושם גם אכלנו וישנו. באיזשהו שלב אמרו שאנחנו יכולים לדבר, אבל בערבית. בגלל שאנחנו לא יודעים ערבית, התחלנו לדבר באנגלית ולהכיר אחד את השני. העברנו את הזמן, שיחקנו המון קלפים. אלון סיפר לי על המשפחה ועל התחביבים שלו, ואני סיפרתי לו על שלי. נרקמה בינינו חברות מאוד קרובה. הוא בן אדם מאוד מוכשר, מוזיקאי מטורף, אין אומן שהוא לא מכיר. הוא מאוד אוהב לנגן על פסנתר. היו לילות שהייתי שולח אליו מבט ורואה אותו מנגן באוויר בעיניים עצומות. אמרתי לו, 'אחי, מה אתה עושה?', והוא ענה: 'אני מדמיין את הרגעים שאני מנגן על הפסנתר'. זה אחד הדברים שהכי חקוקים לי בזיכרון ממנו. הוא בן אדם מדהים, מפוצץ ברעות, יש בו יופי פנימי ושקט פנימי קסום. אני כל כך מחכה שהוא ייצא החוצה".
בשבועיים האחרונים לפני השחרור שהו אהל וכהן לבדם. "הבטחתי לו שאני אוציא אותו החוצה. אמרתי לו שאני הולך להפוך את העולם, אני הולך לפגוש את אמא שלו עידית, את אבא שלו קובי ואת אחיו רונן, ואנחנו נעשה את הכל כדי להוציא אותו. זו ההתחייבות שלי וזו החובה המוסרית שלי".
"נרקמה ביני לבין אלון חברות מאוד קרובה. הוא מוזיקאי מטורף. היו לילות שהייתי שולח אליו מבט ורואה אותו מנגן באוויר. 'אני מדמיין את הרגעים שאני מנגן על הפסנתר', הוא אמר"
מה אתה יכול לספר על המצב שלו?
אלי-ה: "אלון נפגע בעין באירוע, ב-7 באוקטובר עצמו. הוא היה מאוד מבוהל מסיטואציה שבה הוא יישאר לבד, הוא כל הזמן פחד מהרגע הזה. היה שלב מסוים שאמרו לנו שאחד מאיתנו עומד ללכת הביתה, אבל עדיין לא יודעים מי. הסתכלתי על אלון ואמרתי לו, 'אם זה אני או אתה, אתה יכול ללכת. אין לי בעיה להישאר פה, אני אסתדר, אני יודע שזה ממש בעייתי בשבילך'. יש עסקה, זאת הייתה האמונה שלנו, חשבנו שזה באמת נגמר, אז אמרתי לו שאם זה הבדל של שבוע בינינו אז אני אשאר, הכל טוב, העיקר שהוא ייצא ושהוא לא יהיה כאן לבד. בסופו של דבר הודיעו לנו שזה אני. הוא היה חזק, אבל אי אפשר להסביר מה זה להיות לבד במקום הכל כך נורא וחשוך הזה. חזרתי הביתה, אני פה מדבר איתך, אבל אח שלי עדיין שם. זאת החובה שלי לספר את זה, אנשים חייבים להבין מה קורה שם, בטח כשהוא עדיין נמצא שם ובטח כשאלקנה עדיין נמצא שם, אנשים שהם שותפי גורל שלי. כל מה שאני אוכל לעשות בשבילם אני אעשה, ובעזרת השם, שכולם יחזרו".